שיטת חכמים -  סימן רנ"ג

שהייה סמיכה -בע"ש סמיכה -בשבת חזרה בשבת
כירה כופח תנור
כיריים תנור כופח כיריים כופח תנור כיריים כופח תנור
הוסק בקש ובגבבה מותר אף בלא גו"ק ואף לשהות בתוכו אסור תמיד למעט במקרים בו:
1.מבושל כ"צ ומצטמק ורע לו מותר אסור לסמוך אף מע"ש
הוסק בגפת ועצים מותר במקרים הבאים  בלא גו"ק 2. שמו חתיכה חיה סמוך לחשכה
1. מבושל כ"צ ומצטמק ורע לו אחרונים- חזרה בסמיכה מותר לכו"ע כופח הוסק בקש-מותר
2. לא הגיע למאב"ד כופח הוסק בעצים-אסור
3. נתן בתבשיל חתיכת בשר חיה סמוך לחשכה רמ"א
2 כירות סמוכות  א-ג"ק ב-לא גו"ק גוי החזיר ישראל החזיר
מותר לסמוך לכירה הגו"ק אחרונים- חזרה בסמיכה מותרת לכו"ע
שכח ושהה מבושל כ"צ ויפה לו -מותר לאכול בשבת סמיכה לכתחילה - יש מקילין כל עוד התבשיל חם ומבושל כ"צ מבושל כ"צ לא מבושל כ"צ מרן - אסור
או שטעה בדין לא מבושל כ"צ - אסור  עד מוצ"ש סמיכה לכתחילה-יש מקילין כל עוד רמ"א - בכדי שיעשו
  הג"א -בכדי שיעשו הקדרה חם ומבושל כ"צ מותר אסור
ואם מצטמק ורע לו
עבר ושהה מרן - אסור להנות מותר לסמוך מע"ש שלא נתבשלה דיעבד - יש להקל
רמ"א - מותר בכדי שיעשו כמאב"ד מ"א -  רק לאחרים מותר




אם  מבושל  כמאב"ד אך לא כ"צ או מצטמק ויפה לו אע"פ שמבושל כ"צ חוששים שמא יחתה בגפת זיתים, שומשומין , עצים פחמין ,גללי בהמה גסה

כיון שהסיח דעתו מהתבשיל ו/או לא טוב לחתות

דוקה בשר חי שלא יוכל להתבשל עד הלילה אבל ירק ושאר דברים שהם קלי הבישול לא מועיל.

כיון שכלתה השלהבת כלה גם הגחלת ואין חשש חיתוי.

כיון דבלה"כ היה ראוי לאכילה שנתבשל כ"צ ולא נהנה כ"כ וע"כ בדיעבד מותר

לו ולב"ב"- כיון שנתבשל בשבילם.

פחות חמור מישראל ששכח - גר"א

מחמירין טפי כיון שעושה מעשה משא"כ בשהייה.

רש"ל תנורים שלנו דינם כתנור.

תנורים שלנו דינם ככירה
תנור נחתום- דינו כתנור

ואם החזיר אין חום שי.ס.ב. מותר לשים עליו אף לכתחילה

בתנור החמירו יותר כיון שחומו רב וחוששים שיגרוף בניצוצות

קטימה - כיסוי באפר כל שהוא למעלה
אע"פ שיש שם אש.

כללי
מצטמק ויפה לו לפי האדם הסוביקטיבי

ואם נקטמה והובערה מעצ מה דינה כגו"ק.

גחלים שעממו הרי הם כגו"ק.

רנג - שינון

סעיף א
שבת דף לו :משנה. כירה שהסיקוה בקש ובגבבא - נותנים עליה תבשיל. בגפת ובעצים - לא יתן עד שיגרוף, או עד שיתן את האפר. בית שמאי אומרים, חמין אבל לא תבשיל ובית הלל אומרים, חמין ותבשיל. בית שמאי אומרים, נוטלין אבל לא מחזירין ובית הלל אומרים, אף מחזירין.

האי לא יתן –לא יחזיר אל לשהות משהינן אע"פ שאינו גו"ק- חנניה. או דילמא לשהות תנן ואי גו"ק אין , אי לא – לא וכ"ש להחזיר. ולא אסיקנא מידי בהדיא.
ריף ,רמבם-כחכמים. רשי ותוס' כחנניא. שיטת הרז"ה בדעת חנניה. ראש- בשביל שרבו הדעות בסוגיא וישראל אדוקים..
הסבר דברי בגמ' יח: בשיל ולא בשיל אסיר לשתי השיטות.
מאבד- מח' רשי ורמבם. שוע ברנד-כרמבם. מב -להקל שעת דחק.
מצבים בהם מותר לכו"ע-
קידרא חייתא- שבת יח: האי קידרא חייתא שרי לאנוחא ע"ש בתנורא.
קדרה מבושלת שנתן בה אבר חי- שבת יח: אי שדא בה גרמא חיא ש"ד מ"ט דאסח לדעתיה . ב"י מביא הגמ' ושאר פוסקים סוברים דדווקא אבר חי שלא יכול להתבשל עד הערב וזו הסחת דעת. אולם רמבם-אפילו ירק דהמעשה חשוב.
מב-דווקא דבר שלא יוכל להתבשל עד סעודת הלילה.
האם מותר לשהות הנ"ל בתנור וכופח- רמבם –כן, משום הסח דעת. מרדכי- אפילו בתנור מוגף.(ב"י מסכים ) תוס'-לכאורה מתירים דווקא בתנור אולם אח"כ משמע דאף בכירה מותר וכן הוכיח המא משיטתם בבשיל ולא בשיל.
ב"י- עפי רמבם-כל שמותר לשהות בכירה לא גו"ק מותר לשהות על תנור.
כיצד גורפים-טור ורמבם (ג,י)-מוציא גחלים החוצה. רן- גורף לצד אחד.
כיצד קוטמים-בירושלמי ובבלי משמע שאין צריך להסתיר האש ואין צריך לקבור הגחלים ומספיק שהגחלים עוממות או נותן נעורת פשתן או אפר.
דין סמיכה לכירה- לז. כירה שהסיקוה בגפת ובעצים - סומכין לה, ואין מקיימין אלא אם כן גרופה וקטומה. גחלים שעממו, או שנתן עליה נעורת של פשתן דקה - הרי היא כקטומה.
דרגת התבשיל שמותר לשהות הסמיכה-אפילו פחות ממאבד-מב
דין גללי בהמה- רמבם (ג,ד)-של בהמה דקה כקש וגבבה. ירושלמי -דקה כגפת ועצים.
תנור שהוסק בקש וגבבה- לח: משנה. תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו. כופח שהסיקוהו בקש ובגבבא - הרי זה ככיריים, בגפת ובעצים - הרי הוא כתנור.
ובגמ'- תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא - אין סומכין לו, ואין צריך לומר על גביו, ואין צריך לומר לתוכו, ואין צריך לומר בגפת ובעצים. כופח שהסיקוהו בקש ובגבבא - סומכין לו, ואין נותנין על גביו. בגפת ובעצים - אין סומכין לו.
הג"מ-אם אין יד סולדת בו מותר. מא- וכן מותר לשהות בתוכו וכן לתת עליו בשבת. מב-וכן אם עממו ואין שם יסב.
החזרה לתוך תנור כשאין יסב-מא עפי רמא סע' ה'.
דין תנור גו"ק- עפ"י פרוש ר' אדא בר אהבה המשנה שלנו מדברת בתנור וכופח גו"ק. וא"כ אסור לשהות אף בגו"ק.
רמבם (ג,ה ו )-אם גרפו מגפת אסור אבל אם גרפו מקש וגבבה מותר. ב"י-מוסכם בפוסקים דלא מהני גו"ק בתנור.
מב-פוסק להקל כרמבם אם גרף מקש וגבבה לשהות עליו ובתוכו ומצרף השעצ שיש מתירים אף בתנור גו"ק מעצים.
זהוי תנור בימינו- כלבו-תנור דידן ככירה שלהם כי הפה מן הצד. רן-תנור שלהם שאסור הוא של נחתומין. ומב שיש חולקים ועכ"פ להחמיר בתנורי נחתומין שלנו.
דין כופח גרוף- ב"י-אם הסיקו בגפת דינו כתנור ואם בקש דינו ככירה ואין צריך לגרוף אולם טור הצריך גריפת הקש וטז מסכים משום שנאמר במפורש שכופח נפיש הבליה מכירה וזוטר מתנור ויוצא שאין חומרא לפי הב"י.
מב מקל כב"י.
זהוי הכירה-ר' ירוחם –היום אין הפרש בין כירה לכופח ומותר לשהות בכופח. ב"י חולק.
האם ניתן לוותר על דני השהיה כשרוצה להניח לשבת בבוקר-כלבו- אם לצורך הבוקר יש הסחת דעת. ב"י חולק .
עיין להלן בסתירה בב"י.מא וגרא מחמירים פן ימלך, ויש מקילין -בה"ל, ומב פסק שלא יהא רגיל בזה.
שיהוי קידרא חיתא שתום בישולה  לאחר זמן אכילה של רוב ב"א-בהל מוכיח מעססיות.
צורת הטמנה בגחלים-מז: משנה. במה טומנין ובמה אין טומנין? אין טומנין לא בגפת, ולא בזבל, לא במלח, ולא בסיד, ולא בחול, בין לחין בין יבשין. ולא בתבן ולא בזגין ולא במוכין ולא בעשבין בזמן שהן לחין, אבל טומנין בהן כשהן יבשין.
וזו הסכמת כל הפוסקים למעט הראביה- שמתיר להשהות על אש ולהטמין בה.
מרדכי- מותר לשהות קדרה ע"ג גחלים ויכול ישראל לקחתה משם משום שאינו מנענע ואינו מתכוון עליהם.
אולם ב"י דוחה- כי אסור לטמון באופן שהגחלים נוגעים בקדרה.
מאכל שהושהה באיסור- מקור א. לח. שכח קדירה על גבי כירה ובשלה בשבת, מהו? אישתיק ולא אמר ליה ולא מידי. למחר נפק דרש להו: המבשל בשבת, בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל, ולא שנא.
מסקנת הגמ' משרבו המזידין ואומרים שכחים אנחנו גזרו על השוכח.
הסבר השאלה לפי שיטת רשי ותוס לעומת ריף ורמבם.
מקור ב. לח. איבעיא להו: עבר ושהה מאי, מי קנסוהו רבנן או לא? - תא שמע, דאמר שמואל בר נתן אמר רבי חנינא: כשהלך רבי יוסי לציפורי מצא חמין שנשתהו על גבי כירה - ולא אסר להן, ביצים מצומקות שנשתהו על גבי כירה - ואסר להן. (ריף ורמבם גרסו "עבר ושכח")
לפי הראש והטור אין הבדל בין שכח ושיהה לעבר ושיהה שהרי מביאים ראייה מעבר ושכח, והמקור השני מלמד שאסור גם לבני הבית. לפי ריף - במקור ראשון שאלו בתבשיל שלא נתבשל כ"צ ומקור שני במצטמק ויפה לו (ב"י).
ראבד-גורס אמנם עבר ושהה אבל באופן שלא ידע שאסור וא"כ דינו קל מסתם שוכח שיודע הדין.
מא- דין שגג בדין כדין שכח.
עד מתי אסור-הגהות אושרי-עד מוצ"ש בכדי שיעשו אף בשכח . רמבם (ג,ט)-לפי ב"י- כנ"ל. לפי פמג-דווקא בעבר ובישל תבשיל שלא נתבשל כ"צ - בכדי שיעשו, אבל שכח מותר במוצש וכן פסק המב. לפי רמבם לפנינו-עבר ושיהה בכדי שיעשו, ואם שכח תלוי אם בושל כ"צ. (אם בושל כ"צ מותר דיעבד אפילו הושהה בתוך תנור-מב )
בהל- הטעם לקנס לפי רשי  (יח:) שלא יהנה ממלאכת שבת ולפי רמבם (ג) כדי למנוע ממנו להקל להבא.
שעצ-אף הגרא שפסק כר"מ מחמיר למשהה בשוגג.
הדין לשאר בני הבית-טור-אסור לכל ואפילו למי שלא שיהה עבורו. מרדכי- אסור למשהה ולא לאחרים. מא-כטור.
דין החזרה בשוגג- הג"א-  לכו"ע אם גוי החזיר  תבשיל מבושל כ"צ לצורך ישראל מותר כי אין ישראל נהנה כ"כ. (הלבוש פסק דאם ישראל אמר לו דינו כישראל שהחזיר במזיד אולם הגרא ובהל חולקים דדינו כישראל ששה בשוגג ,עפי הרמא בסע' ה' שלא אסר דיעבד ע"י גוי באופן שלא נצטנן לגמרי).
אם ישראל החזיר בשוגג –הג"מ –היכן שעבר איסור דרבנן בין בשהיה בין בהחזרה בין בהטמנה אסור לאוכלו אא"כ נאמר בגמ' בהדיא דשרי וב"י מסייג שאם החזיר מצורל מותר דיעבד כי אין לו הנאה (אף שעושה מעשה).
חומרת מחזיר בשוגג מצויל לעומת משהה בשוגג מצויל-מב. האם יש להקל לחנניה כשהחזיר גוי מאבד-בהל.
דין תבשיל שהוחזר ויש מח' אם מותר להחזירו-מא. הדין לאחרים אם החזיר בשוגג מצויל-מא.
הטמנה בתנור-ב"י מתיר כי 1.תנור  גו"ק שלנו ככירה שלהם 2. אסרו דווקא אם משהה לצורך לילה.
וכדי לצאת ידי ספק עדיף לתת חתיכה חיה. הא"ר מתרץ הסתירה בב"י.
קשר בין הטמנה לשהוי- רי"ד-כל שמותר לשהותו ע"ג כירה שאינה גו"ק, מותר להטמינו בדבר המוסיף הבל מבע"י. כי אסור לטמון במוסיף הבל משום דשמא יטמין הרמץ וגזרו דווקא בתבשיל לצורך לילה אבל לצורך יום לא גזרו בהטמנה ולא בשהוי. אולם ב"י כותב דאין נראה כן מדברי המפרשים שאכתוב ברנד.
פסק שוע
כירה שהיא עשויה כקדירה ושופתין על פיה קדירה למעלה, ויש בה מקום שפיתת שתי קדירות, אם הוסקה בגפת שהוא פסולת של זיתים או בעצים, אסור ליתן עליה תבשיל מבעוד יום להשהותו עליה, אא"כ נתבשל כל צרכו והוא מצטמק (פי' הולך וחסר) ורע לו, דליכא למיחש שמא יחתה, או שהיה חי שלא נתבשל כלל דכיון שהוא חי מסיח דעתו ממנה עד למחר, ובכל הלילה יכול להתבשל בלא חיתוי, אבל אם נתבשל קצת ולא נתבשל כל צרכו, ואפי' נתבשל כל צרכו והוא מצטמק ויפה לו, חיישינן שמא יחתה ואסור להשהותו עליה אא"כ גרף דהיינו שהוציא ממנה כל הגחלים, או קטם דהיינו שכסה הגחלים באפר למעט חומם; ואם נתן בה חתיכה חיה, מותר כאילו היתה כולה חיה דעל ידי כך מסיח דעתו ממנה. ואפילו אינה גרופה (פי' שמשך הגחלים מהתנור) וקטומה (פי' שכסה הגחלים באפר), מותר לסמוך לה קדירה בסמוך חוצה לה; ואם הוסקה בקש או בגבבא, מותר לשהות עליה אפילו אינה לא גרופה ולא קטומה. הגה: שתי כירות המתאימות זו אצל זו ודופן של חרס ביניהם, האחת גרופה וקטומה והשניה אינה גרופה וקטומה, מותר לשהות על הגרופה וקטומה אע"פ שמוסיף הבל משאינה גרופה וקטומה (גמ' פרק כירה). ותנור, אפילו אם הוסק בקש וגבבא, אסור אפילו לסמוך לו, אפי' אם הוא גרוף וקטום. הגה: כ"ז שהיד סולדת בו (הגהות מרדכי). וכ"ש שאסור לשהות בתוכו או על גבו. וכופח, שהוא מקום שפיתת קדירה אחת, אם הוסק בקש או גבבא דינו ככירה; בגפת או בעצים, דינו כתנור. (והתנורים שלנו דינם ככירה). (ר"ן ר"פ כירה וכל בו וכן משמע מפירש"י). ואם שכח ושהה, אם הוא תבשיל שבישל כל צרכו, מותר אפי' הוא מצטמק ויפה לו; ואם הוא תבשיל שהתחיל להתבשל ולא בישל כל צרכו, אסור עד מוצאי שבת; ואם עבר ושהה אסור בשניהם. הגה: עד בכדי שיעשו (הגה"א ורמב"ם). ואם החזירה א"י בשבת, דינו כשכח ושהה (הג"א); ואם החזירו ישראל, דינו כעבר ושהה (הגהות מרדכי), ואם מצטמק ורע לו, מותר שהרי לא נהנה מן האיסור (ב"י וע"ל ריש סי' רנ"ז). וי"א שכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי (פי' שם אדם שהיה אוכל מאכלו שלא נתבשל כל צרכו), או שנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, מותר להשהותו ע"ג כירה. הגה: או אפילו ע"ג תנור (המגיד פ"ג והגהות מרדכי ומיימוני פ"ג וריש פ' כירה וב"י), אפי' הוסק בגפת ועצים אפי' אינה גרופה וקטומה; ולא הוזכרה גרופה וקטומה והוסק בקש וגבבא אלא כשהתחיל להתבשל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי; וכן לענין אם נטל הקדירה מעליה ובא להחזירה עליה בשבת; ואם שכח ושהה תבשיל שהתחיל להתבשל ולא הגיע למאכל ב"ד, אסור. ואצ"ל אם עבר ושהה. הגה: ונהגו להקל כסברא האחרונה. וכל זה בענין שהה, שהקדירה יושבת על כסא של ברזל או ע"ג אבנים ואינה נוגעת בגחלים; אבל הטמנה ע"ג גחלים, לד"ה אסור. הגה: וי"א דאפי' אם הקדירה עומדת ע"ג האש ממש, כל זמן שהיא מגולה למעלה לא מקרי הטמנה, ושרי; וכן המנהג, רק שנזהרים לנתקן קצת קודם השבת מן האש כדי שיוכל ישראל להסירו משם; ואם לא נתקן מן האש ונמצאו ע"ג האש בשבת, יש להסירו משם ע"י א"י; ואם ליכא א"י, מותר לישראל להסירו משם. ויזהר שיקחנו משם בנחת ולא ינענע הגחלים, ואז אף אם ינענען קצת, דבר שאין מתכוין הוא ושרי (מרדכי ר"פ כירה והגמי"י פ"ז).

מח' רשי (לז) ורמבם (ג,ד) כיסוי על כירה אם מקרי גו"ק ונפק"מ אם כיסה פי תנור האם לחוש לחתייה-בהל.
הגדרת מצטמק ורע לו-כל דבר שאדם מתעצב כאשר הדבר מתיבש ומתכוץ אע"פ שמשתבח מחמת מרוב בישול.
מצורל-כל תבשיל שיש בו קמח (למעט אם יש בו לפת), כשיש בו בשר ולא צפויים אורחים. וכשאין קמח -לפדא, דייסא ,ותמרה ,מים.
מצויל- תבשיל שיש בו קמח ולפת. יש בו בשר וצפויים אורחים. ביצים. בספק יש להחמיר-בהל.
דין חזרה בסמיכה- המא ציטט הרמבם "אין מחזירין לעולם אלא ע"ג כירה גו"ק וכל שאין מחזירין עליו אין סומכין לו בשבת" ומשמע שאסור לסמוך בשבת לכירה שאינה גו"ק, וכן משמע שגמ' שדיברה דווקא בשהייה בסמיכה . (בספר בית מאיר התיר סמיכה לכתחילה בתבשיל מבושל כ"צ ורותח-מב אולם בהל מסתייג כי הרמא כרך סמיכה דווקא בדין חזרה )
וא"כ לחנניה-מותר. ובאשר לחכמים נחלקו בדעת המא-רע"ק-אסור ודגו"מ-מותר ובהל מכריע כרע"ק. דרגת תבשיל שמותר בחזרה בסמיכה
כירה שהוסקה בהרבה קש וגבבה-בהל מסתפק. דין כירות מתאימות-טז תמה על הרמא.
לנוהגים כחנניה- שהוי פחות ממאבד על כירה גוק לחנניה-בהל מביא מח' ודעתו לאסור. בהל חולק על הרמא אבל א"א למחות במקילין. ואם באו אורחים שיהיה מבושל לפחות כרמבם.
דני הטמנה- מח' שוע ורמא. האם העמדת קדרה על גחלים מקרי הטמנה  כל עוד אין כסוי בגדים מלמעלה.
אם לא ניתקו הקדרה מגחלים בשבת-מב. מדוע שהיה בתנור לא נחשבת הטמנה-מא.
סעיף ב
שבת דף לו :משנה. הנ"ל
אופן התבשיל בחזרה- טור-1. כל עוד רותח.2. מבושל כ"צ. ר' יונה- 1.אין רובו רוטב 2.מותר אפילו שינה ברתיחתו.
להיכן מחזיר- שבת לז. א"ר חלבו א"ר חמא בר גוריא אמר רב לא שנו אלא על גבה אבל לתוכה אסור.
מח' רשי וטור בהסבר תוכה ועל גבה. רשי- יש לחלק בין אם הקדרה שקועה בפי הכירה לבין יושבת בקרקעית. שעצ-עד ג' טפחים מגג הכירה נקרא על גבה.
דין הניח קדרה על קרקע- שבת לח: ואף רבי אושעיא סבר: אף מחזירין - אפילו בשבת; דאמר רבי אושעיא: פעם אחת היינו עומדים לעילא מרבי חייא רבה, והעלנו לו קומקמוס של חמין מדיוטא התחתונה לדיוטא העליונה, ומזגנו לו את הכוס והחזרנוהו למקומו, ולא אמר לנו דבר. אמר רבי זריקא אמר רבי אבא אמר רבי תדאי: לא שנו אלא שעודן בידו, אבל הניחן על גבי קרקע - אסור. אמר רב אמי: רבי תדאי דעבד - לגרמיה הוא דעבד, אלא הכי אמר רבי חייא אמר רבי יוחנן: אפילו הניחה על גבי קרקע - מותר. פליגי בה רב דימי ורב שמואל בר יהודה, ותרוייהו משמיה דרבי אלעזר אמרי. חד אמר: עודן בידו - מותר, על גבי קרקע - אסור. וחד אמר: הניחן על גבי קרקע - נמי מותר. אמר חזקיה משמיה דאביי: הא דאמרת עודן בידו מותר - לא אמרן אלא שדעתו להחזיר, אבל אין דעתו להחזיר - אסור. מכלל דעל גבי קרקע, אף על פי שדעתו להחזיר - אסור. איכא דאמרי, אמר חזקיה משמיה דאביי: הא דאמרת על גבי קרקע אסור - לא אמרן אלא שאין דעתו להחזיר, אבל דעתו להחזיר - מותר. מכלל שבעודן בידו, אף על פי שאין דעתו להחזיר - מותר.
הג"מ בשם התרומה- הלכה כבתרא משום דבשל ופרים הלך אחר המקל. אולם ב"י מכריע כריף וראש שאע"פ שמדובר במח' דרבנן יש להחמיר כי קרובים לאיסור דאו'.
רמבם (ג,י)- אוסר להחזיר אם הניח על קרקע . ואין לתלות בדעת הנוטל כי לא הוזכר במח' האמוראים הראשונה.
דין הניח מידו ולא על קרקע- שבת לח: בעי רבי ירמיה: תלאן במקל מהו? הניחן על גבי מטה מהו? בעי רב אשי: פינן ממיחם למיחם מהו? - תיקו.
טור-פסק להחמיר כי קרובים לאיסור דאו'. רמבם (ג,י)- לא הביא המקרים הנ"ל ומסיק הב"י דדעתו להקל.
לאיזה כירה מותר להחזיר- שבת דף לו : משנה. כירה שהסיקוה בקש ובגבבא - נותנים עליה תבשיל. בגפת ובעצים - לא יתן עד שיגרוף, או עד שיתן את האפר. בית שמאי אומרים, חמין אבל לא תבשיל ובית הלל אומרים, חמין ותבשיל. בית שמאי אומרים, נוטלין אבל לא מחזירין ובית הלל אומרים, אף מחזירין.
ומסיק הב"י דאע"פ שהסתפקה הגמ' בביטי לא יתן מכ"מ אין ספק כי להחזיר פירוש דווקא על גו"ק.
רן- אפילו מצטמק ורע לו אסור להחזיר אם כירה לא גו"ק וכן פסק הרמבם (ג,י).
מתי מותר להחזיר- שבת לח. אמר רב ששת: לדברי האומר מחזירין - אפילו בשבת.
תוספות והראש סמג מרדכי וטור- מלשון "אפילו "משמע שהמח' אף בע"ש אטו החזרה בשבת. וע"כ  בשבת אין להחזיר כלל ובע"ש לפי כללי החזרה. וכן צריך להחזיר כשיש שעור זמן עד כניסת השבת שבו אפשר להרתיח. (שיעור הזמן- מרדכי –סמוך לברכו, מא-קודם חשכה  ) אבל מתיר הטור לשים תבשיל  שלא נתבשל כ"צ אף שאין שיעור הזמן כי בזה לא יטעה להחזיר בשבת כי הוא איסור דאו'. ויש שמחמירים. ומסכם הב"י "לכך לא נהגו העולם להיזהר בכך". כיוון שכמה גדולים חולקים עליהם.
רן לפי ירושלמי- תנאי החזרה נוגעים לסילוק קדרה לפני שחשכה ורוצה להחזיר אחרי שבת. ב"י - לא קי"ל כירושלמי.
רשי רמבם (ג,י)-דני החזרה נוגעים לשבת.
דין סמיכה לאש ודין סמיכה לכירה מע"ש- גמ' לז. משמע שמותר לסמוך לכירה שאינה גו"ק.
תוס'- אין ללמוד מזה שמותר לסמוך לאש ממש כי אין דופן. וב"י מסיק כי גם לא אמרו שאסור.
מרדכי- מותר לסמוך לאש אפילו סמוך לחשכה אף שאין זמן לרתוח (סובר כשיטת התוס').
דין העברה מכירה לכירה- רמבם (ג,יא)-מותר להחזיר מכירה לכירה ואפילו מכירה שהבלה  מועט לכירה שהבלה מרובה, אבל לא מכירה להטמנה ולא מהטמנה לכירה. ומקורו בירושלמי.
ר' ירוחם- אסור להעביר מכירה לכירה כי הוי בכותן ע"ג כירה לכתחילה.
דין החזרה לתנור ודין תנורים שלנו- משנה לח: תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו. כופח שהסיקוהו בקש ובגבבא - הרי זה ככיריים, בגפת ובעצים - הרי הוא כתנור. ובגמ' משמע שבתנור לא מהני גריפה.
רמבם (ג,י)-אין מחזירים לתנור וכופח שהוסקו בגפת ועצים אע"פ שגרף וכיסה מפני שהבלן רב.
רשבא- אע"פ שבכל חזרה צריך שיהיה גו"ק מכ"מ בתנור וכופח לא מועילה קטימה.
תנורים שלנו מותר להחזיר כיוון שיש להם דין כירה.
דין סמיכה בתנור וכופח- רמבם (ג,י)-כל שאין מחזירין עליו אין סומכין לו. רשבא- להקל בסמיכה לכופח שהוסק בעצים דמה שאסרו לסמוך זה דווקא בתנור. שורש המח'- גירסה שונה בגמ'.
בדין מנהג שהיו מחזירים לתנור תבשיל בשבת אף שעמד על הקרקע-1. החזרה- יתכן שנהגו לפי הירושלמי.
2.החזרה לתנור-ומתרץ א.סוברים כר"ח דתנור דידן ככירה שלהם. ב. גחלים עוממות הוי גו"ק .3. החזרה לתוך התנור- אין התר שהרי מותר דווקא על גב הכירה ולא לתוכה.4. קדרה לא רותחת- אין תרוץ.
תרוץ כללי למנהג עפ"י הכלבו-חום הנשאר בתנור כ"כ מעט ואין לחוש לחתייה. ומדובר בתנור שאפו בו מבע"י וחלף חומו וכן מדובר במיני בצק שמצטמקים ורע להם ואין דרך לאפותם בתנור. וב"י מפקפק שהרי רשי פירש שדברי ר' ששת זה לכירה גו"ק. ואין דין זה ברור מעיקרו, ונכון לאסור כדי שלא יבואו להתיר האסור. (שעצ-אין להחזיר מאכלים שלא הוטמנו מע"ש.
פסק שוע
כירה שהיא גרופה וקטומה ונטל הקדירה מעליה אפי' בשבת, מותר להחזירה כל זמן שהיא רותחת. הגה: ועודה בידו (טור), ולא הניחה ע"ג קרקע. הגה: ודעתו להחזירה (טור); ודוקא על גבה, אבל לתוכה אסור. ובתנור, אסור להחזיר אפי' הוא גרוף וקטום; וה"ה לכופח, אם הסיקו בגפת ועצים. הגה: ודוקא שהתבשיל מבושל כל צרכו (ב"י), ואז מותר להחזיר, ואפילו לכירה אחרת, אבל אם לא נתבשל כל צרכו אסור, אפי' לאותה כירה (מיימוני פ"ג). וי"א דכל זה אינו אסור רק כשנטלו מן הכירה מבעוד יום, ולא החזירו עד שחשכה; אבל אם לקחו משם משחשכה, אפי' הניחו ע"ג קרקע מותר (ר"ן פ' כירה וכל בו), וכן נוהגים להקל בתנורים שלנו שיש להם דין כירה, וסומכין עצמם על דברי המקילין, וטוב להחמיר. מיהו אם נצטנן, לכ"ע אסור (ב"י). וי"א דאם הוציא מאכל מן התנור, אסור להניחו בכרים ובכסתות (הגה"מ פ"ז). י"א דכל שהוא סמוך לחשיכה, או סמוך לברכו שהוא קבלת שבת לדידן, (הגהות מרדכי), אם הוא סמוך כ"כ שאם נצטנן הקדירה אי אפשר להרתיחה מבעוד יום, דינו כמו בשבת עצמו. ויש מקילין בזה, והמנהג להקל, אך טוב להחמיר במקום שאין צורך כל כך. ודוקא ע"ג כירה ממש, אבל לסמוך, אפי' לאש, במקום שהיד סולדת בו, שרי אפילו סמוך לחשיכה (הגמ"ר והגמי"י). ובתנור אין חילוק בין להחזיר עליו או לסמוך אצלו; ודוקא במקום שהיד סולדת, אבל אין היד סולדת שם, שרי אפי' בשבת, כמו שיתבאר לקמן סי' שי"ח.

אדם זר שהוריד קדרה לקרקע-בהל. פנוי ממיחם למיחם- מא מחמיר ובהל מקל. תנאי הרמא "דעתו להחזיר"- להקל בעת הצורך-בהל. הניח על מיטה להקל בעת הצורך-בהל. הגדרת רותח-מב. דעת הרמא-מא. מצב התבשיל-בהל. להחזיר מאבד רותח לדעת הרמא- בהל. החזרה לכירות שאין להם תוך-ש"ג. מתי מותר לסתום פי התנור- כשמחזיר- טז ומב מסתייג כי יכול לבוא לידי רתיחה וכן כי הדין לא מוסכם כ"כ על הפוסקים וכן משום שהוא לא גו"ק וניתן להקל אם גורף לצד אחד. גריפה בתנור לצד אחד בשהיה-שעצ. איסור הטמנה לאחר שהייה-מא. שעצ דוחה הא"ר שמקל שהרי האיסור מירושלמי מפורש. הטמנה בלי לכסות מלמעלה-טז בדעת הרמא. דין נטילת קדרה מכירה לתנור-מא לפי שיטת התוס'. דין סמיכה לאש מע"ש לשיטת התוס-מב.

סעיף ג
הגמ"ר- לשון השוע
פסק השוע
המשכים בבוקר וראה שהקדיחה תבשילו, וירא פן יקדיח יותר, יכול להסיר ולהניח קדירה ישנה ריקנית על פי הכירה ואז ישים הקדירה שהתבשיל בתוכה ע"ג הקדירה ריקנית; ויזהר שלא ישים קדירתו ע"ג קרקע, ושתהיה רותחת. (וכבר נתבאר שנוהגים להקל אף אם נתנה על גבי קרקע).

בעיתיות  בקדרה חדשה-מב. ישוב סתירה  לתקב (לדידן מותר לבשל בקדרות חדשות בי"ט)-מא. קדרות שלנו-מב.
לא לסתום פי הכירה-מב. נתינה ע"ג המעזיבה-מא.  והמהריל מחמיר לתת דף נוסף בתוספת להיכר וכן דעת הרמא. נתינה לכתחילה בשבת-מא.
סתירה לסע' ה-בהל דוחה הדגו"מ, שמחלק באופן בישול הפנדיש ,שהרי שוע לאסובר את הרן בסע' ה'. פמג-מחלק בין קדרה ריקנית למלאה. מחה"ש- לחלק בין לח ליבש.

סעיף ד
נימוקי יוסף בשם ר' יונה- מכשלה גדולה תחת מקצת העם שטומנים קומקום של מים ליתן לתוך קדרה בשבת, ופעמים שהאחד אין היד סולדת בו ומתבשל זע"ז ונמצאו מבשלים בשבתו אע"פ שהם רותחין, אם פסקה כח רתיחתן יש בהם משום בישול.
{רן בשם ר' יונה- אפילו אם שניהם בחום שיסב יש מ"ד בירושלמי שערוי אינו ככ"ר וכשמערין המים לאלתר שיצאו מן הכחי אע"פ שהם רותחין פסק כח רתיחתן כדין כלי שני שאינו מבשל, ומתבשלין בכ"ר שאליו נערו ומים מבושלים אם פסקה רתיחתן יש בהם משום בישול.} – לא הובא בב"י
רן-דוחה את הר' יונה שהרי "כל שבא בחמין מע"ש שורין אותו בחמין בשבת אע"פ שנצטנן ואין הבדל בין מים לתבשיל אחר.
רשבא-מותר לתת המים לתוך הקדרה אפילו שעומדת על הכירה.
כלבו-כיון שמערבים ומגיסים כדי לערב יפה, קי"ל דמגיס חיב משום מבשל אם עומד על האש ואפילו מבושל כ"צ.
האם שיך הטמנה באוכלין-רן-אסור לתת מים מבושלים לתוך חמין משום הטמנה וכגון שעשו אנשי טבריה. תוס'- אין הטמנה בדבר מעורב. מהרי אבוהב- מסביר את ר' יונה. ב"י-נכון למחות בידם  כי יש כמה רבוותא שאוסרים.
פסק השוע
יש למחות ביד הנוהגים להטמין מבע"י קומקום של מים חמין ונותנים אותם לתוך הקדירה בשבת כשהתבשיל מצטמק (וע"ל סי' שי"ח).
מדוע מפנה הרמא לשיח-מב. ערוי מרק על קטניות-מב מציע להשתמש בכף.

סעיף ה
חימום היכן שאין מיחזי כמבשל-שבת יט. מביא אדם קיתון של מים ומניח וכנגד המדורה לא בשביל שיחם אלא בשביל שתפוג צינתו.
רן בשם רשבא-מותר לתת על קדרת חמין העומדת על האש, תבשיל מבושל כ"צ כגון פאנדיש לחממו ואע"פ שיסב, לפי שאין דרך בישול בכך. רן בשם עצמו-.מה שאין דרך לבשלו על כירה מותר לתת על כירה. אם מצורל כיוון שהדבר מוכיח שלא נעשה אלא לחמם. אבל ליתן בתנור אסור כיון שדרך לאפות בתנור.
חימום מאכל ע"י גוי- ב"י- מה שאסור לעשות אסור גם ע"י גוי משום דאמירה לגוי שבות.
חימום יורה ע"י גוי בשבת- הגמ"ר-בחופה נוהגים שגוים מדליקים אש תחת קדרה שנתקררה. תה"ד-בכל מקום מותר. א"ז- מותר בכל מקום שיש ת"ח.
חימום תבשיל ע"י נתינתו בבית החורף- תה"ד –השפחה מניחה הקדרה שהיתה טמונה בתנור, על התנור ומסיקה לחמם את הבית. כי מותר שבות אף שהוא פ"ר כיוון שאינו מתכוון. 1.שמה בתנור לפני הסקה.2 .הבערה נועדה לחמם הבית. לישראל אסור-אחד נתן את הקדרה ואחד נתן את האור, ראשון פטור ואסור (ביצה לד).
חימום תבשיל מבושל כ"צ ע"י בשבת-רשבא-כל שנעשה בו איסור דאו', ע"י גוי, הגם שלא בגוף הדבר, אסור בשבת כדין ישראל שאמר לגוי. גוי מוציא מים מרה"י לרה"ר אסור לישראל להשקות בהמותיו.
שהוי פרות חיים-ר' ירוחם-דינם כנתבשלו כמאבד ואסור ע"ג כירה שאינה גו"ק. לרשי ותוס' מותר.
פסק בשוע
מותר לתת על פי קדירת חמין בשבת, תבשיל שנתבשל מע"ש כל צרכו, כגון פאנדי"ש וכיוצא בהן, לחממן, לפי שאין דרך בישול בכך; אבל להטמין תחת הבגדים הנתונים ע"ג המיחם, ודאי אסור. הגה: וה"ה שאסור להניחו ע"ג כירה, אפי' גרופה וקטומה, דלא התירו אלא חזרה וכדרך שנתבאר. ויש מתירין ליתן לתוך תנור שאפו בו מבע"י, דמאחר שלא הטמינו בו רק אפו בו מבע"י לא נשאר בו רק הבל מעט ואין לחוש לבישול (כל בו), ובלבד שלא נצטנן לגמרי. ויש מחמירין בזה. ואם החום כל כך בתנור שהיד סולדת בו, אסור ועיין לקמן סימן שי"ח. וכל הדברים שאסור לעשות מדברים אלו, אסור לומר לאינו יהודי לעשות. לכן אסור לומר לאינו יהודי להחם הקדירה אם נצטנן; ואם עשה כן, אסור לאכלו אפי' צונן (ב"י והרשב"א בתשובה). אמנם אם לא נצטנן כ"כ, שעדיין ראויים לאכול, אם חממו אותו האינם יהודים, מותרין לאכול. לכן נוהגין שהאינם יהודים מוציאין הקדירות מן התנורים שמטמינים בהן ומושיבין אותן אצל תנור בית החורף או עליו ומבערת השפחה אח"כ התנור ההוא וע"י זה הקדירות חוזרים ונרתחים. אבל ע"י ישראל, אסור בכה"ג (תרומת הדשן). אבל אם הקדירות עדיין חמין, מותר להעמידן אצל תנור בית החורף, מאחר שנתבאר דתנורים שלנו יש להם דין כירה, וסמיכה בכירה שאינה גרופה וקטומה כדין גרופה וקטומה לענין נתינה עליה. וכבר נתבאר שנהגו להקל בחזרה בשבת אפי' הניחה ע"ג קרקע, וה"ה לסמוך לתנור שאינו גרוף וקטום הואיל והקדירה עדיין חם ומבושל כל צרכו, וכן המנהג פשוט להתיר וע"ל סי' שי"ח.

מדוע מותר ליתן תבשיל על קדרה-מא.נתינת תבשיל שיש בו שומן שנקרש על קדרה-מא.  נתינת תבשיל שנתבשל כ"צ על כירה שאינה גו"ק-גרא. נתינת פאנדיש תחת בגדים המכסים את הקדרה-מב. האם מותר לכסות הקדרה עצמה בבגדים -שעצ.
נתינה לתוך התנור- היתר הכלבו-מדוע מותר לתוך התנור הרי  אף הכירה גו"ק לא התירו להחזיר לתוכה-מב. מדוע חולקים על היתר זה בב"י-רמא. מתי יש לאסור לכו"ע-מב. המנהג שנהגו עפ"י רמא סע' ב'-מב ,וטוב להחמיר. אין חום בתנור שיסב-מב. נתינת תבשיל יבש קר לתוך התנור-מא ומקורו  ברמא, ודחייתו בבהל עפ"י הבנת הגרא ברמא.
דין אמירה לגוי-הכלל במב- אפילו באיסורי דרבנן אסור לומר לגוי . ולכן מה שאסור לעשות אסור לומר לגוי.
המקרה הדין - לכתחילה דיעבד
יהודי ציוה לגוי להניח תבשיל קר לח היכן שמגיע ליסב ,באופן שלא עבר על דני החזרה, וכגון ששם על תולדת האור. אסור מדין בישול כיון שנצטנן לגמרי
(שי"ח סע' ד' וסע' ט"ו ברמ"א) להתיר-כי יש פוסקים שמתירים אפילו לישראל לכתחילה. (סע' ט"ו במ"א)
כנ"ל – והניח שלא על אש ולא על כירה אסור מדין בישול כיון שנצטנן לגמרי אם לצורך שבת ואין עצה אחרת – אפשר לסמוך. כי מצרף דין בישול אחר בישול.
יהודי ציוה לגוי להניח תבשיל קר לח היכן שמגיע ליסב ,באופן שעובר על דני החזרה. אסור מדין החזרה ומדין בישול אסור בכדי שיעשו- כיון שנהנה מגוף המלאכה שעשה גוי. (פמג וגרא)
יהודי ציוה לגוי לחמם תבשיל קר לח על אש או על כירה, והמתין להתקררותו. אסור מדין החזרה ומדין בישול ב"י בשם רשבא-אסור בכדי שיעשה, הואיל וקנסוהו כיון שנעשתה מלאכה ע"י ציוויו.
גוי שם מיוזמתו תבשיל לח צונן על כירה אסור מדין החזרה ומדין בישול מותר לאוכלו צונן,כיון שאין נהנה ממלאכתו כלל ולא היה רוצה, וצריך למחות אם רואהו
גוי חימם תבשיל על האש בהוראת ישראל, באופן שהתבשיל לא נצטנן לגמרי וראוי לאכילה, וישראל נהנה מהחימום החדש אסור מדין החזרה מותר כיון שהיה ראוי לאכילה גם מבלי החימום.
גוי חימם בקדרה בשר שהיה ראוי לאכילה וגם מרק לח צונן. אסור מדין בישול המרק מותר לאכול הבשר כיון שהיה ראוי לאכילה
יהודי אמר לגוי לחמם תבשיל יבש קר על גו"ק אסור מדין החזרה כשהוא חם –אסור. כשהצטנן-מותר  
ויש מקילין אף לכתחילה ע"י גוי- ולצורך שבת יש לסמוך. (בהל)
חימום תבשיל קר ע"י הנחת השפחה בבית החורף ,קודם היסקו, ובאופן שאין דרך לבשל בו מותר- כיון דהוי אמירה לגוי דהוי שבות דלית ביה מעשה, ושרי אף בפ"ר. (מא,א"ר,תו"ש)
הטז והגרא החמירו בנצטנן לגמרי.
מב- אולם אין למחות בידי המקילים.
חימום תבשיל קר ע"י הנחת השפחה בתנור אנגלי ,קודם היסקו, ובאופן שיש דרך לבשל בו איסור גמור להניח שם התבשיל כיון שכוונת הגוי גם בשביל לחמם הקדרות.
ואפילו תבשיל יבש והתנור גו"ק (וכ"ש שיש שם אש) שהרי נקרא מושיב לכתחילה. יש מתירין התבשיל יבש.
יש מתירין אף בתבשיל לח.-כנ"ל.
בהל-לצורך שבת מותר להניח ע"י אפילו צונן אם לא יניחו על אש או כירה ממש.  
נתינה ע"י ישראל , קודם היסק אסור- דהוי ליה כאחד נותן קדרה והאחד האש דראשון פטור.
לצוות לגוי ליתן מים לקדרה, שבתוך התנור, קודם היסק מותר- לפי העקרון של אמירה לגוי בדבר שאין בו מעשה אע"פ שהוא פ"ר, כיון שאין כוונתו לחמם המים אלא רק שלא תיבקע הקדרה, ולכן מותר גם להשתמש במים כגון לשטיפת כלים. אולם לאחר היסק אסור לומר לגוי, ואם נתן מעצמו מותר.  ולישראל עצמו אסור.
מא-מסייג את שטיפת הכלים שיהיה באופן שאין שם שומן. ולהערות מים חמים על הכלים מותר כי אין בזה מעשה בידיים.
סמיכת קדרה חמה ע"י ישראל לתנור בית החורף מוסק מותר- כיון שסמיכה בכירה שאינה גו"ק כדין נתינה ע"ג כירה גו"ק. אולם אין לשים על התנור וכ"ש בתוכו, אפילו קודם היסק שמא יבוא לחתות בגחלים.
והעולם נהגו להתיר לתת אפילו על התנור כיון ששמים על המעזיבה והוי היכר, ומכ"מ לאחר סהוסק התנור לא יתן להדיא על המעזיבה אלא ישים דף תחת הקדרה להיכר.

חזרה בסמיכה-לפי פסיקת הראש נהגו להקל אפילו שהעמיד על הקרקע, וכן לחזור ולסמוך לתנור שאינו גו"ק כיון שהקדרה עדיין חמה ומבושלת כ"צ. ומדגיש בהל שסמיכה לכתחילה בשבת אסורה בשבת לתנור שאינו גו"ק, וזאת בניגוד לדעת הדגו"מ שהסביר דברי הרמא שמדובר בסמיכה לתנור שאינו גו"ק לכתחילה בשבת.

השהית בצק בתנור סמוך לחשכה

תנור שאינו טוח תנור  טוח

קרמו פניו לא קרמו פניו

מותר אסור

האם מותר לרדות בשבת
שוגג מזיד
יש לו מה לאכול אין לו מה לאכול אסור למוצ"ש עד
מרן - מותר בכדי  שיעשו
א"ר - אסור לא ירדה ירדה בשינוי כדי 3 ואפילו ע"י גוי
סעודות וגם לאחרים

רנד-שינון


סעיף א
מב"י ובהל .שבת יח:  והשתא דאמר מר: כל מידי דקשי ליה זיקא - לא מגלו ליה, האי בשרא דגדיא ושריק - שפיר דמי, דברחא ולא שריק - אסור, דגדיא ולא שריק, דברחא ושריק, רב אשי - שרי, ורב ירמיה מדיפתי - אסיר. ולרב אשי דשרי, והתנן] אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום! - התם דברחא ולא שריק. איכא דאמרי: דגדיא, בין שריק בין לא שריק - שפיר דמי, דברחא נמי ושריק - שפיר דמי, כי פליגי - דברחא ולא שריק; דרב אשי שרי, ורב ירמיה מדיפתי אסיר. ולרב אשי דשרי, [והתנן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום! - התם בבשרא אגומרי. אמר רבינא: האי קרא חייא - שפיר דמי, כיון דקשי ליה זיקא, כבשרא דגדיא דמי.
ריף ראש ורמבם פסקו כלישנא בתרא וכר' ירמיה ויש שפסקו כר' אשי.

תוס' ראש וטור-גדי הרוח מזיקה לו ואילו לברחא לא.
גדיא בין שריק ובין לא שריק מותר. ברחא שריק מותר ,לא שריק אסור.
כל בשר סמוך לגחלים ואין פי התנור מכוסה= מונח על גחלים ממש.
רמבם-לגדי מספיק רק חמימות. הרוח מזיקה לברחא.
גדי בתוך תנור שאין לו כיסוי או שמצוי חוץ לתנור סמוך לגחלים מותר. בכ"מ אסור ליתן בשר על גוף האש ממש(=גוף הגחלים ממש) כיון שמראה שרצונו בצלייה מהירה אף אם תחרך התחתית. (ומא סק ו לכאורה מתיר במונח ע"ג גחלים)
מותר לשהות אף על הגחלים אם נצלה כמאב"ד דחושש לפסידא שלא יחרך ביותר.
הבדל בין גדי שלם לגדי מנותח- שבת כ. משלשלין את הפסח סמוך לחשכה, מ"ט משום שבני חבורה זריזין הם.
אם גדי שלם או עוף שלם דינו כברחא. דלעת חיה דינה כגדי שהרוח מזיקה לה.

פסק שוע כרמבם והרמא כטור וראש
אע"פ שבשר חי מותר להשהותו, ה"מ בקדרה, אבל בצלי שאצל האש אסור להניחו סמוך לחשיכה, שממהר להתבשל ואתי לחתויי. וה"מ בבשר שור או עז, אבל בשר גדי ועוף שהם מנותחים לאברים, מותר דלא חיישינן לחיתוי, שאם יחתה בגחלים יתחרך (פי' יצא מגדר הצלי ונכנס בגדר הנשרף) הבשר, שאינו צריך אלא חמימות האש בלבד. ואם הוא בתנור, וטח פיו בטיט, בין גדי ועוף שלמים בין בשר שור או עז, מותר דלא חיישינן לחיתוי שאם בא לפתוח התנור ולחתות תכנס הרוח ויצטנן התנור ויתקשה הבשר ויפסיד. הגה: ואין חילוק בזה בין אם הוא חי לגמרי או שנתבשל קצת (ב"י) וכל זמן שחלל הגוף שלם, אע"פ שאין עליו ראשו וכרעיו, מקרי שלם (הגהות מרדכי). ויש מחמירין וסוברין דבתנור טוח בטיט, הכל שרי; וע"ג האש שהוא מגולה, הכל אסור; ובתנור שפיו מכוסה אלא שאינו טוח בטיט, אז יש לחלק בין גדי ועוף לשאר בשר, כדרך שנתבאר, והכי נהוג כסברא זו. (טור והג"א וב"י בשם רש"י וסמ"ג וסמ"ק וסה"ת).

דין צלי קדר-מא. דין קטניות-מא. שהוי בשר בקדרה בתנור טוח לדעת שוע ולדעת הרמא -מא.
סעיף ב
משנה יט: אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבע"י. ובגמ'- וכמה כמאב"ד.
מתי מותר לשהות צלי אצל האש- לריף ולרמבם מדובר שהבשר על האש ולכן מספיק כמאבד ,שאם יחתה יחרוך אותן שעל גוף האש הם, ואם רק סמוך לאש צריך מצטמק ורע לו.
רשי ותוס'- הבשר בין מונח על אש בין מונח סמוך לאש מותר כיון שצלוי כמב"ד. אבל אסור אם מונחים בסמוך לאש פחות ממאבד.
מתי חיב חטאת כאשר צולה כמאבד- דווקא מ2 הצדדים
פסק השוע
אין צולין בצל וביצה או בשר ע"ג גחלים, אלא כדי שיצלה מבע"י משני צדדיו, כמאכל בן דרוסאי שהוא חצי בישולו. אפי' הוא בשר גדי, דכיון שהניח ע"ג גחלים אינו חושש אלא שיצלה מהרה ואע"פ שיתחרך, הלכך חיישינן שמא יחתה; אבל כשנצלה כמאכל ב"ד, לא חיישינן דלמא אתי לחתויי, אפילו אם הוא בשר שור, שמאחר שהוא ראוי לאכילה למה יחתה להפסידו.

שאר דברים שאינם נאכלים חיים-מב. בשר הנצלה על גחלים בתנור טוח-מב ושעצ.בשר גדי מנותח על גחלים-מב. האם יש חילוק למחבר בין ביצה ובצל לבשר גדי כשהם סמוך למדורה-בהל.
יש גם טבלה לראות את השינויים בדעות השונות.
סעיף ג
הג"א-עבר או שכח ונצלה בשבת אסור. ב"י-אין היתר לשהות אפילו לצורך מחר כיון שראוי לאכול אתי לחתויי. דעת ב"י באשר לדני השהיה כשאר מיעד התבשיל למחר.
פסק השוע
אם עבר, או שכח, ונצלה בשבת באיסור, אסור.
באלו אופנים עובר-מב. עד מתי מחכה במוצש-מב. דין ביהש-בהל. (קודם לשקיעה סקכ"ד )
סעיף ד
(מקורות ברנ"ז ). תוס' מח. רשבם היה מתיר פרות סביב הקדרה, כיון שניתן לאכלם חיין משא"כ בשר ביצה ובצל.
מרדכי- אין הבדל בין פרות בשר וביצה ומים, ואם רוצה לאוכלם לערב, אסור, אבל  למחר מותר להטמין .ומעיר הב"י שאין הלכה כמוהו.
נתינת כסוי על פרות -אסור להחזיר כסוי אם נטלו  משחשכה  וכ"ש אם נטל לפני חשכה ורוצה להחזירו משחשכה. והטעם בטור כי ממהר בישולם. וכן כתוב בטור שאסור להוסיף על הכסוי.

פירות שנאכלין חיין, מותר ליתנם סביב הקדירה אע"פ שא"א שיצלו קודם חשכה; ומיהו צריך ליזהר שלא יחזיר הכיסוי אם נתגלה משחשיכה, ושלא להוסיף עליו עד שיצולו, מפני שממהר לגמור בישולם בשבת.

מצב הבישול של הקדרה-שעצ. האם פרות נוגעים באש-מב ושעצ (כב). הבדל בין פרות לבצל וביצה-מב. נתינת פרות ליד התנור קודם שהוסק-מא.
סעיף ה
משנה שבת יט: אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום. אין נותנין פת לתנור עם חשכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום, רבי אליעזר אומר: כדי שיקרום התחתון שלה. משלשלין את הפסח בתנור עם חשכה, ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד.
ובגמ' (כ.) רא"א עד שיקרמו פניה המדובקין בתנור. (רשי-חומרא היא מפני שכלפי האור ממהרים לקרום)
דין פת
רן, ה"ה בדעת הרמבם- הלכה כר"א. (מתרץ הב"י על פרוש המשנה לרמבם שאומר הפוך דהדר ביה).
דין חררה
טור-בעוד שבפת פסק כנ"ל (פנים המדובקים בתנור)לגבי חררה פסק "פניה שכנגד האש" .
וכן פסק הרמבם. (ג,יח)-ונימק דאם קרמו פניה לא חיישינן שמא יחתה משום דמפסיד לה.
דרגת ההקרמה- תוס' מנחות (עח:) שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה.
ובפשטידה הממולאת בשר- (הג"מ)-שיקרמו פניה העליון והתחתון ויתבשל מה שבתוכה כמאב"ד.
נתינה בתנור- הג"א- אם הניח בתנור מכוס ושריק מותר , כדין ברחא. (יש לעיין אם שוע מסכים לזה).
ויתור על דני השהית פת אם לא צריך לשבת- כלבו-אם יש לו מזון 3 סעודות, לא חיישינן לחתייה כיוון שאסור לרדות בשבת, ועד מוצש ודאי תהיה מוכנה וע"כ יש לדמות לקידרא חייתא. (יש לעיין אם שוע מסכים לזה).
דין נתן פת במזיד- רמבם (ג,יח)-בכדי שיעשו כדין עססיות. ( בעססיות אין חילוק בין שוגג למזיד).ואסור לרדות אפילו בשנוי. (רדיית הפת –חכמה ואסורה מד"ס (רמבם כב,א)).
דין נתן פת בשוגג- להבדיל מעססיות, התירו בשוגג לרדות מפאת כבוד שבת.
רן-, אולם דווקא ל 3 סעודות של שבת ולא יותר, כי רדייה שלא לצורך שבת לא התירו. ומכ"מ עליו לרדות בשנוי לכתחילה דהינו ע"י סכין ולא במרדה. וכן פסק רמבם (ג,יח).
רדיית פת שנתן בהיתר-רן- רודה כדרכו ,בלי שנוי ,דהוא רודה לצורך שבת. רמבן-תמיד אסור במרדה.
פסק שוע
אין נותנין סמוך לחשיכה פת לתנור, אלא כדי שיקרמו (פי' שיעלה על פני הלחם קרום וקליפה מחמת האש) פניה המדובקים בתנור; ולא חררה ע"ג גחלים, אלא כדי שיקרמו פניה שכנגד האש. הגה: וכל שפורסה ואין החוטין נמשכין, קרוי קרימת פנים (הגה"מ פ"ג); ופשטיד"א או פלאדי"ן, צריך שיקרמו פניה למעלה ולמטה, ויתבשל מה שבתוכה כמאכל בן דרוסאי (ב"י בשם סמ"ג והגהות מיימוני). ואם נתן אותם סמוך לחשיכה ולא קרמו פניהם, אם במזיד, אסור עד מ"ש בכדי שיעשו; ואם בשוגג, אם אין לו מה יאכל, מותר לו לרדות ממנו מזון שלש סעודות, ואומר לאחרים שאין להם מה יאכלו: בואו ורדו לכם מזון שלש סעודות. וכשהוא רודה, לא ירדה במרדה (פי' ברחת ובמזרה תרגום מרדה פאל"ה בלע"ז), אלא בסכין וכיוצא בו, שלא יעשה כדרך שעושה בחול; ואם א"א לרדות בשינוי, ירדה במרדה; ואם נתנה בכדי שיקרמו פניה, כיון דלא עבד איסורא, וצורך שבת הוא, רודה כדרכו. ושלא לצורך היום, אסור אפילו בשינוי. הגה: וכל זה בתנור שאינו טוח בטיט (הג"א), אבל אם הוא טוח בטיט או שאינו אופה לצורך שבת רק למו"ש, דיש לו זמן לאפותו, מותר דלא גזרינן בכה"ג שמא יחתה (כל בו).

קרימת פנים מול האש-מב. אפיה בתבנית-מב. דין פת עבה-מב. האם מותר לתת לתנור טוח-מב ובהל מסייג דהוי לרמא. האם מח' רמא ושוע בפשטידה-מא וטז כתבו שכן ואילו גרא הסביר שבפשטידה יסכים שוע לרמא. רדיה לאחרים שאין להם-בהל.
במזיד-מתי מותר לרדות-מב. רדיה בשנוי כשאין לו מה לאכול-מב. גוי שרדה מבלי שהיהודי ציוה-מב.
בשוגג-מדוע שוני בדין לעומת עססיות-מב. רדייה ואכילה יותר מג"ס בתנורים שלנו-מב ושעצ. פת גדולה או 3 קטנות-מב.  מדוע מותרת רדיה במרדה כשא"א בשנוי-מב.
בהתר-האם לסמוך על הרן שמתיר כדרכו-מב. מא חולק על רמא שמתיר אפיה לצורך מוצ"ש בתנורים שלנו ומסביר השעצ דזה דומה לשהיה למחר. כמה מותר לרדות-פמג –דווקא ג"ס ובהל חולק.
יש לסעיף זה דף מסוכם קצר להבנה .
סעיף ו
דף ד. רב אחא בריה דרבא מתני לה בהדיא: אמר רב ביבי בר אביי: הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה.
הג"א-רדית פת לאחר אפיה מותרת, ואיסור רדיה הוא רק לרדית העיסה.
ואם נתנו בשבת, אפילו במזיד, מותר לו לרדות קודם שיאפה כדי שלא יבא לידי איסור סקילה.
אחר שירדה עבורו-מב. רדוי עבור חבר בתנורים שלנו-מב. הורדת סיר מאש עבור חבר-מב. כיצד ירדה-מב.

סעיף ז
דין רדייה בזמננו-ר' ירוחם- תנורים שלנו שאין מדביקים הפת  (בשולי התנור אלא הפת רק מונחת) אין צריך רדייה  במרדה או בסכין .לפיכך אם נתן מבע"י מותר ליטלו בסכין או במקל דלא גרע מחררה שטמונה בחלים שמותר ע"י כוש או כרכר (שבת קכג.) אבל במרדה אסור כי דומה למרדה בזמן הגמ' .
מסיק הב"י- לפי ר' ירוחם מותר להוציא יותר מג' סעודות, אולם לעולם אסור ע"י מרדה דמיחזי כעובדין דחול.
פסק שוע
בתנורים שלנו שאין בהם רדייה, מותר להוציא יותר משלש סעודות בסכין או בשום דבר שיתחוב בו, ומ"מ לא יוציא ברחת משום דמחזי כעובדין דחול.
האם הדביק בהתר או באיסור-מב פסק כמא ובהל מביא דעת הב"י. רדייה וטלטול לצורך חול-מב. רדייה במקום הפסד-מב. ע"י גוי-מב.
סעיף ח
שבת יח: לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה. ואם נתנן - למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. כיוצא בו, לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה, ואם עשה כן - למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו.  ובגמ' מפורש הטעם-שמא יחתה בגחלים. (וה"ה לגבי חבית מים)
רשי- עססיות צריכות בישול מרובה. רמבם (ג,יב)-"עססיות אינן צריכות בישול מרובה ודעתו עליהם לאוכלם לאלתר, ואף שלא נתבשלו דינם כתבשיל שלא בושל כ"צ שאסור להשהותו בתנור".(ב"י- וה"ה כירה וכופח).
עד מתי- מסיק ב"י מדקתני בכדי שיעשו בסתם משמע אפילו בשוגג, וכגון משרבו משהים במזיד ואומרים…
פסק השוע
לא ימלא אדם קדירה עססיות (פי' מיני קטניות הגדלות בא"י ולא בבבל) ותורמוסין ויתן לתוך התנור ערב שבת סמוך לחשיכה, מפני שדברים אלו אינם צריכים בישול רב ודעתו עליהם לאכלם לאלתר, ומפני כך אע"פ שלא נתבשלו כל עיקר הרי הם כשאר תבשיל שהתחיל להתבשל ולא נתבשל כל צרכו שאסור להשהותו; וה"ה לכירה וכופח. הגה: כשאינן גרופים וקטומים ואפשר לחתות (ב"י ומגילה פ"ג), ואם עשה כן, אפילו בשוגג, אסורים למו"ש עד כדי שיעשו.
הדין בתנור שלנו-מב. הדין בכופח-מב. אם נתבשל כמאבד מבע"י-מב. היו שרצו לפרש ששאר מינים מותר ואין לזוז משוע-בהל.
סעיף ט
כיוצא בו לא ימלא חבית של מים ויתן לתוך התנור ע"ש עם חשיכה; ואם עשה כן, אסורים למוצאי שבת בכדי שיעשו.
מדוע מים שונים מפרות-מא. השהיה בתנור גו"ק שלנו או טוח-מב. פרוש "עם חשכה"-מב. מה שיעור רתיחת המים שצריך-שעצ. נתינת מים לקדרת התנור עם חשכה ע"מ שלא תתבקע ,באופן שיש רגילות להדיח בהם כלים- מא.
(עיין רנג ס"ה דע"י גוי מותר קודם היסק)-לבדוק!

רנז-שינון

סעיף א
שבת לד. ספק חשכה ספק אינו חשכה - אין מעשרין את הודאי, ואין מטבילין את הכלים, ואין מדליקין את הנרות. אבל מעשרין את הדמאי, ומערבין וטומנין את החמין.אמר רבא: מפני מה אמרו: אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה - גזרה שמא ירתיח. אמר ליה אביי: אי הכי, בין השמשות נמי ניגזר! - אמר ליה: סתם קדירות רותחות הן. ואמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום - גזירה שמא יטמין ברמץ שיש בה גחלת. אמר ליה אביי: ויטמין! - גזירה שמא יחתה בגחלים.
רשי-טעמא - דספק חשכה, הא ודאי חשכה - אין טומנין, וסתם הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל, דאילו בדבר המוסיף הבל - אפילו מבעוד יום אסור, כדתנן (מז, ב) אין טומנין לא בגפת כו' גזירה שמא ימצא קדרתו שנצטננה כשירצה להטמינה, וירתיחנה תחילה, ונמצא מבשל בשבת. ( ועוד טעם שנאמר בשיח משום שמא יחתה בגחלים-מב)
אי הכא בין השמשות נמי ניגזר - דהא שבות מעלייתא היא, דהא איכא גזירת איסור דאורייתא, ותנא דמתניתין אית ליה דגזרו על השבות בין השמשות דקתני אין מעשרין את הודאי.
רותחות הן - שסמוך לבין השמשות הוא מעבירם מעל האור, וליכא למיחש לשמא נצטננה וירתיחנה.
מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום - כדתנן לקמן: לא בגפת ולא בזבל, ואף על גב דסתם הטמנה מבעוד יום הוא, דהא אסרינן משחשכה. ברמץ - אפר המעורב בגחלים. ויטמין - דהא מבעוד יום הוא.
גזירה שמא יחתה בגחלים - משחשכה, שבא לבשל הקדרה שלא בשלה כל צרכה, וגזרו אף בבישלה כל צרכה עד שיגרוף או שיקטום, והכי מסקינן בפרק כירה /בשבת/ (לז, ב) דאמר רבי: קטמה והובערה - משהין עליה חמין שהוחמו מבעוד יום כל צרכן, ותבשיל שבישל כל צרכו, וכן אמר ר' יוחנן. והב"י דוחה גירסת הרמבם.
דין שכח או שגג -רן-לומד ממקרה אנשי טבריה שהמטמין במוסיף הבל אסור אפילו דיעבד, אולם  הרמבן סייג שאסור דוקא אם היה צונן ונתחמם אבל אם היה כבר חם , מותר. (וכתב המב הטעם –דלא אהני מעשיו )
הגמ"ר- מבושל כ"צ שהוטמן בשוגג במוסיף הבל מותר לאוכלו, וכן שכח.
פסק שוע
אין טומנין בשבת, אפילו בדבר שאין מוסיף הבל; אבל בספק חשיכה, טומנין בו. ואין טומנין בדבר המוסיף הבל אפילו מבע"י, ואם הטמין בדבר המוסיף הבל, התבשיל אסור אפילו בדיעבד. ודוקא בצונן, שנתחמם או שנצטמק ויפה לו, אבל בעומד בחמימותו כשעה ראשונה, מותר. הגה: י"א דאם שכח והטמין בשוגג בדבר המוסיף הבל, שרי לאכול (הגהות מרדכי). וי"א דכל זה אינו אסור אלא כשעושה לצורך לילה, אבל כשמטמין לצורך מחר, מותר להטמין מבע"י בדבר שמוסיף הבל. (מרדכי ריש פרק כירה וב"י ס"ס רנ"ג בשם שבולי לקט, ובדיעבד יש לסמוך על זה ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן).
הגדרת ספק חשכה- מב מפנה לרס"א. הטמנה מע"ש לצרכי מוצ"ש-מא מקשה על על רמא שאסר הטמנה למוצאי יו"כ (תר"ט) ומסיק דהוי חומרא ומב מקל שאף אין  מנהג להחמיר. הטמנה במוסיף הבל קודם חצות-מב. חומרת הטמנה על שהיה-שעצ. דין המטמין במוסיף הבל מבע"י-דעת המחבר והכרעת המב. המטמין בשבת באינו מוסיף הבל-מא. המטמין בשבת במוסיף הבל-שעצ. דין שוגג בדין-מא. הטמנה לצורך מחר-מב.
סעיף ב
רן- אסור להטמין בשבת , אפילו בדבר שאין מוסיף הבל ואפילו מבושל כ"צ שהרי הגמ' לא חילקה באיסור בדרגות הבישול. ומכ"מ מותר לשים על הקדרה כלי לשומרו מן העכברים או שלא יתטנף בעפרורית שאין זה כמטמין להחם אלא כשומר ונותן כסוי על קדרה.
פסק השוע
אפילו תבשיל שנתבשל כ"צ, אסור להטמין בשבת אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל. ומ"מ לשום כלים על התבשיל כדי לשמרו מן העכברים, או כדי שלא יתטנף בעפרורית, שרי שאין זה כמטמין להחם אלא כשומר ונותן כיסוי על הקדירה (וע"ל סי' רנ"ג).
הטמין תבשיל שנתבשל כ"צ בדיעבד-מב.
סעיף ג
גפת של זיתים או שומשומין -שבת מז: איבעיא להו: גפת של זיתים תנן, אבל דשומשמין - שפיר דמי, או דילמא: דשומשמין תנן, וכל שכן דזיתים? ולא איפשיטא.
רשי-הבא לסלק קדירה מעל גבי כירה ולטומנה בדבר אחר, ואמרו חכמים אין טומנין בדבר המוסיף הבל אלא בדבר המעמיד הבל, מי הוא המוסיף ואסור. רמבם (ד,א)-לא חילק. (כלל בגמ'-מדלא דחי בדרך "דילמא", אלא "בלעולם אימא לך" משמע דקושטא דמילתיה.)
מקור הלחות- איבעיא להו: לחין מחמת עצמן, או דילמא: לחין מחמת דבר אחר? - תא שמע: לא בתבן ולא בזגים ולא במוכין ולא בעשבים בזמן שהן לחין. אי אמרת בשלמא לחין מחמת דבר אחר - שפיר, אלא אי אמרת לחין מחמת עצמן - מוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה? - ממרטא דביני אטמי. והא דתני רבי אושעיא: טומנין בכסות יבשה ובפירות יבשין, אבל לא בכסות לחה ולא בפירות לחין. כסות לחה מחמת עצמה היכי משכחת לה? - ממרטא דביני אטמי.
ריף-לחים מחמת עצמן מחממות טפי. ומסיק ב"י דלחין מחמת דבר אחר מותר. אבל רמבם (ד,א)-דוקא לח מחמת דבר אחר חם טפי.
טמינה בכסות או בפרות –שבת מט.משנה. טומנין בכסות, ובפירות, בכנפי יונה, ובנסרת של חרשים, ובנעורת של פשתן דקה: רבי יהודה אוסר בדקה ומתיר בגסה.
ריף- דוקא בפרות לחין אבל פרות יבשים מותר. וסובר שר' אושעיה מסביר המשנה אולם שאר הפוסקים דחו את ר' אושעיה כי סותר המשנה.
פסק שוע
אלו הם דברים המוסיפים הבל: פסולת של זיתים או של שומשמין וזבל ומלח וסיד וחול, בין לחים בין יבשים, ותבן וזגין ומוכין ועשבים בזמן ששלשתן לחין. ואלו דברים שאינם מוסיפים הבל: כסות ופירות וכנפי יונה (או שאר נוצות מהרר"א בהגהות) ונעורת של פשתן ונסורת של חרשין (פי' הקש הדק הנופל מן העץ כשמגררים אותו במגירה). הגה: י"א דמותר להטמין בסלעים, אע"פ שמוסיפין הבל, דמלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן (תוספות ומרדכי ר"פ לא יחפור).

סעיף ד
שבת דף נא. משנה. לא כסהו מבעוד יום - לא יכסנו משתחשך, כסהו ונתגלה - מותר לכסותו. ממלא את הקיתון ונותן לתחת הכר או תחת הכסת.
נתגלה מבע"י האם מותר לחזור ולכסותו-תוס' ,ראש וטור-נתגלה מבע"י יכול לחזור ולכסותו אפילו משתחשך. ואם גילהו ע"מ שלא  לחזור ולכסותו אסור לכסותו משום דדומה לתחילת הטמנה.
רמבם (ד,ד)-אפילו מתגלה מאליו מבע"י ,אין לחזור ולכסותו. ומדוקדק מלשון "ונתגלה" דמדובר דוקא משחשכה.
הוספה, החלפה, של כיסוי בשבת-שבת דף נא. ת"ר אף על פי שאמרו אין טומנין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה, אם בא להוסיף - מוסיף. כיצד הוא עושה? רבן שמעון בן גמליאל אומר: נוטל את הסדינין ומניח את הגלופקרין, או נוטל את הגלופקרין ומניח את הסדינין.   רשי-גופקרין יש בו יותר הבל מאשר סדין, ומותר להחליפו בסדין אם חושש לשריפת התבשיל המוטמן.
תוס-לא גורסים "כיצד". ת"ק מאפשר הוספה בלבד ולא החלפה ואילו רשבג מאפשר גם את החלפתו .והלכה כת"ק.
ריף,ראש,רן- רשבג מפרש את ת"ק, שמותר להוסיף ולהחליף. ב"י מעיר כי אין הכרע ברמבם (ד,ד) ולכן שומעין למקילין.
האם מותר לכתחילה לגלותו-מותר דומיא דנטילת קדרה והחזרתה לכירה.
תנאי לכיסוי בישול כל צרכו –סמג-משחשכה אסור להוסיף כסוי על תבשיל שאינו מבושל כ"צ, אע"פ שיש בו כמאב"ד, דה"ל מבשל.
פסק השוע
אע"פ שאין טומנין בשבת אפילו בדבר שאין מוסיף הבל, אם טמן בו מבע"י ונתגלה משחשיכה, מותר לחזור ולכסותו; וכן אם רצה להוסיף עליו בשבת, מוסיף; וכן אם רוצה ליטלו כולו ולתת אחר במקומו, בין שהראשון חם יותר מהשני בין שהשני חם יותר מהראשון, אפילו לא היה מכוסה אלא בסדין יכול ליטלו לכסותו בגלופקרין; והוא שנתבשלה הקדירה כל צרכה; אבל אם אינה מבושלת כ"צ, אפילו להוסיף על הכיסוי, אסור שתוספת זה גורם לה להתבשל.
לגלות לכתחילה משחשכה-טז. נתגלה מבע"י ורוצה לכסות בשבת-מא וכל הפוסקים  אוסרים, וב"ח מתיר. גילהו בידים מבע"י או ביה"ש ע"מ לכסותו בשבת-מב. הוספת כסוי שאינו מוסיף הבל כשאין התבשיל מבושל כ"צ וחם –מא, וחולק עליו הבהל עפ"י ספר בית מאיר.
סעיף ה
שבת נא. וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא אסרו אלא אותו מיחם, אבל פינה ממיחם למיחם - מותר. השתא אקורי קא מקיר לה, ארתוחי קא מירתח לה? רשי-לא אסרו להטמין אלא במיחם שהוחמו בו דהתם הוא דאיכא למיגזר שמא ירתיח.
רן- מדיק מרשי שמותר לטמון הכלי השני דוקא אם מעונין בקרור ומביא הרמבם (ד,ה)-מותר להטמין הכלי השני כי דינו כצונן ואפילו הוא רותח. ומכריע שהעיקר כרמבם
פסק שוע
אם פינה התבשיל בשבת מקדירה שנתבשל בה לקדירה אחרת, מותר להטמינו בדבר שאינו מוסיף הבל.
הטמנת כ"ר כאשר חזר וערה לכלי הראשון-מא. להטמין כ"ר שנתקרר מיסב-מא מתיר, ומב מסייג לעת צורך ,ושעצ אוסר כי תלוי במח' שוע ורמא בהגדרת צונן בשיח סע' ט"ו. דין הטמנת מאכל שפונה מהכ"ר מסיבת חוסר מקום-מב.

סעיף ו- הטמנת הצונן
שבת נא. משנה. לא כסהו מבעוד יום - לא יכסנו משתחשך, כסהו ונתגלה - מותר לכסותו. ממלא את הקיתון ונותן לתחת הכר או תחת הכסת. ובגמ' אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי: אבא התיר להטמין את הצונן. אמר: כבר הורה זקן.
רשי- מותר להטמין  תבשיל צונן מפני החמה שלא יחמו. ומסיק הב"י דיהיה אסור להטמין צונן כדי לחממו (בדבר שאין מוסיף הבל )
רמבם- (ד,ד)-מותר לטמון דבר הצונן בשבת בדבר שאין מוסיף הבל כדי שלא יצטנן ביותר או כדי שתפיג צינתו.
הטמנה בדבר המוסיף הבל-רן-אסור להטמין אפילו צונן גמור ואפילו מבע"י כמו מעשה אנשי טבריה.
פסק השוע
מותר להטמין בשבת דבר צונן בדבר שאינו מוסיף הבל כדי שלא יצטנן ביותר או כדי שתפיג צינתו; אבל בדבר המוסיף הבל, ואפילו להטמין צונן גמור ואפילו מבע"י, נמי אסור.

האם אדם חשוב צריך להחמיר-מא. להטמין בשבת בכרים וכסתות-מב. תו"ש מחלק בדין חול עפ"י מה מטמין בתוכו-בהל.
בהל השני לא מובן 1.האם האיסור לא היה מצד מבשל? 2.מי אמר שהיתה הטמנה? 3.לא ברורה מסקנת הבהל.

סעיף ז
רן- לשים כלי על תבשיל כדי לשומרו מן העכברים או כדי שלא יתטנף בעפרורית שרי דאין זה כמטמין להחם אלא כשומר וכנותן כסוי על קדרה.
הקשר בין דני הטמנה לדרגת בישול הקדרה – תוס' מז. רשב"ם-אסור להטמין דוקא אם לא הגיע לדרגת מאבד, ואם הגיע למאבד מותר. כלומר משוה דינו הטמנה לדני שהייה.
ר"ת-אסור להטמין מאכל, אפילו נתבשל כמאבד, משום שהטמנה חמורה משהייה ,כיון דסתם הטמנה לצורך מחר, וצריך חתוי שלא יתקרר ומעט חתוי מהני להחזיק החום כיון שהוא טמון וגזרינן שמא יטמין ברמץ. ופסקו כר"ת.
סמק וסמג – אסור אפילו מצטמק ורע לו, מהטעם הנ"ל.
פסק שוע
כל היכא דאסרינן הטמנה, אפילו בקדירה מבושלת כ"צ אסרינן, ואפי' מצטמק ורע לו. הגה: וכן עיקר. ויש מקילין ואומרים דכל שהוא חי לגמרי או נתבשל כל צרכו, מותר בהטמנה כמו בשיהוי, וכמו שנתבאר לעיל סימן רנ"ג. ובמקום שנהגו להקל על פי סברא זו, אין למחות בידם. אבל אין לנהוג כן בשאר מקומות.
הבדל בין שהיה להטמנה לצורך מחר- שעצ מתיר כיון שהוא מגולה ומתקרר הרבה ולא חישינן לחתוי כי לא יועיל .דיעבד שהטמין במצו"רל-מב. סברת המקילים ברמא- מב ובהל פסק שזו שיטה יחידאה וכל הפוסקים כולל המא חולקים עליה.

סעיף ח
רן-אסור להטמין בשבת אף תבשיל שנתבשל כ"צ אף בדבר המוסיף הבל. ומותר לשים כלי על תבשיל לשומרו מן העכברים או שלא יתלכלך שאין זה כמטמין אלא כשומר וכנותן כסוי על קדרה.
פעולות המותרות משום שאין דרך הטמנה בכך
                      1  . הטמנה כאשר יש הפסק אויר בין דפנות הקדרה לדבר שבו מטמינים – ראש- מטמינים הקדרה, בתנור שהיו מבשלים בו, והיו גורפים הגחלים ומכסין הקדרה באפר צונן.. טור- מספר על מנהג שהיו חפירה בקרקע מרוצפת ומסיקים אותה וגורפים אותה ומטמינים קדרה חיה. הטעם לפי הראש- 1. אין ראוי להטמין בקרקע של כירה, 2. כשיש אויר הרבה בין הדפנות  לקדרה לא דמי להטמנה ואין להחמיר בה יותר משהיה על כירה. ורק באופן שהוא דרך הטמנה יש לחוש שמא יטמון ברמץ .
                     2 . אין הבגדים נוגעים בדפנות הקדרה-מנהג הראש- שם הקדרה בתוך כירה גרופה ומכסה הכירה בלוח ועל הלוח שם בגדים. ומסביר הב"י שאפילו יש אש תחת הקדרה מותר כיון שאינו עושה כדרך הטמנה, כי אין הבגדים נוגעים בקדרה, וליכא למגזר שמא יטמין ברמץ.
הטמנה על גבי כירה גו"ק-  שבת מח. דזיתים - מסקי הבלא, דשומשמין - לא מסקי הבלא.
תוס'-מכאן שאסור להניח גחלים תחת קדרה, אם היא מכוסה בבגדים, כי מחמ+ת האש שתחתיה , זה נקרא הטמנה בדבר מוסיף הבל. ואפילו אם נתן אפר על הגחלים הם עדיין מעלים הבל.
רן- מביא דעת הרמבן החולקת על התוס'-מה שאסור זה דוקא אם ההטמנה עומדת על הגפת ,אבל אם יש הפסק אויר בין מקור החום להטמנה, אזי רואים שיש הטמנה לחוד ושהוי לחוד. ואותו עקרון יש כאשר שמים הקדרה על הכירה אע"פ שהיא גו"ק.
(לא מובן ,דאפילו יש גחלים יהיה מותר לשיטה זו )
רן-הביא בשם רשי כי כירה גו"ק אינה נקראת מוסיפה הבל , כיון שמתקררת והולכת, ולכן מותר אע"פ שהקדרה נוגעת בגחלים הקטומות שעוממות והולכות. וכן סובר הרז"ה ומספר שכך היו נוהגים אצלו. וכן מובא בתוס' מח. בשם ר' ברוך. והסמג מוסיף דאם בדיעבד מצא למחרת מספר גחלים אין לאסור כיון שעיקר ההטמנה היתה מדבר היתר.
מוסיף הבי בשם  ר' ירוחם- לכו"ע מותר לתת על הקדרה בגדים באופן ששם דף על הקדרה והבגדים על הדף, כי כהאי גוונא לא מקרי הטמנה ואפילו יש שם גחלים.
הטמנה בתוך תנור- הגמ"ר-מותר לתת קדרה לתוך תנור ולסתום פי התנור אם מבושלת לפי תנאי שהייה ואינה נוגעת בגחלים אלא בסמוך להם.
פסק השוע
אע"פ שמותר להשהות קדירה ע"ג כירה שיש בה גחלים ע"פ הדרכים שנתבארו בסי' רנ"ג, אם הוא מכוסה בבגדים אע"פ שהבגדים אינם מוסיפים הבל מחמת עצמן מ"מ מחמת אש שתחתיהם מוסיף הבל (ואסור). ומיהו כל שהוא בענין שאין הבגדים נוגעים בקדירה, אע"פ שיש אש תחתיה כיון שאינו עושה דרך הטמנה, שרי. הלכך היכא שמעמיד קדירה ע"ג כירה או כופח שיש בהם גחלים, ואין שולי הקדירה נוגעים בגחלים, שיהוי מקרי ומותר ע"פ הדרכים שנתבארו בסימן רנ"ג. ואם נתן על הקדירה כלי רחב שאינו נוגע בצדי הקדירה, ונתן בגדים על אותו כלי רחב, מותר דכיון שאין הבגדים נתונים אלא על אותו כלי רחב שאינו נוגע בצדי קדירה, אין כאן הטמנה. וכן מותר להניח הקדירה בתנורים שלנו ע"י שיתן בתוכה חתיכה חיה, והוא שלא תהא הקדירה נוגעת בגחלים, ואע"פ שמכסה פי התנור בבגדים, כיון שאין הבגדים נוגעים בקדירה לאו הטמנה היא, ושרי. הגה: והטמנה שעושין במדינות אלו, שמטמינים בתנור וטחין פי התנור בטיט, שרי לכ"ע (א"ז ותה"ד סימן ס"ט /נ"ט/ ואגור), וכמו שנתבאר לעיל סי' רנ"ד, ויתבאר לקמן סוף סי' רנ"ט. ומצוה להטמין לשבת, כדי שיאכל חמין בשבת, כי זהו מכבוד ועונג שבת. וכל מי שאינו מאמין בדברי החכמים ואוסר אכילת חמין בשבת, חיישינן שמא אפיקורס הוא (הר"ן פרק במה טומנין וכל בו).
הטמנה ע"ג כירה שיש בה אש-דרגת הבישול של הקדרה-מב. האם מועיל פיזור אפר על גחלים-מב. שולי הקדרה נוגעים בגחלים לרמא-מא, ומב מוסיף מהו התנאי ההכרחי שיקרא הטמנה עבור הרמא. בהל מביא דעה מחמירה בדעת הרמא שאוסרת כסוי מלמעלה אם הקדרה ע"ג גחלים אולם פסק במב כמא. נגיעת דף הסותם בקדרה-טז ומב לא פסק כמוהו אלא כב"י.
קדרה מוטמנת על כירה שאין בה אש- למקילים מותר כיון1.אין דרך להטמין בקרקע של כירה. 2.מתקרר והולך. והמחמירים שהוא הראש הסובר שאסור שהבגדים יגעו בקדרה. ודעת  המב להחמיר אולם אין למחות במקילין. נתינת קדרה טמונה על חול-מב.
הבדל בין קטניות  לבשר חי לענין  טיחה-מא עפ"י הרמא. דעת ש"ע לגבי הנ"ל-מא.
הטמנה בתוך תנור טוח שיש בו גחלים- אע"פ שמותר כי לא יבוא לחתות , רש"ל מחמיר קרוי מוסיף הבל מחמת הגחלים. ואם לא טוח אז אסור. אזהרה שלא להצמיד הקדרה לדופני התנור-טז ובהל מקל משום שלא כל הצדדים מכוסים. מי שמצות חמין מזיקה לו חמין-מא. מחלל שבת במזיד-לענין שבועה ,עדות.
מא  מביא מקרים שלא נחשבים כמוסיף הבל: אפר חם אינו נחשב אא"כ מעורב בו גחלים –רשל, ופסק סה"ת כי אף אם מצא שם כמה גחלים למחרת שרי דיעבד, וכן  מהתוס' שכירה שלנו אין לה חום עצמאי וכל שעה הולך ופוחת.

סוג החומר בו מטמינים (2)
חומר ההטמנה לא מכסה את כל מכסה הקדרה  (3)
חומר ההטמנה מכה את כל מכסה הקדרה האם מותר להחזיר להטמנה

מוכין שטמן בהם דרך מקרה אסור לטלטל ולכן מנער הכיסוי והן נופלות  (1) תוחב כוש לנער הכיסוי(7) רק אם לא נתקלקלה הגומה (10)
ואם נתקלקלה אסור להחזיר (11)
במקום הדחק הדין כמו גזי צמר שלא עומדים לסחורה
מוכין שיחדן לכך או גזי צמר העומדים לסחורה שיחדן מותר לטלטלן
מותר מרן,סתם - מותר
מרן, י"א - אסור (11)

גזי צמר שלא יחדן ואינם עומדים לחורה מותר לטלטלן מותר --

אבנים ולבנים סביב לקדרה צריך יחוד לעולם (9)
ביו"ט שחל להיות בשבת
יש אוסרים (14) - להטמין באבנים משום שזה כמו בנין ואפילו ייחדן לכך.
יש מתירין (15) - מ"א - ובלבד שא"א להטמין בדבר אחר.  א"ר- מותר בכל מקרה.



טמן בדבר שאינן ניטל וכיסה בדבר הניטל מגלה הכיסוי ונוטל הקדרה

טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל נוטל ומנער אינו נוטל

טמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל כמו (1) מפנה סביבות הקדרה ואחז בקדרה ומוציא ואח"כ מנער הקדרה (13)

חמין שהונח בתנור ושרוק בטיט מרן -
יש גחלים לוחשות - מותר לסתור הטיחה ולחזור לסתום ע"י גוי. (18)
אין גחלים לוחשות - מותר לתור ולחזור ולסגור (17)
רמ"א
בכ"מ עדיף לסתור ע"י גוי / קטן / בשינוי שאולי יש בסתירת הטיט משום סתירת הבניין.
לסתום - מותר אף ע"י ישראל ודוקה ביום השבת עצמו. (19)

1. טלטול מן הצד.
2. מוקצה.
3. כדי שיוכל לאחוז בכה מבלי שיטלטל המוכין.
4. יחוד לעולם ומספיק יחוד במחשבה.  ב.ב"ח מספיק שטומן פעמיים. ג. וגם אם לא עשה יחוד אבל רגיל להטמין בהם.
5. אין חשובין כ"כ כמוכין.
6. מסתמא עתיד להחזירן והזמנה אקראית לא מבטלתן מתורת מוקצה ( ומכ"מ צריך יחוד להטמנה בער"ש .
(האם הכונה עולמים או שזה יותר קל ?)
7. דהכיסוי אינו משמש בסיס להן אלא הן משמשות את הכיסוי לחממו.
8. כל דבר יבש רך קרוי מוכין כגון צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלויים.
9. כיון שלא חשובות לו וזורקן לאחר שימוש . וכן עצים העומדים להסקה לעניין סתימת  התנור ג"כ צריכין יחוד לעולם כדי לטלטלם בשבת.
10. ובהנחה שאין מדובר בדבר המוסיף הבל.
11. משום שתצטרך הקדרה לעשות מקום לעצמה ונראה כמי שטומן בשבת.
12. אסור כי מזיז מוקצה.
13. הקדרה אינה נעשית בסיס לדבר שאינו ניטל דאדרבא הוא משמש אותה ולא היא אותו.
14. כיון שסידור האבנים הוא כמו דופן והוי בכלל בנין ארעי ואסור מדרבנן ביו"ט.
15. כיון שמכבוד שבת לא גזרו.
17. ואין צריך לחשוש לכיבוי גחלים שאולי נמצאות בו.
18. ע"י ישראל אסור
    א. לפתוח - כיון שאם ידוע שיש גחלים הרי שיש לאסור משום מבעיר אף אם הוא לא שרוק בטיט.
    ב. לסגור - כיון שמכבה הגחלים ואע"פ שאין מתכון לכך מכ"מ זה פ"ר שהגחלים יכבו. אבל אם לא סותמו למרי מותר כי לא מכבה. ומ"א - אוסר אם משאיר חריץ כיון כיון שרוח הנכנסת פועלת כמו מפוח.
א"ר - במקום דחק מותר אף בגחלים לוחשות כי סומך על תה"ד שכיבוי הגחלים אינו פ"ר.
אולם גם תה"ד יאסור אם יש גחלים בוערות .

באמירה לא"י לפתוח - כי לא מקפידים כ"כ (ראה סוף סימן רנ"ג לענין הבערת השפחה את התנור בבית החורף )
19. אבל בלילה אסור אף ע"י גוי כיון שבד"כ הקדרות אינם מבושלות כל צרכן ובסתימת התנור הוא מחיש את בישולן ואפילו אם לא טח בטיט ואפילו אם התנור גו"ק.
ואם יש גחלים לוחשות אסור לישראל לסתום את פי התנור גם אם אין בישול כיון שיש בזה משום מכבה.
ובדיעבד
אם לא היה מבושל כמאב"ד - אסור כדין מבשל בשבת.
ואם היה מבושל כמאב"ד - אין לאור.
מלאכת המרוח של הטיט את התנור אסורה בשבת משום מלאכת ממרח.וגם אסור לומר לא"י למרוח ודיעבד אם מרח הגוי יש להתיר כיון שממילה זה היה מתבשל עד סופו.
וכתבו האחרונים - שטף אם קיבלו הציבור את השבת מבעו"י ואף שלא הגיע זמן ביה"ש ואסור לישראל לעשות מלאכה מדרבנן מכ"מ יש להיזהר מלומר לא"י לסתום התנור אטו שיבוא לומר לו לסתום התנור גם בימי החורף כאשר כבר חושך בשבת ממש.

רנט -שינון

סעיף א

שבת מח. בעא מיניה רב אדא בר מתנה מאביי: מוכין שטמן בהן, מהו לטלטלן בשבת? אמר ליה: וכי מפני שאין לו קופה של תבן עומד ומפקיר קופה של מוכין?
שבת מט. משנה. טומנין בשלחין - ומטלטלין אותן, בגיזי צמר - ואין מטלטלין אותן. כיצד הוא עושה? נוטל את הכסוי והן נופלות. רבי אלעזר בן עזריה אומר: קופה - מטה על צדה ונוטל, שמא יטול ואינו יכול להחזיר. וחכמים אומרים: נוטל ומחזיר. רשי-נוטל כסוי הקדרה שיש תורת כלי עליה ואינה נעשית בסיס למוכין.
ובגמ' …אמר רבא: לא שנו אלא שלא טמן בהן, אבל טמן בהן - מטלטלין אותן. איתיביה ההוא מרבנן בר יומיה לרבא: טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן, כיצד הוא עושה?
נוטל את הכיסוי והן נופלות! - אלא, אי איתמר הכי איתמר, אמר רבא: לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה, אבל יחדן להטמנה - מטלטלין אותן. איתמר נמי, כי אתא רבין אמר רבי יעקב אמר רב אסי בן שאול אמר רבי: לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה, אבל יחדן להטמנה - מטלטלין אותן. רבינא אומר: בשל הפתק שנו. תניא נמי הכי: גיזי צמר של הפתק - אין מטלטלין אותן, ואם התקינן בעל הבית להשתמש בהן - מטלטלין אותן.
רשי-רבינא מפרש שרבא סובר שאם טמן בהם מותר לטלטלם למעט גזי צמר שבמשנה שהם של הפתק.
האם מח' אביי ורבא- תוס', ראש – 1.מוכין חשובים מגיזי צמר .2.אביי מדבר במוכין של הפתק.
ריף ורמבם (כו,יב)-אין חילוק בין מוכין לצמר ואין חילוק של הפתק ורק יחוד להטמנה מוציא מתורת מוקצה.
פסק שוע כראש ואע"ג דריף ורמבם הוו רוב בנין, כיון דאיכא רוב מנין דפליגי עלייהו נקיטינן לקולא
מוכין, (פי' דבר רך קרוי מוכין כגון: צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלוים), שטמן בהם דרך מקרה, אסור לטלטלן אלא מנער הכיסוי והן נופלות; וכגון שמקצתן מגולה, שאין זה טלטול אלא מצדו. ואם יחדן לכך, מותר לטלטלן. אבל אם טמן בגיזי צמר, אפילו לא יחדן לכך, מותר לטלטלן. וה"מ סתם גיזין שאין עומדין לסחורה, אבל אם נתנם לאוצר לסחורה, צריכין יחוד ואם טמן בהם בלא יחוד, מנער הכיסוי והן נופלות דהיינו: לומר שנוטל כיסוי הקדירה שיש תורת כלי עליה, ואע"פ שהם עליה לא איכפת לן, דלא נעשית בסיס להן.
מוכין לחים-מב. שלא בדרך מקרה עפ"י ב"ח 2 פעמים-מב.סוג המוקצה במוכין-מב. כיצד מיחד-מב ושעצ. אם אינו מגולה יכול ע"י כוש-מא. מדוע כסוי לא נעשה בסיס-מא. בשעת דחק ניתן לסמוך על ראשונים שהשוו דין מוכין לגזי צמר-בהל.
סעיף ב –דין טלטול האבנים הנותנים לשם הטמנה
טור נוקט בדעת הרשבא-יחוד לשבת לא מועיל, וצריך יחוד לעולם. רן-אבן שדרכה בכך , מספיק יחוד לשבת אחת , אבל כאן אין זה אורחא לתת אבנים סביב לקדרה וע"כ יאסור הטילטול דנן.
פסק השוע
הנותנים אבנים ולבנים סביב הקדירה צריך שייחדם לכך לעולם, שהרי כל זמן שלא יחדן אינם חשובים לו ומשליכן. הילכך אסור לטלטלן, אם לא שיצניעם ומיחדן לכך.
לבנים המונחים ע"ג כירה תמיד-מא.
סעיף ג
שבת מט. משנה. טומנין בשלחין - ומטלטלין אותן, בגיזי צמר - ואין מטלטלין אותן. כיצד הוא עושה? נוטל את הכסוי והן נופלות. רבי אלעזר בן עזריה אומר: קופה - מטה על צדה ונוטל, שמא יטול ואינו יכול להחזיר. וחכמים אומרים: נוטל ומחזיר.
ובגמ' מובא הסבר המח'-  אמר רבי אבא אמר רבי חייא בר אשי (אמר רב): הכל מודים שאם נתקלקלה הגומא - שאסור להחזיר. תנן: וחכמים אומרים: נוטל ומחזיר. היכי דמי? אי דלא נתקלקלה הגומא - שפיר קא אמרי רבנן! אלא לאו - אף על פי דנתקלקלה הגומא! - לא, לעולם - דלא נתקלקלה, והכא בחוששין קמיפלגי; מר סבר: חוששין שמא נתקלקלה הגומא, ומר סבר: אין חוששין.
ריף וראש פסקו כרבנן
טעם איסור החזרה- רשי-משום טילטול מוקצה, רמבם בפרוש המשנה-מפני שאסור להטמין. נפק"מ-להחזיר לדבר שאינו מוקצה.
פסק שוע
הטומן בקופה מלאה גיזי צמר שאסור לטלטל והוציא הקדירה, כל זמן שלא נתקלקלה הגומא יכול להחזירה; ואם נתקלקלה, לא יחזירנה. ואפי' לכתחלה יכול להוציא על דעת להחזירה אם לא תתקלקל, ולא חיישינן שמא יחזירנה אף אם תתקלקל. וי"א שאפילו טמן בדבר שמותר לטלטל, אם נתקלקל הגומא, לא יחזיר מפני שתצטרך הקדירה לעשות לעצמה מקום כשמחזירה ונמצא כמי שטומן בשבת.
החזרה להטמנה-מב. מדוע לא הוי טלטול מן הצד-מא.
סעיף ד
שבת נא. טמן וכיסה בדבר הניטל בשבת, או טמן בדבר שאינו ניטל בשבת וכיסה בדבר הניטל בשבת - הרי זה נוטל ומחזיר. טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת, או שטמן בדבר הניטל בשבת וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת, אם היה מגולה מקצתו - נוטל ומחזיר, ואם לאו אינו נוטל ומחזיר.
רשי-אם מגולה במקצתו אפשר לנערו כדין טלטול מן הצד ואם אינו מגולה כלל הכסוי מהוה בסיס לדבר האסור וא"א לטלטלו כלל ואילו התוס' חולקים- שהרי אם נחשב בסיס לא משנה אם מגולה או לא ומסיק ר"ת דאין נחשב בסיס אם דעתו לקחת בשבת .
פסק שוע
טמן בדבר שאינו ניטל וכיסה פיה בדבר הניטל, מגלה הכיסוי ואוחז בקדירה ומוציאה.
טמן בניטל וכיסה באינו ניטל-מא.
סעיף ה
טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל, אם מקצת הקדירה מגולה נוטל ומחזיר; ואם לאו, אינו נוטל.

סעיף ו- בנין עראי לצורך הטמנה בי"ט שחל להיות בע"ש
שבה"ל-מביא מח' בבנית ארעי מלבנים לשם הטמנה לשבת, ומחמיר סובר דהוי בנין ארעי שאסרו חכמים והמתיר סותר דלא גזרו היכן שיש כבוד שבת כמו שלא גזרו מפאת כבוד הבריות (סימן שיב) . (לענין טלטול-כיון שהוקצו להטמנה מותר )
פסק בשוע
יו"ט שחל להיות בע"ש, יש מי שאוסר להטמין באבנים משום דהוי כמו בנין, ויש מתירים.
אם יש אפשרות להטמין שלא באבנים-מא.
סעיף ז
סתירת שריקת התנור בשבת- שבה"ל- מותר ע"י 1.שינוי קצת 2.גוי 3. קטן 4.גדול ובלי שנוי. מרדכי-אע"פ שהם מחוברין לקרקע מותר וקי"ל דחותמות קרקע מתיר ומפקיע אבל לא חותך, מכ"מ כאן מותר דזה אינו עשוי לקיים. אגודה -מתיר רק אם א"א  ע"י גוי או קטן.
לחזור ולסתום התנור בשבת- מהרי"ל- אם יש בו גחלים לוחשות, הוי פ"ר ואסור ע"י ישראל (אא"כ לא הרמטי) ומותר ע"י גוי.
נטילת קדרה המונחת בין גחלים- מרדכי- אסור לישראל לקחת כי מחתה העליונות ומכבה התחתונות, והוי איסור דרבנן דהוי דבר שאינו מתכוון. ואין לומר לגוי משום דהוי שבות דאית ביה מעשה. ואם נטל גוי אין לאסור התבשיל.
אם ידוע שאין גחלים- מותר לישראל לקחת , ואין הקדרה מהוה בסיס לאיסור כי דעתו היתה לקחתה בשבת.
פסק שוע
תנור שמניחים בו החמין וסותמין פיו בדף ושורקין (פי' מחליקין) אותו בטיט, מותר לסתור אותה סתימה כדי להוציא החמין ולחזור ולסותמו; ואם יש בו גחלים לוחשות, מותר ע"י א"י. הגה: ויש מחמירין שלא לסתור סתימת התנור הטוח בטיט ע"י ישראל, אם אפשר לעשות ע"י א"י; וכן אם אפשר לעשותו ע"י ישראל קטן לא יעשה ישראל גדול; ואם א"א יעשה גדול ע"י שינוי קצת, והכי נהוג (ת"ה סי' ש"ה /ס"ה/ ואגור). ונ"ל הא דמותר לחזור לסתום התנור, היינו ביום דכבר כל הקדירות מבושלות כל צרכן, אבל בלילה סמוך להטמנתו דיש לספק שמא הקדירות עדיין אינן מבושלות כל צרכן, אסור לסתום התנור דגורם בישול כמו שנתבאר סימן רנ"ז סעיף ד', ואפי' ע"י א"י אסור כמו שנתבאר לעיל ס"ס רנ"ג. (ושאר דיני חזרה בשבת ע"ל סי' שי"ח).

כשאין גחלים לוחשות- האם צריך לחפש אחרי גחלים לוחשות לפני שסותם-מא. סתימה בטיט בשבת-שעצ.
במציאות שיש גחלים לוחשות
אינו חוזר וסותם לגמרי-  ע"י ישראל-מא מתיר אם משאיר פתח גדול אבל אסור בנקב קטן כי הוי כמפוח. וא"ר מתיר אף שישראל סותמו כיון שלר הוי פ"ר לכבוי הגחלים. אבל באש גלוי אסור לכו"ע.
סתימה לגמרי ע"י ישראל-מב. סתימה לגמרי ע"י אמירה לגוי-מב.
פתיחת התנור- אם ידוע שיש גחלים אסור לכו"ע-מב ושעצ.
סגירת תנור כשמסתפק שמא לא בושל כ"צ-מב. סגר בעוד לא נתבשל כ"צ-מב. סתימה בשלא נתבשל ע"י גוי-מב. שריקה בטיט-מב. דין מלאכות לישראל לפני שקיעה אחרי שקיבל שבת-מב. אמירה לגוי כשקיבל שבת לפני שקיעה-מב.

לחמם בתוך תנור לקטן או לחולה שאין בוסכנה ע"י גוי-מב

רס"ח -דין הטועה בתפילת שבת  1


לא אמר ויכולו בתפילת ערבית     אין מחזירין אותו  2  
לא אמר ויכולו שלאחר התפילה   י"א - שלא יאמר ביחיד 16
י"א - שיאמר כקורא בתורה
מטה משה -  אם שכח לאומרו בבית כנסת ויאמר ויכולו בקידוש בביתו מעומד.

טעה והתחיל תפילה של חול בערבית שחרית ומנחה  ואמר "אתה חונן" או התחיל אחרת מן הברכות  - מסיים הברכה ומתחיל של שבת  3


טעה והתחיל תפילה של מוסף ואמר "אתה חונן "או החל אחרת מן הברכות -
דעת סתם-מסיים הברכה וחזזר לשל מוסף 4
דעת י"א- במוסף פוסק אף באמצע הברכה ,וכן דעת האחרונים  משום ספק ברכה לבטלה 5

טעה והתחיל בערבית שחרית ומנחה ואמר את המילה "אתה"

אם התחיל אדעתא שהוא חול
ב"י - יסיים את ברכת "אתה חונן" ויחזור לתפילת שבת  6
מ"א פמ"ג דה"ח - במנחה וערבית - ימשיך כרגיל "אתה אחד" או "אתה קידשת" ובשחרית יסיים ברכה וימשיך "למשה צוית" ("ישמח משה") 7

אם התחיל אדעתא שהוא שבת ונכשל מחמת כח ההרגל
עליו להמשיך בתפילת שבת ואף בשחרית אע"פ שלא מתחילה במילה "אתה".8

התפלל תפילת חול בשבת
עקר רגליו - 12
התפלל תפילת חול בשבת וסיים תפילתו - לא יצא   9
דיעבד - אם הזכיר בברכת העבודה "רצה נא במנוחתנו ביום השבת"  - יצא
דיעבד - אם אמר תפילת 18 והזכיר שבת אע"פ שלא קבע ברכה לשבת -יצא  10
ובמוסף דיעבד - אם אמר תפילת 18 והוסיף באחת הברכות "יהי רצון שנעשה לפניך את חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף" יצא  11

לא עקר רגליו -
מ"ב - לכתחילה  - חוזר לתחילת ברכה רביעית
ח"א - לכתחילה  - בערבית שחרית מנחה אם נזכר לפני מודים אומר "בעבודה"

החליף ברכה רביעית זו בזו
וחתם הברכה
דעת סתם- ערבית שחרית מנחה ומוסף - אינו חוזר  13
דעת י"א - אם החליף של מוסף באחרת - חוזר  14 (ותמהו האחרונים במוסף כו"ע כי"א)
חי"א - אם נזכר לאחר שחתם הברכה וקודם רצה - אומר "ונעשה לפניך קרבן מוסף" - ויצא י"ח.

לא חתם הברכה - מפסיק ומתחיל הברכה השייכת לתפילה.

אם החליף ברכה רביעית כלשהי בתפילת מוסף וסיים תפילתו - חוזר  15
ואם לא סיים תפילתו - אפילו ב 3 ברכות אחרונות פוסק ומתחיל את הברכה הרביעית השייכת.

התפלל של חול בערבית ולא הזכיר של שבת או שלא התפלל כלל ערבית של שבת
לכתחילה -עדיף שיתפלל מעין 7 מאשר לצאת י"ח בתפילת הש"ץ.
לכתחילה - לומר עם הש"צ מילה במילה מתחילת הברכה ועד סופה.  18
דיעבד - אם שמע מהש"ץ מתחילה ועד סוף יצא ,דערבית רשות והקילו בזה. 18
אם סיים הש"צ את ברכת מעין 7 עליו לחזור ולהתפלל.


הערות

1.וה"ה תפילת יו"ט וכן תפילת יו"ט שני דגלויות.
2.ומוסיף הפמ"ג וכ"ש לדידן שחוזרים על ויכולו בקידוש.
3.מעיקר הדין היה צריך להתפלל 18 ברכות בשבת כמו בחול ולהוסיף קדושת שבת בברכת רצה כמו בחוה"מ ובר"ח אלא שלא הטריחו חכמים מפני כבוד שבת ותקנו ברכה אחת.
4.דס"ל שגם במוסף אם התפלל 18 ברכות והוסיף "ונעשה לפניך חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף: - יצא.
5.דס"ל במוסף לא שייך כלל 18 ברכות שהרי אף בחול אומר במוסף רק 7 ברכות ולכן עליו לפסוק באמצע.
6.משום שכונתו היתה לתפילה של חול, נקרא שהתחיל בתפילה של חול.
7.כיון שלא מנכר שהחל לשם תפילה של חול ואז ממשיך כרגיל.
8.כיוון דאמרינן שטעה בתפילות שבת שהרי יכול לומר "אתה קידשת" או "אתה אחד" ואף  אם בשחרית כך יכול לפסוק ולחזור לברכה הרביעית הנכונה.
9.דלא הזכיר ענין שבת בתפילתו .וה"ה אם מסתפק כיון דמסתמא התפלל כמו שרגיל.
10.כיון שהזכיר של שבת.
11.וכ"ש אם אמר באחת הברכות את נוסח מוסף אע"פ שלא אמר פסוקי הקרבנות.
12.אמר יהיו לרצון השני.  לבדוק כיון שלכאורה יש סתירה עם הגדרת "סיום התפילה" בסימן קי"ז סע'ה
13.עיקר ברכה רביעית היא "רצה נא במנוחתנו "וזה נאמר בכל אחת מהברכות האמצעיות בשבת.
14.כיון שלא מזכיר את קרבנות מוסף בתפילתו.
15.ואף שהזכיר של שבת בתפילת מוסף ( שהרי אמר רצה נא במנוחתנו ) מכ"מ כיון שאמר מוסף בתפילתו נקרא ששיקר לפני המקום . ומכ"מ יצא י"ח תפילת מוסף אף שהתפלל לשם שחרית.
16.דאין עדות ביחיד אלא בשנים.
17. למעט תפילת יו"ט שחל להיות בשבת שאז הש"צ אינו מזכיר ענין יו"ט במעין 7 ועליו לחזור ולהתפלל של יו"ט.
18.אולם אין יוצא י"ח בתפילת יו"ט שחל בשבת משום שאין הש"צ מזכיר ענין יו"ט בתפילת מעין 7,
ולפיכך עליו לחזור ולהתפלל.

רע"א סע' ו' אם גמר סעודתו וקידש היום קודם שברך ברכת המזון
נטל מיים אחרונים
לא נטל מיים אחרונים / או שאמר "הב לן ונברך"  3
סתם
י"א

מרן
רמ"א

א.מברך ברהמ"ז על כוס א'  2

ב. עושה קידוש על כוס ב'  1
א. עושה קידוש  6

ב. ברהמ"ז 2, 4,5

ג. מסתפק אם צריך לאכול כזית לאחר קידוש  7 פורס מפה ומקדש מברך המוציא ואוכל כזית
מברך ברהמ"ז  8
הרמ"א מסכים לדעה זו
משום שיש מספר ספקות לפי שיטת סתם. 9 יפרוס מפה ויקדש
יעשה קידוש ולא יברך ברהמ"ז
לא יברך על כוס קידוש אם שתה יין בתוך סעודתו 3
( בדומה לדעת י"א בסע' ו' )
הערות

1. דאין עושים מצוות חבילות חבילות.
2. מזכיר של שבת בברהמ"ז אע"פ שמברך קודם קידוש כיון שבשעת ברכתו נתקדש היום. ואם לא הזכיר אינו חוזר.
3. ואם אמר הב לן ונברך יש הסחת דעת משתייה שבתוך הסעודה ולכן יברך על הכוס של קידוש ומ"מ לא עושה המוציא מחדש.
4. ואין מזכיר רצה והחליצנו משום שהולכים בברהמ"ז אחר תחילת סעודה ותחילת סעודה הייתה בחול.
5. ואם אכל כזית משחשכה לכו"ע צריך להזכיר של שבת בברהמ"ז.
6. כיון שיש מחלוקת אם יטעום מכוס של ברהמ"ז לפני הקידוש ,שהרי אם מברך בפה"ג עליו לטעום כדין כוס של ברהמ”ז ולא נחשב ששותה לפני קידוש שהרי בכוס שייכת לסעודה שהייתה לפני קידוש ולכן גם על כוס של קידוש לא יברך בפה"ג . ויש סוברים שכיון שאסור לטעום מכוס ברהמ"ז קודם קידוש ,לכן לא יברך בפה"ג אלא על כוס קידוש , ואח"כ ישתה כוס ברהמ"ז ללא ברכה.
7. מצד אחד הרי אכל בתחילה ולכאורה נקרא קידוש במקום סעודה ולכן אין צריך לחזור ולאכול. ומצד שני אינו נחשב כקידוש במקום סעודה כיון שבסעודה הייתה של חול וצריך עתה בשבת לאכול עכ"פ כזית .
8. לדעה זו הלכה כי"א שצריך לאכול מיד לאחר הקידוש כדי שיהא נחשב כמקום סעודה ,וסעודה ראשונה לא מועילה . וכיון שצריך ממילה לאכול שוב כזית כדי שיהא נחשב לאכילה במקום סעודה הרי שאין צריך לברך ברהמ"ז באמצע ,כי לא מסיח דעתו מסע' ראשונה ודינו כמו מקדש באמצע סעודתו כבסע' ד'. למעט שפה צריך לברך המוציא, משום שנטל מיים אחרונים וכבר נסתלק מאכילה ראשונה ולכן עליו לברך בפה"ג גם על כוס שני של קידוש ואינו יוצא י"ח בברכת בפה"ג שבירך עליו ששתה באמצע סעודתו.
9. רמ"א - וכן נהוג להוציא עצמו ממחלוקות שיש לפי סברה ראשונה, משום הספקות כדלהלן:

1. האם להזכיר של שבת בברהמ"ז
2. האם לטעום מכוס של ברהמ"ז
3. האם צריך לאכול כזית לאחר הקידוש
ואע"פ שאם נוהג לפי הסברה השנייה  דהיינו שאין מברך ברהמ"ז מכ"מ עדיף כך. ואף דלא יוצא י"ח סברה ראשונה

רע"א סע' ה'
שניים שהיו  שותים ואמרו בואו ונקדש ( מבעו"י 5 ) קידוש היום 8

מרן א. נאסר עליהם לשתות עד שיקדשו  1,2
ב. אין לברך על כוס יין של קידוש בפ"ג  3
ג. אין צריך לברך על היין שישתה לאחר הקידוש 4

רמ"א אדם ששכח לקדש עד לאחר שברך המוציא  6
נזכר קודם שאכל המוציא

יקדש על הפת ויאכל
יאמר ויכולו נזכר לאחר שאכל מהמוציא

יביא לחם משנה נוסף ויקדש על היין כרגיל  7

הערות

1. כי ע"י אמירת בואו ונקדש חלה עליהם חובת קידוש ונאסר עליהם לשתות .
2. ואם רצו לחזור ולשתות קודם שקדשו אע"פ שאינם רשאים , צריכים לחזור ולברך תחילה בפ"ג ואח"כ ישתו, משום שהיה הסח דעת מהשתייה עוד לפני הקידוש וזה דומה למי שאומר בואו ונברך שצריך לחזור ולברך אם רוצים לחזור ולאכול.
3. מ"א- ומ"מ אין צריך לברך על כוס יין של קידוש שזו נפטרה בברכה שברך בתחילת השתייה.
4. וכן אין צריך לברך על היין שישתה לאחר הקידוש , שהסח הדעת היה לגבי השתייה שקודם הקידוש.
5. ט"ז - אם לא אמרו בואו ונקדש אלא שהחשיך , אם רוצים לחזור ולשתות יין אין צריך לחזור ולברך ואף שאסור לשתות לפני שיעשו קידוש מכ"מ האיסור לבד לא עושה הסח דעת .
   רמ"א -אדם ששכח לקדש עד לאחר שברך ברכת המוציא ונזכר קודם שאכל יקדש על הפת ויאמר רק נוסח הקידוש ואח"כ יאכל ואח"כ יגיד ויכולו.
6. אבל בהבדלה יאכל תחילה שהרי א"א להבדיל על הפת ואז יאכל כדי שלא תהיה ברכה לבטלה ואח"כ צריך להפסיק ולהבדיל. ומי שפוסק שהבדלה מדרבנן יכול להמתין עד גמר סעודתו ואח"כ יבדיל. ואם כבר טעם מהפת , יקדש על היין ועליו להביא לחם משנה נוסף שיהיה בקידוש ( לצורך הקידוש ).
7. ואם אין לו יין ומקדש על הפת אין צריך לחזור ולברך המוציא .
8. וראוי לכל בעל נפש שלא יכניס עצמו לבעיה זו.




אם התחיל לאכול מבעו"י טרם שהתפלל ערבית  1  והגיע זמן שבת 2 נאסר עליו לאכול ולשתות  3

דעת סתם - פורס מפה ומקדש 4,5,9 דעת י"א - פורס מפה ומקדש 4,5,9
  מברך המוציא  6  ממשיך לאכול בלא המוציא  8
  ברהמ"ז  7

הערות

1. סימן רל"ה -אסור להתחיל לאכול 1/2  שעה סמוך לזמן ק"ש של ערבית. זמן ק"ש של ערבית הוא בצאת הכוכבים.
2. ברגע שנכנסת שבת חל עליו חובת קידוש אע"פ שלא קיבל על עצמו שבת ולפיכך משעת ספק חשכה חלה עליו קדושת שבת  .וכן אפ קיבל על עצמו השבת מבעו"י יכול לקדש ולאכול ולהתפלל ערבית בלילה ובתנאי שיאכל 1/2 שעה קודם זמן ק"ש.
3. אסור לטעום קודם שיקדש אפילו מיים.וזהו איסור דרבנן. ומותר לרחוץ פיו במיים כי אין מתכון להנאת טעימה.
4. ואם התחיל מבעו"י צריך להפסיק ע"י פריסת מפה ועשית קידוש ואח"כ מברך המוציא. ואע"פ שהתחיל בהיתר מכ"מ כיון שהקידוש שיך לסעודה ולכתחילה תקנו שיקדש קודם הסעודה ובמקום סעודה ולכן עליו לקדש אף באמצע סעודתו. עליו לפרוס מפה על הפת עד לאחר הקידוש ואח"כ יסירנה כדי שהסעודה עכשיו תיראה לכבוד שבת.
5. ואם היו שותים יין ,עליו לומר הקידוש בלבד בלא ברכת היין ואח"כ מברך המוציא משום שברכת היין כבר ברך בתוך הסעודה.
ואם החשיך ממילה אסור להם להמשיך לשתות כי חלה חובת קידוש ואסור לאכול ולשתות.
ט"ז - וכן אם לא אמרו בוא ונקדש אלא שהחשיך ,אם רוצים לחזור לשתות יין.
6. ואחר שקידש חוזר ומברך המוציא משום שבמוציא הראשון אינו יוצא י"ח כי נאסר עליו לאכול מרגע שנכנסה שבת , וא"כ היה מוכרח לעשות קידוש וזה הפסק .
7. ואם יש לו רק כוס אחת אפילו למ"ד שברהמ"ז טעונה כוס , עליו לקדש לפני שיאכל ויאמר ברהמ"ז ללא כוס. מכ"מ יברך ברהמ"ז פעם אחת בסוף הסעודה.
8. וי"א שאף המקדש על היין אינו מברך המוציא משום שקידוד לא נקרא הפסק וכיון שסב"ל יש לתפוס כדעת הי"א.
9.  ואם אין לו יין - מקדש על הפת ולא נחשב להפסק כיון שברכת המוציא קודמת לברכת הקידוש  ולכן ממשיך לאכול. שהרי שברך על המוציא בפעם הראשונה זה עולה לו גם לעצם עריכת הקידוש עליו. ( ענט"י , המוציא , קידוש , אכילת המוציא )

A

רעט-שינון

סעיף א
נר שהדליקו בו באותה שבת,  אע"פ שכבה,  אסור לטלטלו. וכן    מותר השמן שבנר שהדליקו בו באותה שבת, אסור  לטלטלו ולהסתפק ממנו באותה שבת.

סעיף ב
נר זה שאמרנו שאסור לטלטלו,   אפילו לצורך גופו ולצורך מקומו אסור; ויש מי שהתיר, ולא נראו דבריו. הגה: וי"א דמי שהוא  איסטניס והנר  מאיס עליו מותר  להוציאו דהוי לדידיה כגרף של רעי,   והמחמיר לא הפסיד (מרדכי ריש ביצה).

סעיף ג
לטלטל נר ע"י שנותנין עליו לחם  בשבת,  אסור. ואם נתן עליו  הלחם מבע"י, יש מי שמתיר לטלטלו בשבת  ע"י לחם זה, ואין לסמוך עליו.

סעיף ד
אם התנה מע"ש על נר זה שיטלטלנו משיכבה,  מותר לטלטלו אחר שכבה. הגה:  וי"א דלא מהני תנאי, וכן נוהגין במדינות אלו.   ודין התנאי ע"ל סי' תרל"ח (הג"א פרק כירה ור"י ח"ב וכל בו). ונוהגין  לטלטלו ע"י א"י ואין בזה  משום איסור אמירה לא"י הואיל והמנהג כך  הוי כאילו התנה עליו מתחלה ושרי כנ"ל.

סעיף ה
נר שהדליקו בשבת לחיה ולחולה וילדה החיה ונתרפא החולה,   מותר  לטלטלו אם כבה.  וה"ה למדליק בשבת   בשוגג וכבה, שמותר לטלטלו.

סעיף ו
נר שלא הדליקו בו באותו שבת, אפילו הוא של חרס דמאיס ואפילו הוא של נפט  דמסריח,  מותר לטלטלו דמוקצה  מחמת מיאוס  מותר.

סעיף ז
 מנורה, בין גדולה בין קטנה, אם היא של פרקים אין מטלטלין אותה דחיישינן שמא תפול ותתפרק ויחזירנה  ונמצא עושה כלי; ואפילו אם אינה של פרקים אלא יש בה חריצים סביב  ודומה לשל פרקים, אסור לטלטלה.

סימן שב - דין קיפול , ניעור , גיהוץ , כיבוס , נקוי חיצוני של בגדים


כיבוס
גמרא שבת קמו  המנער טליתו בשבת חייב חטאת…, מח' רשי ור"ת,תוס' ורוב הראשונים פסקו כר"ת וראייתם, תנאים נוספים לחיוב-חדשים ,שחורה, מקפיד- טעם ה"ה משום פ"ר שמתכבס, בה"ל- מי הוא המקפיד וראייתו, ספק מקפיד וראייתו ,ניעור בגדים חדשים וראייתו. מרן פסק כרוב הראשונים וכר"ת בסעיף א

המנער טלית חדשה, שחורה, מן הטל שעליה, חייב שהניעור יפה לה כמו כיבוס. והוא שמקפיד עליה שלא ללבשו בלא ניעור. הגה: וכ"ש שאסור לנער בגד שנשר במים או שירדו עליו גשמים. ודוקא בבגד חדש שמקפיד עליו, (כל בו). י"א דאסור לנער בגד מן האבק שעליו, אם מקפיד עליו, וטוב לחוש לדבריו (רש"י וא"ז). אבל מותר להסיר הנוצות מן הבגד בשבת (א"ז). וע"ל סימן של"ז.

הרמ"א פסק כהכלבו- לגבי נעור בגדים חדשים שנשרו במיים. מא- כיון שמתקצר א"כ אסור בכל הבגדים ללא הבדל צבע, ומביא גם דעת סה"ז- משום איסור סחיטה- וא"כ גם בבגד ישן אסור . שש"כ תמה על המב שכתב שסיבת הרמא משום סחיטה. רמא פסק דיש לחוש לרשי, נוצות-סה"ז חולק על הרמא וסובר שדומה לאבק, בה"ל- חולק על א"ר בשלג שלא נמס. בה"ג- מותר לקלף זרע פשתן ותבשיל יבש ומקורו ,חומרת הנ"ל לעומת היתר גרור טיט מבגדו –. הבדלים בין הולדת לבנוניות בבגד להורדת אבק ועפר והאם גם לר"ת אסור לנער מאבק- בה"ל,  בה"ל  "לחוש לדבריו"  דן בענין מברשת בבגד שאינו מקפיד, חולק על יערת דבש וחושש לו ,סוג המברשת- מאמ"ר. נעור אבק במטלית – מנוח"א. ששכ-מביא שגם לדעת המב מותר להסיר אם מתביש ללכת כך בין הבריות ועדיף ע"י גוי. חזו"א –דין מוקצה בנוצות ואבק.

הסרת יבולות ותפר מכליב

שבת עה  אמר ר' יהודה האי מאן דשקיל אקופי מגלימא חייב…,רשי, רמבם. הסבר מלאכת מכה בפטיש, פסק השו"ע כרמבם סעיף ב

הלוקט יבולות שע"ג בגדים כגון אלו היבולות שבכלי הצמר הנשארים בהם מן האריגה, חייב משום מכה בפטיש. והוא שיקפיד עליהם, אבל אם הסירם דרך עסק, פטור.

קריטריון ההקפדה- מח' מא-כוונה ליפות טז- בגד אחר, לפי טז מתורצת קושית ב"י על הרמבם שכתב דרך עסק פטור ואילו בצהוב שאינו מקפיד מותר, סה"ז- אסור גם אם לא מקפיד, מב מכריע להחמיר בדאורייתא. הבדל בין הסרת לכלוך לנעור טלית מאבק בסע' א'. זרע פשתן שנארג עם הבגד, תבשיל יבש, שעור להסרת היבולות- פמ"ג מסתפק ובה"ל מכריע וראייתו מרמבם.

קיפול בגדים
משנה שבת קיג מקפלין כלים בשבת אפילו ד' וה' פעמים…,גמרא קיג  אמר דבי ר' ינאי לא שנו אדם אחד…,סיבת האיסור, הסבר 4 התנאים המצטברים, סיוע ע"י ספסל- מב, שעצ-בגד חול לא נקרא החלפה וראייתו מבית רבן גמליאל שלא היו מקפלים בשבת, קיפול טליתות – תוס', קיפול בגדים- מרדכי – לא קיפול מקורי, כלבו- מתיר כל קיפול וראייתו. שו"ע הביא בסתם את הגמרא ובדעת י"א את המרדכי ופסק כמוהו בסעיף ג

מקפלים כלים בשבת לצורך שבת ללבשם בו ביום. ודוקא באדם (אחוד), ובחדשים שעדיין לא נתכבסו, ולבנים, ואין לו להחליף; ואם חסר אחד מאלו התנאים, אסור ויש מי שאומר דלקפלו שלא כסדר קיפולו הראשון מותר בכל ענין, ונראין דבריו.
 
קיפול טליתות –מא בשם הש"ל, ומותר לקפל מיטה בנגוד לבית שמואל וחיזוקו מהשע"צ- "ואף מיו"ט לשבת.
מב- רצוי להחמיר ודעת אחרונים כדעת י"א.

התרת מכבש לצורך לבישה – סתירה בכלים
משנה שבת קמא מכבש של בע"ב, מתירין אבל לא כובשין, ושל כובסין לא יגע בו, ר"י אומר אם היה מותר מע"ש , מתיר את כולו ושומטו.
2 צורות הבנה במח' ת"ק ור"י, ר' ירוחם (הטור)- ת"ק לא חולק על ר"י וטעמו לאיסור, רמבם- חולק וטעמו לאיסור, מרן פסק את דעת ת"ק בסע' ד'

מכבש (הוא כלי שכובשין בו בגדים אחר הכביסה, והם שתי לוחות זה על זה והבגדים ביניהם), של בעל הבית מתירין אותו ליטול ממנו בגדים לצורך השבת; ושל אומן, אסור מפני שהוא תחוב בחזקה והתרתו דומה לסתירה.

מה דעת מרן אם המכבש היה מותר  מעט מע"ש, מא- פסק כרמבם אולם מב חולק ומביא את דעת הגר"א , ומוסיף מהרע"ק שאם היה מותר כולו מותר לכו"ע.

הברקת הבגד
שבת קמ  בעא ר' נחמן מר' יוסף מהו לכסכוסי סודרא כיתנייתא בשבת…, בהמשך הגמ' מובא דין סודר שאסור לשפשפו כיוון שבד"כ אדם מקפיד על הברקתו של הבגד,
הסבר מהות האיסור ותולדותיה, כיוון שהוא חיצוני, שבה"ל – אסור לשפשף בכובעי פשתן, רן ורמבן – מתירין לשפשף סודר, ב"י מכריע כרמבם ורשי- שפשוף חלוק מותר ובסודר אסור והרמ"א הביא את דעת השבה"ל. ופסק מרן בסעיף ה

חלוק לאחר כביסה הוא מתקשה ומשפשפים אותו בידים לרככו, מותר לעשותו בשבת שאינו מתכוין אלא לרככו. אבל סודר אסור, מפני שמתכוין לצחצחו והוי כמלבן. הגה: וכובעים ושאר כלי פשתן דינן כסודר (ב"י בשם ש"ל).

מא- מנהג העולם לכסכס בידיים בגדי פשתן ובה"ל " ושאר כלי פשתן "מביא הא"ר שאין זה כדין, שפשוף שאר בגדים חיצוניים לדעת מרן- בה"ל  "דינן כסודר" , ומחדש שהרמא נתכוון להחמיר.

נקוי טיט מרגלו ונעלו בקרקע כותל קורה ומיים

שבת קמ     טיט שעל רגלו מקנחו בקרקע אבל לא בכותל…,מח' 4 אמוראים  בגמ' וקי"ל כר"ש דבר שאין מתכוון.
מה דין טיט שעל נעליו- מהר"י אבוהב –לא דומה לרגלו וראייתו, ב"י חולק וראיתו, ב"ח. ריף ורמבם פסקו כרבא, ראש ורי"ו פסקו כר"פ , שוע פסק כריף ורמבם שמותר לקנח בכותל ולא בקרקע והביא בדעת י"א את מי שאוסר אף בכותל,הרמא פסק את הראש ורי"ו – מותר בכותל ובקרקע וכך בסעיף ו

טיט שעל רגלו, (או על מנעליו), (ב"י ור' ירוחם חי"ג) מקנחו בכותל אבל לא בקרקע, דלמא אתי לאשוויי גומות. ויש מי שאוסר אף בכותל. הגה: ויש מי שמתיר בשניהם, הרא"ש). וה"ה דמותר להסירו במעט (חרס הראוי לטלטל), (רבי ירוחם חי"ג).

מדרסי מתכת- טז ויותר מחמיר המא ומקל המב כטז כיוון שהוא מידי דרבנן והבח מחמיר מכולם ולכו"ע מותר אם מקנח בנחת ובלבד שלא יקנח היכן שיש גומות, וכן מותר בחרס המותר בטלטול, וכ"ש אם הטיט לח- שע"צ  מסביר שאז יש לצרף לדבר שאין מתכוון גם את דעת הכלבו שאין ממחק בלח , ובבה"ל כותב שאף מותר לקנח טיט יבש ומכ"מ יש לחוש לדעת הי"א שבסע' ז' שיש בזה משום טוחן. ובמ"א הביא בשם הפמג שמותר לשטוף ואין מגבל כי 1. כלאחר יד 2. במקום צער לא גזרו.
האם מרן חושש לטוחן בקנוח נעלו
אורלצ- (כד, ה )- כיון שמרן לא הביא כאן את דעת י"א שבסע' ז' משמע שמקרה זה יותר קל ממסיר טיט מעל בגדו כיון שהוא כלאחר יד. ולכן כתב שמותר לקנח בברזלים ואין בעית טוחן ואף לממחק אין לחוש כי הסוליות שלנו אינן עשויות מעור, ואינו משתפשף אף בניקוי ע"י הברזלים.
כה"ח – אם יש לו צואה בנעליו 1 .בדבר שאפשר לטלטלו  2.כותל  3.קרקע 4 .במים אם זה עור.

נקוי טיט מבגדו
שבת קמא   אמר ר' כהנא טיט שעל בגדו מכסכסו מבפנים …, ובהמשך הגמ' מגרר טיט שעל בגדו בצפורן.
ואסור אף שאין כאן מים, קושית הרע"ק על רשי ופרוק השע"צ, סוג הבגד- שבה"ל בשם ר"ת וחולק עליו בה"ל "טיט שעל בגדו" וראייתו ממרן וגם מצד הסברה. ע"י מה מגרד ? ריף ורמבם צפורן, רי"ו- גם ע"י סכין.
מרן פסק בסעיף ז

טיט שעל בגדו משפשפו מבפנים דלא מוכחא מלתא לאתחזויי כמלבן, אבל לא בחוץ דדמי למלבן ומגררו בצפורן. ויש מפרשים דה"מ לח, אבל יבש אסור דהוי טוחן.

דעת הי"א, הובאה בטור בשם ר' פרץ ומקורה בסמק שטיט יבש אסור משום טוחן ומותר ע"י גוי משום שבות דשבות.דין רושם שנשאר לאחר הטיט – טז- מותר לבטל מראה הטיט ע"י גרודו וחולק בה"ל  "דהוי טוחן".
כיבוס ע"י גוי במקום כבוד בריות, שבות במקום כבוד הבריות,- כה"ח- מביא מקרה בו הותר לגוי לכבס בגד שניטנף בצואה ביוה"כ מטעם כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה וכ"ש כאן שאסור משום שבות.
פיזור אבקת טלק או מלח על בגד שנתלכלך בכתם שמן
אורלצ (כד,ב) – אסור לפזר אבקת טלק או מלח על בגד להסיר כתמי השומן משום מלבן ואפשר שיש בזה איסור חטאת.

נקוי טיט מנעלו באמצעות גב סכין צפורן

שבת קמא   אמר ר' אליעזר אמר ר' ינאי מגרדין מנעל חדש…  אין מגרדין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן.
מה הסיבה: כלבו-משום תיקון לנעל ומחלק בין טיט יבש ללח, וחולק הר' פרץ- שאסור בין לח בין יבש הן בגב סכין והן בצפורן- משום ממחק וראייתו מהשתלשלות הגמ'. מרן פסק כר' פרץ בסעיף ח

אין מגרדין (בסכין או בצפורן ) מנעל, בין חדש בין ישן, מפני שקולף העור והוי ממחק.

מדרסי מתכת – מנהג המהרי"ל  ומ"א מחמיר , מב מקל בלח בברזל עבה ומבואר בבה"ל  "אין מגרדין" שאם מקנחו בנחת או בכותל כ"ש שיש להתיר.

ששכ (טו,לט) – דין נעלי גומי וקרפ כדין נעלי עור, בשם הגרש"ז.
אורל"צ (כד,ב) – מותר לקנח נעלים במדרסי ברזל חדים ואין ממחק כי הסוליה לא עשויה מעור והוא אינו משתפשף.

קינוח טיט מידו

הרמבם פסק לפי תוספתא שמי שנתלכלכה ידו בטיט מקנחה בזנב הסוס ובזנב הפרה ובמפה העשויה לאחוז בה קוצים אבל לא במפה שמקנחים בה ידים כדרך שהוא עושה בחול ויבוא לכבס המפה
כלומר לכלוך גס מותר לקנח במטלית שאין הוא מקפיד עליה. מרן פסק בסעיף יא

מי שנתלכלכה ידו בטיט, מקנחה בזנב הסוס ובזנב הפרה ובמפה הקשה העשויה לאחוז בה
קוצים; אבל לא במפה שמקנחים בה ידים, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא לכבס
המפה.


בעית טלטול – תרוץ תו"ש ובה"ל דוחהו מ2 סיבות ומסקנת בה"ל לגבי טלטול בשער ונשאר בצ"ע.


דין הרטבת בגד, עור, נגוב כלים


משנה : " אחד הבגד ואחד השק טעונים כיבוס"
. מסקנא דגמרא בזבחים פרק דם חטאת (צד:) "למימרא דעור בר כיבוס הוא … , ומתרצת הגמ' בגד אינו צריך כיסכוס דשרייתו זהו כיבוסו ואילו בעור צריך כיסכוס כדי שיקרא כיבוס, ובבגד שרייתו זהו כיבוסו"
דין כיבוס בעור
ופירש רש"י כיבוס אסור לשפשף צדו זה על צדו זה כדרך המכבסים בגדים:
ומה שכתב ובגד שיש עליו לכלוך אסור אפילו לשכשכו וכו'
. משנה בפרק נוטל (קמב:) היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט היתה על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה.
רש"י פירוש היתה על הכר. לשלשת פירוש דבר מיאוס כגון רוק או צואה. מקנחה בסמרטוט ולא יתן עליה מים דסתם כר של בגד הוא ובגד שרייתו במים הוא כיבוסו. היתה לשלשת זו על כר של עור וכו' דלאו בר כיבוס הוא. נותן עליה מים עד שתכלה ומיהו כיבוס לא הואיל סתם כרים וכסתות רכים נינהו שייך למימר בהו כיבוס בעורות רכים ומיהו שרייתן לא זהו כיבוסן וכן מפורש בזבחים פרק דם חטאת (צד
ומרן פסק בסע' ט':
מותר ליתן מים ע"ג מנעל לשכשכו; אבל לכבסו, דהיינו שמשפשף צדו זה על זה, אסור.
כלומר לפי מרן :
• שכשוך במיים מותר בעור.
• מותר להדיח מקום הלכלוך שעל העור בעזרת מיים וקינוח היד.
• מה שאסור , זה לשפשף , דהיינו כדרך הכובסין שמשפשפין צד אחד של הבגד בצדו השני.

בה"ל זה על זה –  דמשמע מדעת הרבה פוסקים דאיסורא איכא אפילו בכיבוס בעלמא (  דהיינו שטיפה יסודית, ובקינוח היד ,  את מקום הלכלוך ,שזה בגדר שפשוף ) ואינו מותר, אלא,  רק בשכשוך בלבד .
והראיה בגמ' בדעת אחרים ששיך בעור קשה דין של כיסכוס והרי א"א בעור קשה ,לשפשף צד אחד על השני ,וא"כ מוכח שמדובר בשטיפה יסודית עם קינוח היד וגם זה אסור מטעם כיבוס ואסור מדאוריתא כשפשוף ממש. אך בכלי עץ לכו"ע אין בו שום חשש כיבוס .

ובבה"ל אסור – חולק על דעת מרן שכתב , שאסור לשפשף עור , וסובר  שיש בזה אף איסור דאוריתא, משום שכיבוס שייך אף בעורות, וראיתו שאף לדעת הסוברים שעור הוא קשה ,ואין שייך בו כיבוס, מכ"מ בשק העשוי מעור , גם הם מסכימים ששיך בו כיבוס כפי שאומרת המשנה " אחד הבגד ואחד השק טעונין כיבוס ".

ובבה"ל אבל לכבסו דהיינו שמשפשף – מעלה כי מסקנת הגמ' שחילקה בין עורות קשין לרכין הוא רק לענין להתחייב מדאורייתא אף שאין שפשוף  ( צד אחד של בגד על צד שני )שברכין שייך חיוב מדאורייתא ,ואילו בקשין יש עכ"פ כיבוס  מדרבנן ( אף שזה לא שפשוף )ולכן מעלה כי אין להקל לקנח ביד ובמיים אף עורות קשין  כי כל הראשונים סתמו לאסור.
ולגבי סחיטה, הביא את דעת הרמבם , שאין חיוב על סחיטת שער ועור מדאורייתא, כיון שסחיטה מדאורי' שיך רק בדבר רך ביותר, וא"כ בכל סוג של עור ושער לא שייך סחיטה מדאו' , אלא מדרבנן.

דין שריית בגד במיים
כל זאת לענין שריית עור במיים אולם לגבי שריית בגד במיים מצאנו דעות שונות בראשונים באשר למה נקרא שרייתו זהו כיבוסו ויש להקדים , את באור הרמבם, שמלבן הוא מאבות מלאכה, ונקרא בכל דבר שדרך הצמר והפשתן להתלבן עי"ז. ושיעורו חוט של 4  טפחים.

3 השיטות העיקריות שנזכרו במ"ב הינן:

1. תרומה, סמ"ק ,סמ"ג  - שרייתו זהו  כיבוסו נאמר דוקא כשיש לכלוך על הבגד ,ואפילו לכלוך קל כרוק בעלמא, שהשרייה מעבירה הלכלוך, אבל אם אין שם לכלוך , ואפילו הושחר מחמת לבישה או תשמיש  ( רא"ש ) ולא נקרא כיבוס ע"י שרייה בלבד, אם לא מכבסן ממש או סוחט מימיהן ומכ"מ לשרותן אסור מדרבנן , גזרה שמא יבוא לסחיטה. אבל במיים מרובין אסור מחשש סחיטה אף בבגד נקי.אם מכון בנתינת המיים לכבסו , אפילו במיים מועטין אסור לקנח במפה.אולם, אם הוא דבר שאין מקפיד על מימיו ומניחו כמה זמן עם מיים , לא גוזרים בזה. ואף שהפמ"ג כתב שלדעה זו אסור , לקנח בבגד מלוכלך , אף שהוא דרך לכלוך , מכל מקום דחה אותו בבה"ל , שהרי דרך לכלוך מותר לכו"ע. ולגבי אשה נדה והולך להקביל פני רבו , מותר כיון שזה,מדובר שבגדיהם נקיים.

2. רשב"ם, טור בשם ר"ת – אפילו אין עליהם לכלוך כלל , אסור להרטיבם במיים כל עוד זה בדרך של כיבוס, אבל בדרך של לכלוך כגון שנוטל ידיו ומקנחם  במפה , ואפילו המיים טפוחין הרבה על ידיו וע"י קינוחו הוטפחה המפה, אפ"ה לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו דדרך לכלוך הוא.מותר לקנח במפה. ולגבי אשה נדה והולך להקביל פני רבו , מותר כיון שזה דרך לכלוך.

3. רא"ם –בבגד שאין עליו לכלוך אסור אף במיים מועטין משום דשרייתו זהו כיבוסו. אם היו מיים מרובין, ואפילו שהוא דרך לכלוך , אסור משום שרייתו זהו כיבוסו , ולכן אם נוטל ידיו ורוצה לנגבם במפה עליו לנערן היטב כדי שלא ישאר עליהם אלא מעט מיים ואז מותר. כיון שזה דרך לכלוך. בכל גווני אמרינן שרייתו זהו כיבוסו , אך בדרך לכלוך , אלא שאם הוא מעט מיים , אמנם אין בזה חשש כיבוס, אבל משום שלא בקיאין מה נקרא מעט ,עדיף לנגב ידיו בכח. ולגבי אשה נדה והולך להקביל פני רבו , מותר שמדובר בבגדי עור.
יש להחמיר לדעה זו בשל תורה.
וניתן להזכיר עוד ג' שיטות המנויות בב"י:
1. ריב"א – דווקא אם מתכון לכיבוס ,אמרינן שרייתו זהו כיבוסו, אף בבגד נקי, אולם אם כוונתו אחרת, כגון שיוכל להתפלל בנקיות, מותר וראיה שנידה מערמת וטובלת לשם טהרה.
2. תוס' ישנים – שרייתו זהו כיבוסו קיים רק בבגד שמתכבס במהרה , אבל לא בבגדים שלנו.
3. ר"מ  מרוטנבורג – דווקא בצמר פשתן שייך שרייתו זהו כיבוסו, אבל לא בבגד צמר.

כמו מי פסק מרן? בשאלה זו נתחבטו אחרונים ועד לפוסקי זמננו
מרן פסק בסע' ט'

מותר ליתן מים ע"ג מנעל לשכשכו; אבל לכבסו, דהיינו שמשפשף צדו זה על זה, אסור. אבל בגד שיש עליו לכלוך, אסור אפילו לשכשכו, דזהו כבוסו, אלא מקנחו בסמרטוט בקל ולא בדוחק, פן יסחוט
ואילו הרמא פסק
: ובגד שאין עליו לכלוך, מותר לתת עליו מים מועטים ולא מרובים, שמא יסחוט (ב"י בשם סמ"ג וסמ"ק וסה"ת והרא"ש פ"ק דיומא)
. ויש אוסרים בכל ענין (ב"י בשם הטור סי' של"ד וסי' שי"ט ותוספות פרק כל כתבי והגהות פ' כ"ב ).


לכאורה יוצא שמרן פסק כדעה הראשונה שמובאת ברמ"א וכך אמנם מובא בבה"ל  בשם המ"א דבדבר שאין בו לכלוך לא אמרינן ביה שרייתו זהו כיבוסו .
אולם בספר תוספת שבת  וכן בביאור הגר"א משמע דהמחבר ג"כ ס"ל לנפשיה כדעת  רשב"ם דהיינו אפילו בדבר שאין בו לכלוך אמרינן שרייתו זהו כבוסו, וראייתו ממה שכתב  בסימן של"ד סכ"ד דכתב שם ודברי סברא שנית נראים , דהיינו שיש לתת משקין אחרים זולת מיים ,בבגד דולק והטעם הוא כמו שכתב בב"י שם דהוא שיטת רשב"ם ,וכן משמע מסימן שי"ט  סע' י' לענין סינון דרך סודרא, דאסור במיים משום ליבון. ומה שהתיר לשים מפה עלפיו ולסנן מים מתולעים , אין חשש לליבון כיון שמדובר במים מועטין.

אולם טענות אלו מוסברות ע"י המ"א בסימן שי"ט  שאסור לנן מים בסודר מחשש סחיטה ולא ליבון, וכן איסור ליתן מים על טלית שאחזה האור, ג"כ גזרה שמא יסחוט, ומוכיח דבריו ממה שהתיר המחבר לתת מים במשמרת וכן לשתות מים ע"י סינונם מתולעים ע"י מפה שנותן בפיו .

ובזמננו,  במנוח"א כתב כבאור הגר"א , ואילו בילקו"י שאין זה מוכח , ומכ"מ לדינא סיים הבה"ל דהנכון כדעה ראשונה אם אינו מתכוין לכביסה,  ובא"ר משמע ג"כ שדעת רוב ראשונים כהדעה הראשונה.
ומ"מ כיון שיש כמה ראשונים שמחמירין בזה וכן הוא דעת הטור בסימן שי"ט ובסימן של"ד לפי מה שביארו הב"י בודאי יש לחוש ולהחמיר באיסור תורה וכן משמע באליהו זוטא ועוד אחרונים:

וכן סעי י'
כתב מרן
הרוחץ ידיו, טוב לנגבם בכח זו בזו ולהסיר מהם המים כפי יכלתו קודם שיקנחם במפה.
ואילו הרמ"א
הגה: ויש שכתבו דאין לחוש לזה, דלא אמרי' שריית בגד זהו כבוסו בכי האי גוונא    ,דאין זה רק דרך לכלוך, וכן נוהגין (טור וב"י ואגור). ולכן מותר לנגב ידיו בבגד שהטיל בו תינוק מי רגלים, כדי לבטלם שאין זה רק דרך לכלוך בעלמא. (טור)
אבל אסור ליתן מים ממש על המי רגלים כדי לבטלם (הגהות מיימוני פכ"ב ותו' פ' ח' שרצים).

כלומר רצה מרן לצאת ידי שיטת היראים שבכל גווני אומרים שרייתו זהו כיבוסו , אף שהוא בדרך לכלוך, אלא  שמתירין אם הוא מיים מועטים ואין בהם חשש כיבוס מותר אבל מכיון שאין אנו בקיאים לדעת מה נקרא מעט, כתב שמנהג כשר לנגב בכח.
ולענין הלכה למעשה הוראות כלליות
– דבר שאין מקפיד על מימיו ומניחו כמה זמן עם מים לא גזרינן שמא יסחוט.
– ואף שמנגב בדרך לכלוך אין מדובר  בדבר שמקפיד בחול על מימיו הבלועים אלא בדבר שאין מקפיד על מימיו  , שמא יבוא לידי סחיטה,אולם, הפמ"ג הכריע שבמים מועטין אין לחשוש ( כמו ניגוב ידים ) אף בבגד שמקפיד על מימיו אבל אם נשפך על שולחן , לכו"ע אסור לקנח בבגד שמקפיד עליו , אם הוא מיים מרובין שמא יבוא לידי סחיטה.
– כשיש צואה , אין להעבירו אפילו ע"י ניגוב ידיים, ואע"פ שהוא דרך  לכלוך, כיון שזה ממש כיבוס משום שהבגד היה מלוכלך יותר מקודם, ועתה מעביר הלכלוך, ואילו במ"ר אין מאיסות כ"כ ,וגם שם הוא לא מתכוון לכבס הבגד אלא לבטלן , כדי שתוכל לברך ולהתפלל , אם זה רק כמה טיפות שאפשר לבטלן בקינוח ידיים.
- אין לשפוך מיים על הבגד , אף שהם מי נטילת ידיים שהם שופכין , כיון שמ"מ אין בהם לכלוך , וראויים לכיבוס ואף אם אינו מתכוון לכיבוס מכ"מ זה פ"ר. ( ולכן מייעץ ס"ח שלא ליקח תינוק בחיקו, אא"כ בהפסק כר, פן ישתין.
לכו"ע בגד שיש בו לכלוך , אין לשפוך עליו מיים משום שרייתו זהו כיבוסו.אבל אם מכסין הבגדים , מותר.
דוגמאות
1. דין מלבן בפריסת כלי פשתן בחמה – שמניח חתיכת פשתן בחמה לאחר אריגתו, וזורק עליו מיים כדי שיתכבס וכן כתב תפארת ישראל , ואף שהבה"ל הקשה עליו, שהרי מצאנו שמה שאסור לשטוח כלים שנרטבו בחמה כנגד העם , זה משום מראית עיין , אבל משום מלבן לא חששו , וא"כ מדוע אסור לשטוח הפשתן הרטוב בחמה, וכיון שדוחק לומר שמדובר בבגדי עור, הביא הבה"ל מהירושלמי סייעתא לתפארת ישראל ששיך  כיבוס אף בחמה כגון ע"י אבן שנקראת אמיינטון,
2. לענין רחיצת תינוק שמציעין מתחתיו , מטפחת בתוך המיים – יש לחלק בין מטפחת נקייה לשאינה נקייה
    אם מדובר במגבת נקייה , הרי שלדעה ראשונה אין בהם משום כיבוס שהרי הוא בגד נקי. ואף לדעה שניה אפשר להקל בנקיים משום שהוא דרך לכלוך, ואף אם זה לא דרך לכלוך , כיון שהוא אינו רוצה בכיבוסן וכל כוונתו רק להציע תחת התינוק והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וזה איסור דרבנן לכמה פוסקים, ותינוק הוא כחולה שאין בו סכנה , אם הוא רגיל ברחיצה ולכן יש להתיר אף בגזרת סחיטה , אלא שיזהר שלא לסחוט.
     ואם המגבת אינה נקייה
       הפמ"ג- רצה להתיר , משום מלאכה שאין צריך לגופה, שהרי אין כוונתו לכיבוס , אלא להציע תחת הקטן. והבה"ל חולק שהרי אם הם מלוכלכים  , נוח לו בכיבוסם, ובחול אף היה סוחטן, וא"כ אין זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. ומ"מ ע"י גוי יש להתיר שריית החיתול , ועדיף כך גם אם הוא נקי.
3. דין גרביים רטובות – מותר ללכת ואף אם יש סחיטה ע"י הליכתו ( מלאכת שבת עפ"י  מ"ב שכ"ו סקכ"ג ) אולם ראה סע 'יב.
4. דעת הגרש"ז  לענין הוראתו, של א"א מבוטשטש.
5. גם המשפשף  בגד במקומו עם מים חייב משום תולדת מלבן. ( בה"ל זע"ז, מלאכת השבת ).
6. סחיטת בגד ממימיו נחשב כיבוס כיון שלצורך כיבוס ,סוחטין הבגד. (רמבם ט' י"א) אבל אם נבלעו בו שאר משקין , הוי אסור דרבנן כי עדיין צריך לפעולת הכיבוס להוציא המראה והריח מהבגד ( מלאכת שבת )
7. בגד עור ללא תערובת חוטים טבעיים ,מותר להשרותו במיים (בה"ל זע"ז )
8. בגד סינטטי, ללא חוטים טבעיים, דינו כעור (שש"כ ), ובמלאכת השבת אוסר כיון שסופג ויש חשש סחיטה.
9. מפת ניילון ללא חוטים טבעיים מותר לשטוף תחת הברז אך לא לשפשף מקום הלכלוך.
10. מוצץ עשוי גומי מותר לשוטפו תחת הברז ( מלאכת השבת ) וילקו"י אוסר כי משפשף.
11. יין שנשפך על השולחן מותר לסופגו בבגד ומטלית. ( מלאכת השבת עפ"י מ"ב שי"ט סקכ"ט )


סע' יב
כתוב בתשב"צ בשם ר"מ שאסור לנגב כוס שהיה בו מים או יין במפה דהיינו מגבת משום שבא לידי סחיטה או ליבון , ומה שהתירו לנגב ידיים זה משום שידיו מלוכלכות, דהיינו דרך לכלוך בעלמא ( מ"א ) משא"כ כאן וכן כתב רי"ו.

מרן פסק בסע' יב
אסור לנגב כוס שהיה בו מים או יין, במפה, משום דאתי לידי סחיטה.

מא מקשה על מרן מסימן שלד ושיט ועונה 2 תשובות, מב חולק על דין מלבן ביין, מיים על שולחן וספסל, כוס רחבה- תשובת הרדבז ואזהרתו לגבי ניגוב הרבה כלים ואבחנה בין סוגי המטליות והברכ"י מקל בזה.


דין מהלכות גוזז
שבת קמט  אין רואים במראה בשבת ר"מ מתיר במראה…,איסור גוזז. ובהמשך מעמידה הגמ' שבאיסור הוא במראה ממתכת. ריף ראש ורמבם פסקו כת"ק, מרן פסק כמותם בסעיף יג

אין מסתכלין בשבת במראה של מתכת שהיא חריפה כאיזמל )פי' כעין סכין קטן חד וחריף(, דחיישינן שמא ישיר בה נימין המדולדלין; ואפילו אם היא קבוע בכותל. אבל מותר להסתכל במראה שאין בה חשש זה, אפילו אינה קבועה.

מראות זכוכית כיום, משאר חומרים -בה"ל.
אורל"צ (כד,י) – אין להסתכל במספריים, ובסכין.

שולחן ערוך

סימן קמג- דני טעות בס"ת


באמצע קריאה או בתום קריאה טרם ברכה אחרונה לאחר קריאת 7 עולים טעות באמצע שביעי
נתגלתה טעות בקריאת המפטיר

נתגלתה טעות בין ברכה לקריאה- מחליף ס"ת ואין מברך שנית, ואם דיבר יברך שנית . וגם אם לא דיבר אין למחות אם יברך שנית. אם קרא 3 פסוקים

מרן- פוסק וממשיך בס"ת שני ומברך שם ברכה שנייה.(3)

רמא- פוסק ומברך ברכה אחרונה. (1) טרם קדיש

השביעי עולה למפטיר ,לא יקרא בס"ת ,אלא רק ההפטרה בברכותיה, ואח"כ יאמר קדיש אמרו קדיש

יקראו לשביעי ג"פ, ולא יברך על התורה ואח"כ יפטיר בברכות מ"א- מסים קריאתו  בברכה בלי קדיש, עובר להפטרה ואח"כ אומר קדיש.

אחרונים- כמו באמצע קריאה. בשבת

יגמור הקריאה ולא יברך באחרונה ביו"ט

כדין טעות בפרשה (2)
(1) ובתנאי שיכול להפסיק שם וכגון שיש יותר מ2 פסוקים לסוף הפרשה. ואם לא הספיק לקרא אלא 2 פסוקים הדין כמרן.

מס' פסוקים מינימלי שעל הקורא לקרא בס"ת שני- לפחות ג"פ.

.(3) למרן לעולם אין לברך על ס"ת פסול עלו 7 אך לא סיימו פרשה ונתגלתה טעות-משלימים הפרשה בס"ת שני ויכולים להוסיף.

אין מוציאין ס"ת למפטיר בשבת ואם אין שם ס"ת אחר
למרן-ימשיך הקריאה, לא יברך בסוף, יפטיר בנביא, יאמר קדיש.
לרמא- ימשיך ויברך בסוף ,והשביעי יפטיר (2) כיון שהמפטיר בספר שני הוא מחובת היום.

מקום תחילת הקריאה בס"ת השני ,הוא ממקום בו פסקו לקרא בס"ת ראשון ,אף אם המשיכו לקרא עוד פסוקים לאחר הטעות.
הגם שהעולים בס"ת הפסול עולים למנין שבעה ,מכ"מ לכתחילה ,עדיף להעלות שבעה בס"ת השני.

טעות גמור- לא טעות גמור- ובפרט לענין להוציא אחרת בודאי שאין להחמיר בזה

וראה עוד מקרים בסימן לג סקכ"ח
חסר או יתר תיבה או אות אחת
קרי במקום כתיב
פתוחה במקום סתומה וה"ה אותיות גדולות וקטנות שנמסרו במסורה או עייני"ן הפוכות או פאי"ן כפופות וכה"ג שנמסרו במסרה לא שינוי מקרי להוציא אחרת דלא עדיף מחסרות ויתרות הנ"ל.
אם כתב פתוחה או סתומה במקום שא"צ או שחיסרה
אם נמצא שתי תיבות שלא הרחיק כראוי עד שתינוק דלא חכים ולא טיפש קורא כתיבה אחת
שהרחיק באמצע התיבה עד שנראה לתינוק הנ"ל כשתי תיבות וכן אם נמצא חסר הנקודות שיש בס"ת לפעמים כמו איה שרה אשתך דוירא וכיוצא בו שראוי להיות שם נקודות ע"פ המסורה אם נחסרו הנקודות א"צ להוציא אחרת
כדרלעמר פדהצור אליצור עמינדב וכהנה שמקובל בידנו שתיבה אחת היא אם נמצא בשתי שיטות צריך להוציא אחרת אותיות ותיבות שנמחקו קצת אם רישומן ניכר שתינוק דלא חכים ולא טיפש יכול לקרותן א"צ להוציא אחרת [ואפילו לכתחלה מותר]
אם הוסר הדיו השחור ונשאר מראה אדמדם הוי שינוי מראה ופסול נקרעו התפירות שבין יריעה ליריעה אפילו נקרע הרוב ועדיין מחוברת בחמש או בשש תפירות של קיימא כשר ואפילו אם נקרע יותר אלא שקוראים בחומש אחר
בדיעבד- אם בשעת הקריאה נמצא אות אחד דבוק לחבירו אם הדביקות הוא בכל אורך האות או שנשתנה צורת האות ע"י הדביקות או שטעה וכתב דל"ת במקום רי"ש או בי"ת במקום כ"ף בכל אלו דינם כטעות גמור שצריך להוציא אחרת אם אין שם דבק באורך האות רק מעט ולא נשתנה צורת האותיות וניכרים היטב לכתחלה אין להוציא ס"ת זו לקרות בה כ"ז שלא גררו הדבק ואם לא נודע והוציאו ס"ת ונמצא בשעת קריאה אם הדביקות בסוף האות שאם יגררו הדבק לבד יהיה חוזר להכשרו אזי בחול שאפשר לגרר ונקל לעשותו אף בשעת קריאה יש לגרר ויקרא להלן ואם אין שם מי שיכול לגרר בקל ובלי הפסד וקלקול ויש טורח צבור לחזור אחר מי שיגרור במתון או אם אירע בשבת שא"א לגרור מותר לקרות בו כך
ודעת הב"י דאפילו בחסרות ויתרות מוציאין
אבל טעות שנשתנה במבטא אף שלא נשתנה הענין כגון כבש שהיה כתוב במקום כשב או שלמה שמלה צריך להוציא אחרת וכן ה"ה אם כתב מגרשיהן במקום מגרשיהם דהא איכא שינוי
לשון וכן אם כתב רחבה במקום רחבו צריך להוציא אחרת אע"ג דנוכל לקרות בחולם כמו אהלה וכן בפסוק והנה תומים בבטנה אם כתב תומים מלא באלף תאומים אע"ג שהענין אחד צריך להוציא אחרת שהרי נרגש במבטא וכן בתיבת ונחנו מה אם כתב ואנחנו מה וה"ה אם נשתנה הענין עי"ז אע"ג שלא נשתנה במבטא כגון בתיבת ונמצה דמו כתב ונמצא דמו או בתיבת מאן יבמי שהוא שרש מיאון כתב מאין ביו"ד וכן כל כיוצא בזה צריך להוציא אחרת קי"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ודינו כאלו כבר נגרר ואפילו בשבת שא"א לגרור מכח איסור שבת מ"מ כיון שאינו מחמת הספר אלא איסור שבת רביע עליה א"צ להוציא אחרת)
אך נקוט האי כללא בידך כל מקום שהוזכר בהלכות ס"ת שהוא פסול ודאי יש להוציא אחרת ודבר שהוא מחלוקת הפוסקים יש להקל לענין קריאת התורה שלא להוציא אחרת (מאחר דיש קצת פוסקים המקילין לקרות בס"ת פסולה):

שולחן ערוך
סימן תקצ

סעיף א- כמה תקיעות יש לשמוע

כמה תקיעות חייב אדם לשמוע בר"ה, תשע; לפי שנאמר: תרועה ביובל ובר"ה ג' פעמים,
וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חדש
השביעי אחד הן, בין בר"ה בין ביוה"כ של יובל, תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהם:
תר"ת, תר"ת, תר"ת.
(
א) ביובל ובר"ה ג"פ - דכתיב ביוה"כ של יובל והעברת שופר תרועה ובר"ה כתיב שבתון זכרון תרועה יום תרועה יהיה לכם:
(ב) פשוטה לפניה - דכתיב והעברת שופר תרועה משמע העברת קול אחד לפני התרועה [גמרא]:
(ג) ופשוטה לאחריה - דכתיב תעבירו שופר [גמרא]:
(ד) של חודש השביעי וכו' - דגמרינן שביעי שביעי לג"ש נאמר בר"ה בחדש השביעי ונאמר ביובל והעברת שופר תרועה בחודש השביעי

סעיף ב- כמה תקיעות יש לשמוע

תרועה זו האמורה בתורה, נסתפק לנו אם היא היללה שאנו קורים תרועה, או אם היא מה
שאנו קורים שברים, או אם הם שניהם יחד; לפיכך, כדי לצאת ידי ספק צריך לתקוע
תשר"ת ג' פעמים, ותש"ת ג' פעמים, ותר"ת ג' פעמים.

(ה) נסתפק לנו וכו' - מדמתרגמינן תרועה יבבא אלמא שהוא כקול שאדם משמיע כשהוא בוכה ומייליל ועדיין אין אנו יודעין אם הוא כאדם הגונח מלבו כדרך החולה שמשמיע קולות קצרים קול אחר קול ומאריך בהם קצת והוא הנקרא גונח והוא דרך הבוכה בתחלת בכייתו וזהו מה שאנו קורין שברים או כאדם המייליל ומקונן שמשמיע קולות קצרות תכופות זה לזה והוא מה שאנו קורין תרועה או אם הוא שניהם כאחד:
(ו) ותש"ת ג"פ וכו' - ואין יוצא במה שתקע תשר"ת דדילמא כונת התורה על שברים לחוד וקמפסיק בתרועה בין שברים לתקיעה אחרונה לכך חוזר ותוקע שברים לחוד ומחמת זה הטעם צריך לתקוע ג"כ תר"ת ואין יוצא במה שתקע תשר"ת דדלמא כונת התורה על תרועה לחוד והפסיק מתחלה בשברים בין תקיעה לתרועה:



סעיף ג - שיעור הקולות

י"א ששיעור תקיעה כתרועה, ושיעור תרועה כשלשה יבבות דהיינו ג' כחות בעלמא כל שהוא והם נקראין טרומיטין; ולפי זה צריך ליזהר שלא יאריך בשבר כשלשה טרומיטין,

(ז) י"א ששיעור תקיעה כתרועה וכו' - דע דבין י"א הזה ובין י"א שמביא המחבר בסוף דבריו תרווייהו ס"ל דשיעור תקיעה [היינו בין שלפניה ובין שלאחריה] היא כתרועה אלא דמחולקים בשיעור תרועה דלהי"א הזה שיעורו הוא ג' כחות קטנים ולהי"א השני תרועה הוא כשיעור ט' כחות וממילא נ"מ הוא ג"כ לענין שיעור תקיעה:
(ח) שלא יאריך בשבר - ר"ל שבר אחד דהיינו קול אחד לא יאריך כג' טרומיטין דנעשה תקיעה. ובין בשברים של תש"ת ובין בשברים של תשר"ת צריך ליזהר בזה:

וי"א דאין לחוש אם האריך בשברים קצת, ובלבד שלא יאריך יותר מדאי) (וכן נוהגין) (מרדכי והגהות אשירי פי"ט), שאם כן יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה; וצריך להאריך בתקיעה של תשר"ת יותר מבשל תש"ת, ובשל תש"ת יותר מבשל תר"ת; ומיהו אם מאריך הרבה בכל תקיעה אין לחוש, שאין לה שיעור למעלה; וכן בתרועה יכול להאריך בה כמו שירצה; וכן אם מוסיף על ג' שברים ועושה ד' או ה', אין לחוש

(ט) יותר מדאי - בשברים של תשר"ת לא יאריך בשבר אחד כשיעור ג' שברים ותרועה דהא תשר"ת עבדינן מספיקא דשמא תרועה דקרא הוא שניהם יחד וא"כ גם התקיעה צ"ל כשניהם יחד וע"כ אף שהאריך קצת בשברים לית לן בה ובתש"ת לא יאריך בשבר אחד כשיעור ג' שברים מהאי טעמא אבל כשיעור ג' טרומיטין מותר דהא כד עבדינן שברים דהוא ארוך יותר מתרועה דידן הוא מחמת דנסתפק לנו דשמא תרועה הכתוב בתורה הוא שברים דידן וכנ"ל וממילא התקיעה הוא ג"כ ארוך יותר. והמחבר בדעה ראשונה סובר כיון דבסדר
תר"ת התקיעה רק כתרועה ג' כחות קטנים תו אין להאריך בשבר אחד לעשותו כעין זה:
(י) בתקיעה של תשר"ת וכו' - דשמא הוי תרועה שברים ותרועה יחד ר"ל יליל וגנח ושיעור תקיעה הלא הוי כתרועה [ולפי דעה זו די אם נעשה התקיעה של תשר"ת כשיעור י"ב כחות] ובשל תש"ת יותר משל תר"ת דשברים הוא גונח והוא יותר גדול מיליל שהוא תרועה [ושיעור התקיעה די בזה כתשעה כחות] ובשל תר"ת די בתקיעה כשהיא של ג' כחות כמ"ש בריש הסעיף:
(יא) וכן אם מוסיף על ג' שברים - ויש מן הפוסקים שמחמירין בזה ונכון לחוש לדבריהם לכתחלה שלא לעשות יותר מן ג' שברים [אחרונים]:


. וי"א ששיעור יבבא ג' טרומיטין; ושיעור תרועה כשלשה יבבות, שהם ט' טרומיטין; ושיעור תקיעה ג"כ תשעה טרומיטין, כתרועה; ולפי זה אין לחוש אם האריך קצת בשברים; וצריך להאריך בתקיעה של תשר"ת כשיעור י"ב טרומיטין, ומי שלא האריך בתקיעה כשיעור הזה והאריך בשברים, לא קיים מצוה לא כמר ולא כמר.

(ז) י"א ששיעור תקיעה כתרועה וכו' - דע דבין י"א הזה ובין י"א שמביא המחבר בסוף דבריו תרווייהו ס"ל דשיעור תקיעה [היינו בין שלפניה ובין שלאחריה] היא כתרועה אלא דמחולקים בשיעור תרועה דלהי"א הזה שיעורו הוא ג' כחות קטנים ולהי"א השני תרועה הוא כשיעור ט' כחות וממילא נ"מ הוא ג"כ לענין שיעור תקיעה:

(יב) שהם ט' טרומיטין - וכתבו האחרונים דנכון לעשות כן לכתחלה ובדיעבד די בג' כחות כדעה א':
(יג) ושיעור תקיעה ג"כ וכו' - היינו בשל תר"ת [דאלו בשל תש"ת הוא יותר מעט] ונכון לחוש לדעה זו לכתחלה [ובדיעבד די אם עשה אותה כשלשה כחות כדעה הראשונה כ"כ אחרונים] ומש"כ ולפ"ז אין לחוש וכו' ר"ל דכיון דשיעור תקיעה הוא כט' טרומיטין לפחות ממילא יוכל להאריך בשבר אחד מהשברים עד כדי ח' טרומיטין ולא יחשב כתקיעה אבל יזהר שלא יעשה כשיעור ט' טרומיטין דאז פסול אף בדיעבד דנחשב כתקיעה לכו"ע. והנה בתשר"ת היה לנו להקל יותר להאריך בשבר אחד עד י"ח כחות כיון דתרועה שם הוא בסך זה ממילא לא הוי שיעור תקיעה עד י"ח שהוא גניחות ויללות אלא דיש לחוש לבלבול הדעת שפעם אחד יעשה השבר ארוך מחבירו דבתש"ת הלא אסור לעשות כן וכנ"ל ע"כ ישוה אותם בכל מקום שלא יהיה שום שבר ארוך כט' כחות וגם דלדעת הראב"ד כל שבר שהוא כט' כחות נחשב כתקיעה וע"כ יש ליזהר בזה ומ"מ בדיעבד אינו נפסל אם עשה השבר בתשר"ת עד י"ח כחות אבל י"ח פסול אף בדיעבד דשוב נעשה תקיעה לכו"ע. וכתבו האחרונים דלכתחלה יעשה שיעור השלשה שברים כט' כחות ובדיעבד יצא אם האריך כשיעור ו' כחות
או קרוב לזה:
(יד) י"ב טרומיטין - ט"ס וצ"ל י"ח דתרועה הוא ט' טרומיטין וגם שברים לפחות הוא כן וא"כ הוא י"ח וגם יותר מעט דהא שברים ארוכין יותר מעט:
(טו) והאריך בשברים - לאו דוקא דה"ה אם אריכתו בשברים היה שוה עם התקיעה ג"כ לא יצא. והנה בעבור שזה הסעיף רבו פרטיו ויקשה להקורא להבין ממנו פרטיו למעשה וע"כ אכתוב בקיצור איך להתנהג לכתחלה. צריך התוקע ליזהר שיאריך בתקיעות דתשר"ת שכל תקיעה יהיה לפחות כשיעור ח"י כחות ומעט יותר והתקיעות של תש"ת ותר"ת יהיה לפחות כשיעור ט' כחות דבזה יצא לכו"ע שהרי מותר להאריך אפילו יותר מכשיעור וגם יזהר בכל השברים בין בתש"ת ובין בתשר"ת שלא יעשה שום שבר מט' כחות וטוב יותר שלא יעשה בכל שבר רק כשלשה כחות וגם יזהר לכתחלה שיעשה כל תרועה בין של תשר"ת ובין של תר"ת כשיעור ט' כחות:


סעיף ד - הוראות לתוקע

ג' שברים צריך לעשותם בנשימה אחת, אבל ג' שברים ותרועה דתשר"ת י"א שאינו צריך לעשותם בנשימה אחת, והוא שלא ישהה בהפסקה יותר מכדי נשימה
טז) בנשימה אחת - דזה אנו עושין בשביל תרועה הכתוב בתורה ואין להפסיקה לשנים. וכתבו רוב הפוסקים דזהו לעיכובא אפילו בדיעבד:
יז) שא"צ לעשותם בנשימה אחת - דגנוחי וילולי לא עבדי אינשי בנשימה אחת ועיין בב"י וב"ח דבדיעבד גם לדעה זו אם עשה בנשימה אחת יצא אלא דלכתחלה ס"ל דאין נכון לעשותם בנשימה אחת:
וי"א שצריך לעשותם בנשימה אחת;
(יח) וי"א שצריך לעשותם בנשימה אחת - וטעמם דהא מה שאנו עושין שברים תרועה הוא מפני דשמא כונת התורה בתרועה לשתיהן דוקא דאז יוצא ידי תרועה א"כ אין להפסיק ביניהן בנשימה דהוי כמו תרועה שנחלקה לשתים ואינה כלום וע"כ אפילו בדיעבד אם עשה כן מחזירין אותו ומ"מ לא יתקע ש"ת בכח אחד בלתי שום הפסק דבכה"ג לא מיקרי נשימה אחת אלא יפסיק מעט רק שלא יהיה בכדי נשימה בינתיים:

וירא שמים יצא ידי כולם, ובתקיעות דמיושב יעשה בנשימה אחת; ובתקיעות דמעומד יעשה בב' נשימות
.(יט) ובתקיעות דמעומד יעשה בשתי נשימות - אבל איפכא לא ובמקומות שנוהגין לתקוע למלכיות תשר"ת תש"ת תר"ת וכן לזכרונות וכן לשופרות יכול לעשות ג"כ להיפך במיושב בשתי נשימות ובמעומד בנשימה אחת

הגה: והמנהג הפשוט לעשות הכל בב' נשימות, ואין לשנות.
(כ) והמנהג הפשוט וכו' - ובמקומות שנוהגין לעשות בנשימה אחת ג"כ לא ישנו מנהגם. ואפילו לפי מנהגינו אם עשה בנשימה אחת יצא:
(כא) לעשות הכל בשתי נשימות - אך יזהר שלא יפסיק יותר מכדי נשימה כנ"ל וע"כ טוב שיקרא לפניו המקרא שברים תרועה בפעם אחת דאם ימתין התוקע עד שיקרא הקורא לפניו תיבת תרועה עלול מאד שיהיה עי"ז הפסק יותר מכדי נשימה:

סעיף ה
אם תקע תר"ת בנשימה אחת, יצא; ויש מי שאומר שלא יצא.
(
כב) שלא יצא - דאין כאן לא ראש ולא סוף וסברא ראשונה ס"ל כיון דניכר סלקי לכל אחד ואחד ועיין בביאור הגר"א שמסכים לדעה הראשונה

סעיף ו
אם האריך בתקיעה אחרונה של תשר"ת כשיעור ב' תקיעות, כדי שתעלה לשם תקיעה אחרונה של תשר"ת ובשביל הראשונה של תש"ת, לא עלתה לו אלא בשביל תקיעה אחת;

(כג) של תש"ת - המחבר נקט לפי מה שהיו נוהגים במקומו לתקוע בשביל מלכיות תשר"ת ובשביל זכרונות תש"ת כדלקמן בסימן תקצ"ב והתכוין שיעלה לו גם בשביל הראשונה של זכרונות וה"ה לפי מה שנוהגין במדינתינו לתקוע בכל פעם תשר"ת והתכוין באחרונה בשביל הראשונה של זכרונות:
(כד) אלא בשביל תקיעה אחת - דהיינו האחרונה לפי שכל תקיעה צריך להיות בה ראש וסוף ואם נחלק תקיעה זו לשני תקיעות כמו שחשב התוקע אין כאן ראש לתקיעה אחרונה ולא סוף לתקיעה ראשונה ולפיכך אין אנו הולכין כלל אחר מחשבתו בזה אלא אנו חושבין תקיעה זו לתקיעה אחת ארוכה ועולה לו בשביל האחרונה

וי"א שאפילו בשביל אחת לא עלתה לו.
(כה) וי"א שאפילו וכו' - טעמם דאזלינן בתר מחשבתו ומחלקינן התקיעה לשתים וממילא אין לו כלום וכנ"ל ועיין באחרונים שכתבו דלדיעה זו הפסיד כל הבבא דהא הפסיק בקול אחר שהוא שלא כדין וכמש"כ בס"ח וצריך לחזור ולתקוע תשר"ת אכן לדינא אין נ"מ בכל זה דהעיקר כסברא ראשונה [א"ר וביאור הגר"א]:

הגה: ואם תקע תקיעה אחת בין ב' סדרים והתנה שאיזה מן הסדרים הוא הנכון תעלה לו אותה תקיעה, יצא (ב"י).

(כו) תקיעה אחת בין שתי סדרים - ר"ל שתקע תשר"ת ש"ת והתנה בתקיעה אחרונה של תשר"ת שאם זה הסדר הוא הנכון תעלה לו התקיעה בשבילו ואם הסדר של תש"ת הוא הנכון יעלה לו תקיעה בשבילו כי הלא מדין התורה סגי בסדר אחד רק מפני שאין אנו יודעין איזה סדר הוא הנכון אנו תוקעין כולם וכנ"ל בריש הסימן ולכן יצא בדיעבד ע"י תנאו ומ"מ לכתחלה לא רצו חז"ל לתקן כך שיתקע רק תשר"ת ש"ת ר"ת כדי שלא יטעו לומר שאין צריך אלא ש"ת או תרועה תקיעה:


טעויות בתקיעות ומתי צריך לחזור על הסדר








הטעות : תרועה       4 קול בעלמא

תרועה 1 שברים 1

4 – אם טעה בתשר"ת ואחר שתקע ב' שברים טעה והתחיל להריע, אם נזכר מיד יתקע שבר אחר; ואם לא נזכר עד שגמר התרועה שהתחיל בה בטעות, לא הפסיד התקיעה הראשונה שתקע, אלא חוזר ותוקע ג' שברים ומריע ותוקע; (
) שבר אחר - ודי בזה דלא הפסיד סדרו כיון שגם התרועה שייכא עכשיו להשברים ששניהם הם תרועה בתשר"ת לכך חשבינן ליה רק כמו נתקל בשברים שאינו מפסיד השברים עי"ז ועיין בביאור הגר"א שמסיק דדוקא כשהיה בנשימה אחת ואם לא היה בנשימה אחת צריך לחזור ולתקוע ג' שברים ותרועה ויש פוסקים דס"ל דאפילו היה בנשימה אחת ג"כ צריך לחזור ולתקוע ג' שברים ולגמור הסדר כיון שעכ"פ הפסיק באמצע השברים. וראוי לחוש לכתחלה להחמיר כדבריהן:
כח) שגמר התרועה - פי' שעשה ג' כחות דבזה יצא ידי תרועה לדעה ראשונה הנ"ל בס"ג. וטעם החילוק בין גמר ללא גמר הוא דכ"ז שלא נגמר התרועה הוי קול בעלמא ונראה שעדיין עסוק בהשברים שגם התרועה לא גמר וחוזר להשלים השברים משא"כ בגמר התרועה שהוא קול שלם נראה שמתחיל אח"כ שברים אחר ולכך אינו מועיל בהשלמת שבר אחד אלא ג' שברים מחדש ומ"מ התקיעה הראשונה לא הפסיד גם בזה שלא הפסיק בקול אחר שאינו מענינא דשניהם הם מענין תרועה אלא שלא עשה כתיקונו

סדר תש"ת





      תרועה        
סעיף ז
אבל אם אירע בתש"ת או תר"ת, הפסיד גם תקיעה ראשונה.

כט) אירע בתש"ת - היינו שהתחיל בשברים [שבר אחד או שתים] ואח"כ עשה תרועה לא אמרינן דהוא בכלל נתקל וכ"ש אם עשה כל השברים ואח"כ עשה תרועה כיון שהוא שלא מענינא קלקל בזה כל הסדר [וה"ה אם עשה התרועה קודם השברים ואין חילוק בכל זה בין שגמר התרועה או שלא גמר בכל ענין הפסיד התקיעה ראשונה

1   אם הפסיק בתרועה בין תקיעה לשברים
) בין תקיעה לשברים - היינו בתש"ת הכניס תרועה קודם שברים וה"ה אם הכניסו אחר שברים ואפילו אם לא גמר התרועה וכנ"ל. וכן בתשר"ת אם עשה התרועה קודם השברים הפסיד בזה גם תקיעה ראשונה ויש מאחרונים שמקילין בתשר"ת וס"ל דכיון שתרועה שייכא בזה הסדר אלא שהקדימה א"צ לחזור לתקיעה ראשונה אלא גומר שברים תרועה כדרכו תמיד ודיו:


סדר תר"ת




שבר

או תר"ת -ר"ל שהתחיל בתרועה ובאמצע הפסיק והתחיל לעשות שבר אחד והכל כנ"ל לענין תש"ת וה"ה לענין תר"ת דכיון שאין זה שייך כלל לתרועה שבסדר זה הפסיד גם גם תקיעה ראשונה:

או שהפסיק בשברים בין תרועה לתקיעה
 בין תרועה לתקיעה - היינו ג"כ בתר"ת הכניס שברים אחר תרועה וה"ה אם הכניסו קודם תרועה ובכל זה אפילו לא גמר את השברים וכנ"ל. ויש מקומות שדרכן לסיים בסוף תרועה בקול ארוך ועיין בפמ"ג בסק"ב שמפקפק בזה דאולי נחשב זה לשברים וכן יש מבעלי התקיעה שאינם מומחים במלאכה זו וכשעושין תרועה מתחילין בו בקול ארוך ונראה התחלתו כעין שברים גם זה לאו שפיר עבדי


וכן אם הריע ב' תרועות זו אחר זו
   וכן אם הריע ב' תרועות זו אחר זו - דאף ששתיהם מענינא מ"מ כיון שכבר גמר אחת בכשרות תו השניה הויא הפסק ודוקא כשהפסיק ביניהם דאם עשאן בנשימה אחת הויא כתרועה אריכתא וכדלקמיה לענין שברים:

או שתקע אחר התרועה תקיעה כמתעסק שלא לשם תקיעה והפסיק בה בין תרועה לתקיעה
   כמתעסק וכו' - ומ"א מצדד דיש להקל בזה דמתעסק לא חשיב תקיעה כלל והו"ל כאלו שמע קול אחר בנתיים דלא חשיב הפסק עי"ז:


או לאחר שתקע שלשה שברים שתק והפסיק ואח"כ תקע שברים אחרים, ואפילו שבר אחד
   שתק והפסיק וכו' - היינו שהיה בשתי נשימות דאם היה בנשימה אחת נחשב כאחת וכשר דהרי יכול להוסיף כמה שברים כדלעיל בס"ג. וה"ה אם התחיל לתקוע ואין הקול עולה יפה ומתחיל לתקוע שנית נחשבת הכל לתקיעה אחת [אחרונים]:


בכל אלו הוי הפסק והפסיד גם תקיעה ראשונה.
 תקיעה ראשונה - ואם כבר תקע גם תקיעה אחרונה אותה תקיעה עולה לו במקום תקיעה ראשונה וגומר משם ואילך על הסדר. ואם לא נזכר עד שעומד בסימן אחר כגון שעומד בתש"ת ונזכר שטעה בתשר"ת גומר כל הסימן ואח"כ חוזר ותוקע תשר"ת פ"א ואע"ג שהפסיק באמצע הסימן דתשר"ת בקולות אחרות אין בכך כלום כיון שבכל בבא בפ"ע לא היה הפסק בקולות אחרות ודע עוד דבכל זה אפילו תקע בתקיעות דמיושב צריך לחזור ולא נאמר דנסמוך על תקיעות דמעומד דכיון שבירך על אלו צריך לעשותן כהוגן וגם בתקיעות דמעומד צריך לחזור דהם עיקר אבל אם טעה בתקיעות שאחר התפלה אין בכך כלום [מ"א וש"א


: סעיף ט
   אם תקע שני תשר"ת, או שני תש"ת, או שני תר"ת כהוגן וטעה בשלישי, אין צריך      לחזור אלא לאחרון שטעה בו.
    אם תקע בצד הרחב של השופר, לא יצא
. הגה: ואחר שתקעו אומר השליח צבור פסוק אשרי העם יודעי תרועה, ואשרי, ומחזירין הספר למקומו.(
לו) לא יצא - דכתיב והעברת שופר תרועה וקבלו חז"ל דר"ל דרך העברתו כלומר בדרך תמונת גידולו שהאיל מעבירו מחיים בראשו כך צריך לתקוע בו דהיינו במקום הקצר [ח"א בשם הר"ן והריטב"א בסוכה] וגם רמז לדבר מן המצר קראתי יה:

שח -שינון

סעיף א-דין מוקצה מחמת חסרון כיס
טעם לאיסור מוקצה- רמבם-1.טלטול בשבת כטלטול בחול.2. בטל טעם למען ינוח.3. מחשש מלאכה.4. שביתה הניכרת.5. ראבד-הוצאה.
סוגי המוקצה- 1. ממח"כ.2. מלאכתו לאיסור.3. מחמת גופו.4. בסיס. 5. מחובר או מחוסר צידה בביה"ש.6. מחמת מצותו.
משנה קכב:
בגמ' קנז. קוראים לזה בשם ממח"כ ואפילו ר"ש מודה.
הגדרת רשי- משום דקפיד עליהו ומיחד להם מקום לדלא חזו למלאכה אחריתא.
דוגמאות- גמ' קכג:
רשי-כל הני קפדי עלייהו משום דמפגמי ומקצי להו בידיים.
ראש-סכין מילה, של סופרים, כיון שמקפידים שלר לעשות בהם  שימוש אחר, אסור לטלטלם.
מב-שמחמת חשש הפסד הוא מקפיד עליהם שלא לטלטלם ומקצה אותם מדעתו, ואח"כ כתב שמקפיד עליהם שלא להשתמש בהם תשמיש אחר כדי שלא יתקלקלו
כלים המיוחדים לסחורה-רמבם (כה,ט)-כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו כגון כלים המוקצים לסחורה וכלים יקרים ביותר שמקפיד עליהם שמא יפסד, אסור לטלטלם וזה הוא הנקרא ממח"כ. פירוש ה"ה עפ"י פרות לסחורה.

פסק שוע
כל הכלים נטלים בשבת חוץ ממוקצה מחמת חסרון כיס, כגון סכין של שחיטה או של מילה, ואיזמל של ספרים, וסכין של סופרים שמתקנים בהם הקולמוסים כיון שמקפידים שלא לעשות בהם תשמיש אחר, אסור לטלטלו בשבת ואפילו לצורך מקומו או לצורך גופו. הגה: ואפי' תחובים בנדן עם שאר סכינים, אסור לטלטלו (מהרי"ל). וה"ה לקורנס של בשמים שמקפידים עליו שלא יתלכלך. הגה: וה"ה כלים המיוחדים לסחורה ומקפיד עליהם (ב"י בשם מיימוני פ"ה והמגיד פכ"ז).

סכין מילה התחוב עם שאר סכינים-מא. במי תלוי ההקפדה-מא.

סעיף ב
ערובין קב. ההיא שרותא דהוה בי ר' פדת, דהוה מדלי לה בי עשרה ושדי לה אשדא ולא אמר ולא מידי, אמר תורת כלי עליה. לעומת זאת התו' (שבת לה)-מוכח שכוורת גדולה אע"פ שהיא כלי אסור לטלטלה כי אין דרך לטלטל כלי בגודל כזה.
הרמבם והריף לא התיחסו לגמ' בשבת וה"ה אומר דמעיקר הדין להקל והכוורת הוי חומרא.
פסק השוע
כל כלי, אפי' הוא גדול וכבד הרבה, לא נתבטל שם כלי ממנו לא מפני גדלו ולא מפני כבדו.
הגדרת כלי-מא עפ"י רמבם. כלי שלא רגיל לטלטל ביום חול-מב.-ראיה שיש ממח"כ גם בהתר.

סעיף ג – כלי שמלאכתו לאיסור
שבת קכד.
מח' אביי ורבא, ואסיק רבא , לצורך-דבר שלאכתו להתר לצוג"מ. שלא לצורך- מחמה לצל. דבר שמלאכתו לאיסור- לצומ"ג אין , מחמה לצל –לא.
דין נר שהודלק ביה"ש- מרדכי – כשל"א, וב"י מכריע כרמבם (כה,י)-דדינו בכסיס לדבר האסור.
עד מתי מטלטל כשל"א- ה"ה (כה,ה)-כיון שמטלטלו לצוג"מ מניחו באיזה מקום שירצה.
פסק השוע
כלי שמלאכתו לאיסור, מותר לטלטלו, (ואם נשתמש לאיסור בבין השמשות כגון נר שהודלק ע"ל סי' רע"ט), בין לצורך גופו כגון קורנס של זהבים או נפחים לפצוע בו אגוזים, קורדם לחתוך בו דבילה; בין לצורך מקומו דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם, ומותר לו ליטול משם ולהניחו באיזה מקום שירצה; אבל מחמה לצל דהיינו שאינו צריך לטלטלו אלא מפני שירא שישבר או יגנב שם, אסור. הגה: כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטולו, אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו, שרי. ולכן מותר ליגע במנורה שבבית הכנסת שנרות דולקות עליו, או בתנור שדולק בו אש. וכן מותר ליקח דבר היתר המונח על דבר מוקצה (מרדכי פ' כל הכלים וריש ביצה ורבינו ירוחם חי"ג והמגיד פכ"ה ות"ה סי' ס"ז וכל בו סוף דיני שבת). וכן מותר לטלטל דבר מוקצה ע"י נפוח, דלא הוי טלטול אלא כלאחר יד, ולא מיקרי טלטול (תשובת מהרי"ו).

הגדרת כשל"א-מב. כשל"א מדרבנן –בהל. כלי שמלאכתו לאיסור ולהתר-מב בשם פמג וחולק בבהל. שימוש בכשל"א כשיש כשל"ה-מב וראייתו בשע"צ וחולק תו"ש וטז ומעיקר הדין מקל ילקוי. המשך טלטול כשנטל באיסור- מא וחולקים האחרונים בסוג המוקצה, וחולק הגרא בסיבת הנטילה. טלטול בגופו לצורך מוקצה-מב. טלטול ע"י גוי-מב. פתרון לטלטל כשל"א-מא. נגיעה לצורך מוקצה-מא וחולק הגרא. טלטול מן הצד לצורך דבר המותר-פמג.

להעביר מוקצה מיד ליד- כהח (כז)-אסור משום דהוי טלטול חדש.


סעיף ד- דין תפילין , טלטול כשל"ה
ספר המקדש- ת]ילין לצוג"מ, וב"י דוחה עפ"י הראש- כלי להתר  והתוס' (ביצה טו.)-אין איסור להניח. תה"ד-היתר גמור לטלטל אם יש צורך.
טלטול כשל"ה שלא לצורך- רמבן (כה,ג)-אסור. רן- כתבי קודש ואוכל מותר אף שלא לצורך.
טלטול שופר בירושלמי- מותר כי ראוי לגמע בו תינוק, כדין כשל"א לצוג"מ.
פסק השוע
כלי שמלאכתו להיתר, מותר לטלטלו אפי' אינו אלא לצורך הכלי שמא ישבר או יגנב; אבל שלא לצורך כלל, אסור לטלטלה. כתבי הקודש ואוכלין, מותר לטלטלם אפי' שלא לצורך כלל. הגה: ותפילין אין לטלטלם כי אם לצורך (תרה"ד ועיין בב"י). ושופר אסור לטלטלו כי אם לצורך גופו או מקומו (הג"א סוף פרק במה מדליקין).

דין כלי שמלאכתו להתר ואיסור-מא. קדרה-מב. הגדרת שלא לצורך-טז.הגדרת כתבי קודש-מב. דין מגילה-א"ר כתבי קודש ופר"ח חולק. כוסות צלחות וסכין-מב ומביא דעת רמבם שחולק.הגדרת לצורך-מב. סווג תפילין-מא וטז. דין שופר-מב. לולב-מב.



סעיף ה
יש מתירים לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אפי' מחמה לצל ע"י ככר או תינוק.

סעיף ו – טלטול שברי כלים
שבת קכד: מח' ת"ק ור"ר האם בעינן ראוים לכל מלאכה או דווקא ראוים לאותה מלאכה כמו הכלי ממנו באו.
שורש המח'-אם נשבר כלי בשבת- ת"ק סבר מוכן (=כיון שלא בטל שם כלי מהם כ"ז שראוי למלאכה) ור"י סובר דהוי נולד (=דמאתמול לא להאי מלאכה קאי הלכך בעינן מעין מלאכתו). אבל אם נשבר מע"ש- ד"ה מותר.
שברי זכוכית היכן שאים ראוים לשום מלאכה במקום נזק-א"ח.
ריף ראש ורמבם פסקו כת"ק ורמא הביא את א"ח
כל הכלים שנשברו, אפי' בשבת, מותר לטלטל שבריהם ובלבד שיהיו ראוים לשום מלאכה כגון שברי עריבה לכסות בה החבית ושברי זכוכית לכסות בה פי הפך; אבל אם אינם ראוים לשום מלאכה, לא. הגה: ואם נשברו במקום שיכולים להזיק, כגון זכוכית שנשברה על השלחן או במקום שהולכין, מותר לטלטל השברים כדי לפנותן שלא יוזקו בהם (כל בו והגהות מרדכי וב"י בשם ארחות חיים).
כותי שיצר כלי בשבת לסוברים שיש נולד-מא. פנוי שברי חרס-מא. שבירת כלי חרס תוך הליכתו והבדל בין פ"ר זה לשימוש במטאטא קיסמים-מא. טלטול שברים מחמה לצל-בהל. טלטול שברים שאינם ראוים למלאכה לצוג"מ-בהל. טלטול שברי כשל"א-בהל.

סעיף ז- מוקצה מחמת גופו
ביצה לב: אין סומכין את הקדרה בבקעת וכן הדלת… (סתם עצים העומדים להסקה ומוקצים לכל תשמיש )
רמבם-כל דבר שאינו כלי אסור לטלטלו אפילו לצורך גופם. ב"י-מה שמותר לצוג"מ זה דווקא כשל"א.
חתיכת חרס שנשברה בחול –שבת קכד: רבא אמר אפילו ברה"ר, וכיון שבחצר כלי הוא בעלמא לא פקע מיניה שם כלי.
תוס'- הכלי נשבר בחול כי רבא סובר שיש נולד. סתירה בטור מצד אחד כתב: כל הכלים שנשברו אפילו בשבת מותר לטלטל כת"ק ואח"כ חתיכת חרס שנשברה דווקא בחול מותר לטלטל ומשמע כר"י, ותרוץ הב"י לחלק בין כלים שנשברו לגמרי לבין חתיכת שבר מכלי שנשברה ועוד הכלי קיים, והד"מ תירץ לחלק בין אם דרק מבע"י לבין אם זרק בשבת.
מא דוחה חילוק הב"י  משום " דקשה לבדות חילוקים שלא נמצאו בתלמוד ובפוסקים" ומאמץ את חילוק בד"מ. ב"ח-תלוי היכן נשבר, דאם נשבר בשבת בחצר אז לא פקע ממנו שם כלי כיון שראוי למלאכה אבל ברה"ר אינו ראוי לשום מלאכה, כי אין שם כלים, וע"כ אסור בטלטול, ולכן פירשו התוס' היכן שנשבר, דאם נשבר בשבת בחצר אז לא פקע ממנו שם כלי כיון שראוי למלאכה, אבל ברה"ר אינו ראוי לשם מלאכה כי אין שם כלים וע"כ אסור בטלטול, ולכן פירשו התוס' והטור שהכלי שבו השתמש רבא היה שבור מבע"י.
פסק שוע
חתיכת חרס שנשברה בחול מכלי וראויה לכסות בה כלי, מותר לטלטלה אפי' במקום שאין כלים מצויים שם לכסותם בה; ואם זרקה מבע"י, אסור לטלטלה כיון שבטלה מהיות עוד כלי. הגה: ואפילו חזי לעני הואיל והקצוהו הבעלים שלו אע"פ שהם עשירים, דמוקצה לעשיר הוי מוקצה לעני כמו שיתבאר סוף הסימן (ר"ן פרק במה אשה) ודוקא חתיכת חרס משום דאתיא משברי כלי, אבל דבר שאין בו שייכות כלי כגון צרורות או אבנים אע"פ שראויים לכסות בהם כלי, אסור לטלטלם. הגה: וכל דבר שאינו כלי כלל, אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו, כ"ש לצורך מקומו (מרדכי פ"ק דיו"ט).

טלטול ע"י גוי-טז. להכשיר צרורות בתיקון-טז ומוסיף מב יחוד מע"ש לעולם. מב מסביר כד"מ ולא כב"י. בהדל בין פתילה לשברי פתילה-אמ. טלטול נר שלם שלא יפסד הנר או ליתן לגוי-מב ומו"ק אוסר אפילו לצוג"מ. זרק לאשפה שבר כלי שראוי למלאכתו הראשונה-בהל. זריקה לרחוב, מאחורי הדלת-בהל.

סעיף ח
משנה שבת קכב: כל הכלים…
בגמ' ה"ק כל הכלים ניטלים בשבת ודלתותיהם עמהם אע"פ נתפרקו בחול ניטלים בשבת.
רשי-נוטלים דלתות מן הכלים ואין דומין לדלתות הבית שאינם ניטלים לפי שדלתות הבית אינן מן המוכן לטלטל שאינן כלי אבל אלו הן כלי אגב אביהן.
רמבם- דלתות הבית אע"פ שהן כלי, לא הוכנו לטלטל לפיכך אם נתפרקו אפילו בשבת אין מטלטלים אותם.
פסק השוע
כל הכלים הנטלים בשבת, דלתותיהן שנתפרקו מהם נטלים בין נתפרקו בחול בין נתפרקו בשבת.
טלטול שברי כלים ממח"כ שנשברו בשבת-מא. טלטול חלקים מחמה לצל-מב. מדוע החמירו בדלתות-מב. דלתות לול-מב. הבדל בין דלתות שנתפרקו בשבת לשברי כלים שנתפרקו בשבת-טז. המוצא בשבת ולא יודע מתי נזרק-בהל.

סעיף ט
גמ' שבת קכב: מסקנה כרבא שבשידה תיבה ומגדל אין בו"ס ואסור להחזיר גזרה שמא יתקע. ואילו בלול תרנגולים אין נוטלין ואין מחזירין, קסבר כיון דמחברי בארעא יש בו"ס בקרקע.
רשי-גזרה שמא יתקע בחזקה בסכין ויתדות והו"ל גמר מלאכה משום מכה בפטיש.
רן- גזרת תקיעה שייכת רק בכלים מטלטלין אבל בלול שיך בו"ס דמחברי בארעא.
רמבם (כב,כה)-התוקע חיב משום בונה לפיכך כל דלתות המחוברות בקרקע לא נוטלין אותן ולא מחזירין אותם שמא יתקע. ה"ה הבין ברמבם שגזרת תקיעה שיך אף בלול של תרנגולין ותמה ה"ה למה הזכיר הרמבם לגבי החזרת דלת ללול תרנגולים את גזרת תקיעה הרי אף אם מחזיר בצורה רפויה יתחיב משום בונה. ותירץ הב"י אף שכלים מחוברים, עדין שם כלי עליהם וא"כ לא שיך בו בו"ס אבל גזרה משום תקיעה שיך תמיד. והטז דחה את הב"י ומוכיח מבריתא שכל מחובר שיך בו בו"ס ,ומתרץ שיש לחלק בין לול שהיה כלי מטלטל ורק אח"כ חיברו לבין בנין שנבנה במחובר מעיקרו.
פסק השוע
דלת של שידה תיבה ומגדל יכולים ליטלה מהם ואסור להחזירה גזירה שמא יתקע; ושל לול של תרנגולים אסור בין ליטול בין להחזיר דכיון דמחובר לקרקע אית ביה בנין וסתירה.
חיוב תוקע מחמת מה? לפי מא שפסק כרשי משום גמר מלאכה כי אין בו"ס בכלים, ולפי הרן בהבנת ברמבם- משום בו"ס בכלים. נטילה והחזרה של חלונות-מא. החזרת חלונות ע"י נכרי-מב. הבדל בין כלי שהודבק לקרקע כבסע' י' לבין שנבנה במחובר-חילוק הטז, פמג מחלק שבסע' י' מדובר בכסוי דעלמא וכאן חמור כי יש צירים  ואז נחשב ליותר בנין ואסור אף שיש בית אחיזה.
סעיף י
משנה
גמ'
ריף פסק כת"ק דהינו שכלי שחיברו בקרקע צריך שיהיה לו בית אחיזה אע"פ שיש לו תורת כלי.
ראש-סובר שיש ט"ס בריף שהרי לעיל פסק כר' יוסי בשבת קכה. (העיד ר' יוסי משום ראב"י על כסוי התנור שאין צריך בית יד.
רן- מח' ת"ק ור"י בקכו: אינה נוגעת לכלי  שהודבק לקרקע אלא בכלי שקבור בקרקע ובזה ת"ק מחמיר שצריך בנוסף גם בית יד (ובזה פסק ריף כת"ק) אבל בקכה. גם ת"ק מסכים לר"H שאם הכלי רק מודבק ע"ג קרקע שאין בכסוי שלו צריך בית יד וע"כ בתנור במודבק לקרקע הלכה כר"י.
התנאי המרכזי להתר טלטול הוא שיש לכלי תורת כלי –מהו הקריטריון? רשי-שיהיה  ראוי לתשמיש אחר. תוס'-ע"י שתיקנו ועשה בו מעשה, וכךראוי אפילו לתשמיש אחד. רו-אם נשתמש בו  מבע"י תורת כלי עליו כמו חריות של דקל שיחדן לישיבה (נ.). מב-אפילו רק יחוד לכסוי מספיק כבסע' כ' אודות חריות.
פסק שוע
כסוי בור ודות אין נוטלים אא"כ יש להם בית אחיזה דאז מוכח שהוא כלי, ושל כלים, אפילו הם מחוברים בטיט, יכולים ליטלם אפילו אין להם בית אחיזה; והוא שתקנם ועשה בהם מעשה והכינם לכך, או שנשתמש בהם מבע"י; וכסוי חביות הקבורות בקרקע לגמרי, צריכות בית אחיזה.

מה ההבדל בין חתיכת חרס המשמשת ככסוי לבין שבר כלי-מא.למה צריך בית יד בכסוי קרקעות שיש להם תורת כלי-מא סובר ע"מ שיהיה אפשר לטלטלםכי דינם כדלתות הבית, ואילו מב סובר כדי שלא יעבור על איסור בונה, אבל אין שיך בו איסור טלטול שהרי הם כלי.
סעיף יא
גמ' שבת קכג.
ריף ראש פסקו כרבא שכאשר ניטל החור ,אדם זורק בין הגרוטאות, אבל חדשה אדם נמלך לעשותה כלי להוצאת הקוץ, או להפיס מורסא.
פסק השוע
מחט שלימה מותר לטלטלה ליטול בה את הקוץ; ניטל חודה או חור שלה, אסור. וחדשה שלא ניקבה עדיין, מותר.
יחוד מועיל גם במחט שניטל חורה-טז. מה ההבדל בין מחט שניטל חורה לשברי הכלים-מא. יציאה במחט שמחברת המלבושים-מב, וראה סימן ש"ג ס"ט. מחט שניטל חור במקום היזק-מב. האם מותר להוציא קוץ במחט אם זה פ"ר להוצאת דם-בהל. שימוש במחט חדשה שעדין לא נעשה בה חור-בהל מסתפק.
סעיף יב
שבת קכה.
ה"ה- אם דרק החתיכות מבע"י לאשפה אסורות בטלטול.
פסק השוע
שירי מחצלאות, מותר לטלטלם דחזי לכסות בהו טינופא; ואם זרקן לאשפה מבע"י, אסור לטלטלם.
למ"ד נולד האם מותר להשתמש אם נחתך בשבת-מב. מה הגודל המינימלי שעדין שם כלי עליהם-מב.מחצלת שלמה שזרקה לאשפה-מב.
סעיף יג
שבת קכה.
רמבם- בין סתם בגדים בין שירי טליתו צריך ג' על ג'. וטעמו ב בהל דלא חזין אף לעניים.
ראבד-דווקא בשירי סתם בגדים מותר אפילו פחות מג' על 'ג' אבל בשירי טליתות דוקא ג' על ג' כי אין עושים בהם תשמיש מגונה.
פסק השוע
שירי מטלניות שבלו, אם יש בהם ג' אצבעות על ג"א מותר לטלטלו; וא"ל, אסור. ויש מתירין אפי' אין להם ג' על ג', ובלבד שלא יהיו טליתות של מצוה.
מהו הגודל המינימלי המתיר בטלטול לעניים ומהו לעשירים-מב.
סעיף יד
שבת קמא: ת"ר לא יצא
ב"י-הלכה כחכמים שמתירין משום כשלמ"א מותר לטלטלו לצוג"מ.
פסק שוע
מנעל חדש מותר לשמטו מעל הדפוס, אע"פ שמלאכתו לאיסור, כיון דשם כלי עליו מותר לטלטלו לצורך מקומו.
האם יש עדיפות לשמוט הדפוס כשהוא רפוי-טז מתיר וא"ר מפקפק ומב –היכן שקשה אין להחמיר. מתי יש שם כלי על המנעל עצמו-בהל. טלטול מנעל חדש של אישה-בהל. כנ"ל לצוג"מ-בהל.
סעיף טו
שבת קיב. מח' חכמים ור' יהודה באם נפסקה הרצועה של הסנדל, האם בטל מהסנדל שם כלי או לא. לחכמים-עדין שם כלי עליו וטמא, לר"י-אם נפסקה רצועה חיצונה בטל שם כלי וטהור.
מביאה הגמ' 2 מקרים- בראשון התירו לטלטל נעל שנפסקה הרצועה בכרמלית כיון שעשוי להיגנב ובמקרה השני לא התיר ר' יוסף  לאביי לטלטל נעל שנפסקה הרצועה בחצר כיון שנמצא במקום המשתמר. שאלו אביי והלא זה עדין בגדר כלי שהרי אפשר לנעול הנעל ברגל השניה.
ומשמע שר' יוחנן סובר כר' יהודה ומצד שני אבין אמר שר' יוחנן חולק על רק יהודה.
ריף ראש וטור פסקו כר' יהודה כי ר' יוסף סובר כך, ובמקום המשתמר אין לטלטל.
רמבם-פסק רק את המקרה הראשון ומבין ה"ה שהרמבם לא פוסק את ר' יוסף להלכה.
ב"י-הבדל בין סנדל שנקרע  שאסור לטלטלו לבין שברי הכלים שמותר לטלטלם. מ"א חולק על ב"י שהרי ראוי לסמוך בו כרעי המיטה (גמ') ואוחז בסברתו שאסור משום נולד כיון שלא ראוי למלאכתו הראשונה.
מב-כשנפסק החיצונה אינו ראוי לתקנו ובד"כ נזרק לאשפה כי בטל ממנו שם כלי.
ב"י מכריע כריף וראש ודלא כרמבם
סנדל שנפסקה רצועה הפנימית, עדיין תורת כלי עליו ומותר לטלטלו; נפסקה החיצונה בטל מתורת כלי ואסור לטלטלו; ואם הוא בכרמלית, מותר לכרוך עליו גמי לח שהוא מאכל בהמה לתקנו שלא יפול מרגלו; ובחצר שהוא נשמר שם, אסור.
מנעלים שלנו-מא. לקשור בחוט ומשיחה-מא, ומב מתיר בקשר עניבה. דין מתביש בחצר מחמת אנשים-מא.
סעיף טז
שבת קמ. א"ר חסדא האי כיתניתא משלפי לדידיה מקניא שרי, קניא ממנה אסיר. אמר רבא ואם כלי קיואי הוא מותר (רשי-משום שיש עליהם תורת כלי)
כירה שנשמטה אחת מירכותיה-שבת קלח: כירה שנשמטה אחת מירכותיה מותר לטלטלה, שתים אסור. רב אמר אפילו חד נמי אסור גזרה שמא יתקע. (רשי-כשיחבר לה רגל יתקענה בחוזק)
ב"י-ופסקו הפוסקים כרב.
תה"ד-ספסל ארוך שנשמטה אחת מרגליו אסור לטלטלו ואסור להניח ע"ג ספסל אחר.
ד"מ- ואם ישב עליו מבע"י מותר דלא גרע מחריות.
פסק השוע
חלוק שכבסו אותו ותחבו בו קנה לייבשו יכול לשמטו מעל הקנה; אבל ליקח הקנה מתוכו, אסור לפי שאינו כלי. ואם תחבו בו כלי, מותר ליטלו מתוכו אפילו הוא מלאכתו לאיסור. כירה שנשמטה אפילו אחת מירכותיה, אסור לטלטלה. הגה: וכן ספסל ארוך שנשמט א' מרגליה, כ"ש שתים, דאסור לטלטלה ולהניחה על ספסל אחרת ולישב עליה אפילו נשברה מבע"י (תרומת הדשן סי' ע"א), אא"כ ישב עליה כך פעם אחת קודם השבת (ב"י ס"ס שי"ג). גם אסור להכניס הרגל לשם משום בנין (ב"י שם).
מדוע הקנה מוקצה והלא נשתמש בו מבע"י-מא. מ"א מקשה על הרמא דמה עוזר שיושב עליו מבע"י לענין שמא יתקע ותירוצו. דין קנים המשמשים בקביעות ליבוש-מב. דין ספסל שחיבוריו רפויים-מא, ןבהל חולק. ספסל שנשברה רגלו-טז. רגל שנשמטה ואינה בנמצא-טז. ישיבה בלבד על ספסל שנשמטה רגלו-מב. דין כביסה רטובה בביה"ש-מב. דין רפוי ולא רפוי-מב.ראיה שאסור לטלטל בגופו-בהל. טלטול ספסל שיכול להזיק-בהל
סעיף יז
שבת קכד: א"ר נחמן הני ליבני דאייתור מבניינא שרי לטלטלינהו בשבתא הואיל וחזו למיזגא עלייהו, שרגינהו ודאי אקצינהו. (רשי- כיון שנסתים הבנין קימות מעתה לישיבה ואם סידרן מגלה שמקצה לבנין ואסור לטלטלם.)
פסק השוע
לבנים שנשארו מהבנין, מותר לטלטלם דמעתה לא קיימי לבנין אלא למזגא (פי' לסמוך ולשבת עליהן) עלייהו. ואם סידרן זה על זה, גלי אדעתיה שהקצן לבנין ואסור לטלטלם.
כיון שראוים לישיבה נקרא שיש תורת כלי עליהם, ואם ערם לבנים אין תורת כלי עליהם-מא. האם צריך מחשבה להופכם לכשל"ה-מב מביא מקילין ומחמירין. דין שברי לבנים-מב. האם מחשבה מועילה בלבנים העומדים לבנין-מב.
עקרון משתמע: מחשבה לשימוש בבנין מפקיעה מהלבנים את תורת הכלי שמלאכתו להתר.
סעיף יח
שבת מב. אמר שמואל מכבין גחלת של… אמר רבינא הלכך קוץ ברה"ר מוליכו פחות פחות מ4 אמות, ובכרמלית אפילו טובא.  ב"י-כשחוששים להזק רבים לא גזרו רבנן שבות.
פסק שוע
קוץ המונח ברשות הרבים, מותר לטלטלו פחות פחות מד' אמות; ובכרמלית מותר לטלטלו להדיא, משום דחיישינן שמא יוזקו בו רבים, ובמקום הזיקא דרבים לא גזור רבנן שבות.
טלטול קוץ הניכר ויכולים הרבים להיזהר ממנו-ריב"ש ומא חולק עליו. מב-מותר בכ"מ בטלטול מן הצד. טלטול אבן גדולה-בהל מסכים למא שאוסר כיון שניכר לעין. האם משנה ממתי מונח הקוץ-מא ומקל הא"ר.
סעיף יט
בביצה מובאת מח' באשר לטלטול סולם של שובך וכן סולם של עליה. ומשקנת הגמ' שסולם של עליה אסור לטלטל כלל משום מראית עין שהרואה חושב שרוצה לטוח את גגו ולכו"ע אסור.
התוס' הקשו והלא בערובין משמע שמותר לטלטל סולם אפילו גדול ותירצו 2 תירוצים: 1. ר' אברהם מבורגיל- בי"ט שמותר להוציא סולם מרשות לרשות, גזרו חכמים על טלטל סולם כיון שאם יתירו יבואו לטלטל ויש משום מראית עין שרוצה לטוח גגוץ וכיון שאסור בחדרי חדרים אפילו בבית אסור ואילו בשבת – כיון שאסור להוציא מרשות לרשות, לא שיך מ"ע שרוצה לטוח גגו וע"כ לא גזרו על טלטול ולכן סולם של עליה מותר בטלטול בבית..2. ר"ת- מה שאסור לטלטל זה סולמות גדולים שעשוי להטיח בו גגו אבל סולמות קטנים הניטלים מזוית לזוית בבית מותר.
מהו התירוץ העיקרי לפוסקים-
סולם של עליה
טור- סולם עליה מותר לטלטל בשבת בחצר ומשמע שסובר כתרוץ ראשון אבל בהלכות י"ט פסק כר"ת, שכן כתב שדווקא גדול אסור.
רמבם- סולם של עליה אין לו דין של כלי ואסור לטלטלו כלל. ומא הסביר שהסולם מתחבר לבנין ודינו כדלתות הבית.
סולם של שובך
בגמ' ר' דוסא חולק על ת"ק בענין טלטול סולם שובך דת"ק מתיר לטלטלו ור' דוסא מחמיר דדווקא להטותו באותו שובך מותר. אבל בי"ט מותר לטלטל  סולם של שובך משובך לשובך.
רמבם- להשלים
ב"י מסיק שמותר בי"ט משום שמחת י"ט אבל בשבת אין שמחת י"ט ויש עוד סיבה לאסור טלטול סולם שובך משום חשש לצידה.
פסק שוע כרמבם לענין סולם גדול ובסולם שובך כהטור
סולם של עלייה שהוא גדול ועשוי להטיח בו גגו, אסור לטלטלו. אבל של שובך מותר לנטותו ממקום למקום, אבל לא יוליכנו משובך לשובך כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבוא לצוד.
סולמות של בית-מב. סולם גדול –טז חולק על המחבר ובהל מסביר דלא אסרו אלא הולכתו ממקום למקום אבל טלטול בעלמא מותר.
סעיף כ
שבת נ. תני רבב"ח חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהם לישיבה: ת"ק-צריך לקשר. רשב"ג-אין צריך לקשר. איתמר- רב-קושר. שמואל –חושב. ר' אסי-ישב אע"פ שלא חשב.
הג"א- לצורך בית המשתה או ביהמד"ש סגי במחשבה.
כריף ראש ורמבם שפסקו כר' אסי
רן- מסיק שחשיבה עדיפה על ישיבה מבע"י מזה שר' אסי הוסיף על דברי שמואל ויש סוברים שר' אסי מחמיר.
האם צריך לחשות שישב דווקא בשבת- ראשמצריך ישיבה לצורך שבת. ב"י-מספיק מחשבה לישיבה אפילו בחול. מב-מחמיר שצריך לחשוב דווקא על ישיבה בשבת.
פסק שוע
חריות (פי' ענפים) של דקל שקצצם לשריפה, מוקצים הם ואסור לטלטלם; ישב עליהם מעט מבע"י, מותר לישב עליהם בשבת. וכ"ש אם קשרן לישב עליהם, או אם חשב עליהם מבע"י לישב עליהם, אפילו בחול.
קצץ עצים בסתם-מח' מא ומב.
דין זמורה קצוצה-האם מועילה מחשבה- מא מחלק בין אם רכה ולא קשורה בכלי. דין זמורה קשה-מב.
דין זמורה מחוברת-האם מועילה מחשבה-מתחת לג' טפחים-מא.
ישיבה באופן שלא מזיז החריות-מב. ישיבה באופן שמזיז מעט-מא והמאירי כתב להימנע.
סעיף כא
שבת קכה: פעם אחת הלך רבי למקום אחד ומצא נדבך של אבנים (=סדורות לבנין) ואמר לתלמידיו צאו וחישבו כדי שנשב עליהם…
ר' יוחנן אמר הצריכן רבי למעשה. ר' אמי-צאו ולמדום כדי שלא יצטרכו לטלטלם מחר כי מעשה לא מועיל באבן.
ר' אסי- צאו ושפשפום- שיהו נאות לישב ולמחר תלמדום, דבמעשה כלשו נעשה כלי.
רמבם- אם למדום מותר לישב עליהם למחר ואם לא למדום אסור לישב עליהם למחר. כלומר כר' אמי.
ריף- השמיט דין נדבך אבנים. וה"ה הסביר דהריף סובר דדין נדבך כדין חריות, אלא שהרמבם הביא ללמד שאע"פ שאין עומדים לישיבה כלל בעוד שבחריות דינם קל יותר כיון שלפעמים עומדים גם לישיבה ורק מחשבתו  להסיק בהם גרמה להיותם מוקצה.
ב"י- ברור שיש לחלק בין נדבך לחריות, שהרי ר' אסי עצמו שהתיר מחשבה בחריות טוען שיש לשפשף בנדבך, והטעם- אפילו מעשה לא מועיל לאבן לעשותה כלי וכדעת ר' אמי שסובר שאין האבו נעשית כלי בהנחה וע"כ צאו ולימדום הכוונה סדרום לישיבה כדי שלא נצטרך לגעת בהם מחר (-רשי)
ד"מ-  עפ"י מרדכי- אין לחלק בין חריות לנדבך. ואדרבה אבנים קל מחריות כיון שלא מזיזן בעוד שעצים מוזזים כאשר יושבים עליהם.
פסק שוע כרמבם
אבל נדבך של אבנים אע"פ שחשב עליו מבע"י, אסור לישב (עליהם) אא"כ למדום (פי' סדרום). הגה: וי"א דדין אבנים כדין חריות, וכן עיקר. (מרדכי פ' במה טומנין והמגיד פ' כ"ה בשם הרי"ף, וכן יש לפרש הרא"ש).
עצים המיועדים להסקה-מא. היכן שלא מזיז-מא. האם לאחר שסדרום מבע"י מותר לטלטלם-לשון שוע ואילו דעת מא כרשי. הבדל בין נדבך אבנים ללבנים-בהל.
סעיף כב
מה צריך לעשות באבן ע"מ שיהיה מותר להשתמש בה בשבת-
רשבא-אם יחד לעולם דלא גרע ממכניס  מלא קופתו עפר שעושה בה כל צרכיו (סז.), אבל יחוד לשבת אחת לא מועיל.
רן- אבן שדרך ליחדה לפצוע בה אגוזים מספיק ליחד לשבת אחת וכגון חריות שדרך לישב עליהם, אבל אבן שאין דרך ליחדה לכסוי צריך יחוד לעולם.
מרדכי- צריך לעשות מעשה של תיקון מבע"י באבן.
שוע פסק את 3 הדעות ודעתו נוטה לרן והרמא כתב שיחוד מספיק לגבי האבנים שמטמינים בהם ומקורו מהמרדכי, ואת הסתירה במרדכי מתרץ המא שבהטמנה יש להקל כיון שאין שיך בהם מעשה כמו במכניס קופת עפר .
אסור לכסות פי חבית באבן או בבקעת, או לסגור בהן את הדלת, או להכות בהן בברזא (פירוש הקנה שמשימים בחבית להוציא היין ממנו); אע"פ שחשב עליה מבע"י, אסור, אלא אם כן יחדה לכך לעולם; אבל יחדה לשבת זה בלבד, לא. וה"מ, בדבר שאין דרכה לייחדה לכך, כגון: הני דאמרן; אבל בכל מידי דאורחיה בהכי, כגון: לפצוע בה אגוזים, ביחוד לשבת אחת סגי. ויש מי שאומר דלא שנא. וי"א שצריך שיעשה בה שום מעשה של תיקון מבע"י (וע"ל סימן רנ"ט דביחוד סגי).
יחוד במחשבה או בפה-מב. יחוד לשבת אחת+מעשה מוכיח שעומד להשתמש-מב. בדברים שיש רגילות לשימוש מספיק שימוש ולא צריךיחוד-בהל. דעת המחבר-פסק כסתם והמב פסק כמרדכי ובשע"הד כרן.
סעיף כג
שבה"ל- מותר לחתוך ענף דקל מע"ש ובשבת להניפו על שולחן לסלק הזבובים כיון שלצורך חתכו ועשאו כלי.
בנו של הרשב"ץ- א"א ליחד דבר שאינו כלי לענין טלטולו בשבת- וע"כ אוסר לייחד נר לטלטול בשבת כשמכניס הבן בפעם הראשונה לביהכנ"ס.
פסק השוע
מותר לחתוך ענף מן הדקל מבע"י ומותר להניף בו על השלחן בשבת להבריח הזבובים; כיון דלצורך חתכו, עשאו כלי גמור.
להכין ענף להכות את הילדים-טז. תלישת ענף ע"י גוי מדבר תלוש-טז. להיזהר מהריגת זבובים-מב.
סעיף כד
שבת נ. יוצאין בפקורין ובציפה בזמן שצבען וכרכן במשיחה. לא צבען ולא כרכן במשיחה אין יוצאין איתם ואם יצר=א בהם שעה אחת מבע"י אע"פ שלא צבע ולא כרכן במשיחה מותר.
מה עושה הצביעה-רשי. לא רק יצא אלא אף ישב בביתו-תוס'.
רן-מדוע מחשבה לא מועילה כאן כבחקיות, ומתרץ דמיחזי כמוציא. ומא הקשה על הב"י מדוע ירב דין הוצאה בדני טלטול, שהרי לכו"ע סגי במחשבה לטלטלם. וכן הרמבם הביא דין זה בדיני הוצאה.
פסק השוע
פשתן סרוק וצמר מנופץ שנותנים על המכה, אם חשב עליהם מבע"י לתתם על המכה, או שישב בהם שעה אחת מבע"י, או שצבען בשמן דגלי דעתיה דלמכה קיימי, או שכרכן במשיחה ליתנם על המכה בשבת תו לית בהו משום מוקצה, ומשום רפואה נמי ליכא שאינו אלא כמו מלבוש שלא יסרטו בגדיו (במכה). וי"א דלא סגי במחשבה לחוד.

סעיף כה
משנה מט. טומנין בשלחין ומטלטלין אותם. ובגמ'-מח' האם רק בשלחין של בע"ב או גם בשלחין של אומן, והעיד ר' ישמעאל ברבי יוסי שאביו שהיה מעבד עורות אמר שיביאו עורות לישב עליהם.
פסקו הפוסקים כר' יוסי.
סתירה לשבת קטז: ששם אסרו לטלטל עור בלא בשר ומתרץ התוס' דיש לחלק בין עור בהמה גסה לעור בהמה דקה, שא"א לשבת בנוח אא"כ יחדו ור"ח מחלק בין עורות יבשים לעורות לחים.
פסק השוע כר"ת ורמא כחילק התוס' והנפק"מ בעורות לחין של בהמה גסה וכן עורות דקין ויבשים.
עורות יבשים, בין של אומן בין של בעה"ב, מותר לטלטלן. הגה: וי"א דוקא עורות בהמה גסה דחזי לישב עליהם, אבל מבהמה דקה, אסור, אא"כ חשב לישב עליהם מבע"י (רש"י פ' ב"ט).
מדוע מותר בשל אומן הרי עומדות למכירה-מב. כמו מי יפסקו האשכנזים-מב. דין נתנם לאוצר לסחורה-מב.
סעיף כו
שבת מט: נסרין של בע"ב מטלטלין אותם, ושל אומן אין מטלטלין אותם (רשי-דקפיד עלייהו9 ואם חושב עליהם ליתן פת לאורחים בין כך ובין כך מטלטלין
פסק השוע
נסרים של בעה"ב, מותר לטלטלן; ושל אומן, אסור אא"כ חשב עליהם מבע"י ליתן עליהם פת לאורחים או תשמיש אחר.
נסרים שנתנו הסוחרים באוצר-מב
סעיף כז
משנה קמג. בש"א מעבירין מעל השולחן עצמות וקליפין ובה"א מסלק את הטבלה כולה ומנערה.
ובגמ'- מחליפים השיטות. רשי-עצמות וקליפין שאינם ראוים לכלב. תוס'-אם לא ראויים כלל הרי גם ר"ש מודה שהם מוקצה, ולכן מעמידים התוס' שהם ראויים למאכל בהמה.
ריף ראש ורמבם פסקו כתוס'.
דין קליפות שאינם ראויים למאכל בהמה- ראש מותר לטלטל השולחן שעליו הקליפות אם יש גם פת. סמג- א"א לטלטלם אלא רק לנערם מהשולחן כמו מעות על הכר. ומיישב הב"י שהסמג מדבר בשאין לחם, ולכו"ע אם צריך למקום השולחן פשוט שאפשר לטלטלו כמו מעות שעל הכר.
פסק בשוע
עצמות שראויים לכלבים, וקליפים שראוים למאכל בהמה, ופרורים שאין בהם כזית מותר להעבירם מעל השלחן; אבל אם אין הקליפים ראוים למאכל בהמה, אסור לטלטלם אלא מנער את הטבלא והם נופלים. ואם יש פת על השלחן, מותר להגביה הטבלה ולטלטלה עם הקליפים שאינם מאכל בהמה, שהם בטלים אגב הפת; ואם היה צריך למקום השלחן, אפילו אין עליה אלא דברים שאינם ראוים למאכל בהמה, מותר להגביה ולטלטלם.
טלטול מן הצד-טז. מא מקשה מדוע אין השולחן בסיס לדבר האסור ומתרץ:1. לא היה בדעתו להניחו לכל היום.2. כשיש אוכלין הוי בסיס להתר ואיסור.3. אין דין מניח בכוונה כיוון דאינו חושש היכן יפלו הקליפות.4. לא היה עליו בביה"ש.
אם נשאר עליהם בשר-מב. אם נתקבצו ומאוס עליו-מב. מתי התפרקו העצמות שראוים לכלב והאם שיך נולד-מא. מא מקשה על הראש שכתב שמותר לטלטל אגב הפת והלא פסק הראש שהיתר פת הוא רק למת. לתת פת לכתחילה-מא. עד היכן מותר לטלטל-בהל מביא מחלוקת.
סעיף כח
משנה קכו:מפני אפילו 4 ו5 קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ופני ביטול ביהממ"ד אבל לא את האוצר.
בגמ'- אסור באוצר משום אשוויי גומות. רשי- ולא חיישינן לטירחה בשבת.
בגמ' קכח. ת"ר חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים ,אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן, ואם לא אין מטלטלין אותן, ורשב"ג אומר חבילין הניטלין ביד אחת מותר לטלטלן וב2 ידיים אסור לטלטלן.
ופסקו הפוסקים כת"ק. ואע"פ שהם ראווים למאכל בהמה דהיינו רכים , צריך הזמנה מבע"י משום דסתמא קיימי להסקה.
פסק השוע
חבילי עצים וקש שהתקינן למאכל בהמה, אפילו הם גדולים הרבה, מותר לטלטלן.
קש בימינו- מא וחולק עליו המב. חבילות קטנות שלא הזמינן-מב.
סעיף כט  
היתר טלטלול עצמות הראויות לכלבים-שבת קכח. מטלטלין את העצמות מפני שהוא מאכל לכלבים,…ומסקנת הגמ' דלא דורשים שיהיה לו הבע"ח אלא מספיק שראוי לבע"ח ובלבד שישנם כאלה בסביבה.
אם מתפרקו העצמות מבע"י- אפילו לר"י מותר בבהמה שנתנבלה מע"ש (שבת קנו.) מחתכין  את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים, ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה בשבת אסורה לפי שאינה מן המוכן.
(ב"י-כיון שמוכן מע"ש)
טלטול קטניות-משנה שבת קכו: אין מפנין את הלוף ולא את החרדל ,רשב"ג מתיר בלוף מפני שהוא מאכל עורבין. וחבחלי זרדין אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותם ואם לאו אין מטלטלטין אותם.
ובגמ' קכח. בריתא מטלטלטין את החצב…
ואוקמינן לרשב"ג בשיטה ואין הלכה כמותו.
רשבא- הבין בגמ' שהבריתא כרשבג אולם ת"ק חולק שכן ת"ק במשנה אסר את הלוף.
רמבם-מותר לטלטל אע"פ שאין לו. כלומר מתעלם מזה שאין הלכה כרשב"ג. ומקשה ה"ה הרי לוף וחרדל אסור מדינא דמשנה, והרן תירץ דהתנא בבריתא רגילים לגדל יונים .
ולכו"ע מטלטלין לחיה ועוף אשר מצויים אצל ב"א. ומסכם הב"י עפ"י הרמבם שאם יש לו רק סוג מסוים, מותר לטלטל בשבילו אע"פ שאין מצוי לשאר ב"א. ואם לו אין וגם אין מצויים אצל רוב ב"א אסור לטלטל.
פסק שוע
כל שהוא ראוי למאכל חיה ועוף המצויים, מטלטלים אותו; ואם אינו ראוי אלא למאכל חיה ועוף שאינן מצויים, אם יש לו מאותו מין חיה או עוף, מותר לטלטל מאכל הראוי לאותו המין; וא"ל אסור. הגה: ולפי זה מותר לטלטל עצמות שנתפרקו מן הבשר מע"ש אם ראויים לכלבים, דהא כלבים מצויים (ב"י דלא כהר"ן).

מא-לא ברור. בעח המצויים אצל עשירים-מב.

סעיף ל  
שבת קמג. הני גרעיני תמרי, פרסייתא שרי לטלטללינהו, הואיל וחזיין אגב אימן ארמייתא אסור. שמואל מטלטל להו אגב רפתא. שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: עושה אדם כל צרכו בפת. רבה מטלטל להו אגב לקנא דמיא. רב הונא בריה דרב יהושע עביד להו כגרף של ריעי. אמר ליה רב אשי לאמימר: וכי עושין גרף של ריעי לכתחילה? רב ששת זריק להו בלישניה. רב פפא זריק להו אחורי המטה. אמרו עליו על רבי זכריה בן אבקולס שהיה מחזיר פניו אחורי המטה וזורקן.
רשי- תמרים ארמייתא רעי ומאיכילם התמרים עצמם לבהמות ולכן גם הגרעינים מיועדים לאכילה אגב אימן. ואילו פרסיים הם תמרים טובים ואין מאכילים אותם לבהמות
ריף- הארמיים הם בעלי גרעינים רכים ונאכלים עם התמר ואילו הפרסיים קשים ולא נאכלים עם התמר.
נפקמ-רשי הולך על הגרעינים וריף הולך על התמרים
ב"י-מדובר כאן היכן שמאכילים את התמרים לבהמות ואסור היכן שאין מאכילים אותם לבהמות אע"ג דחזו.
תוס'-הסוגיא היא לפי ר"י אבל כיון שפוסקים כר"ש מותר לטלטל. ושמואל אף הוא סובר כר"ש שמותר אלא שסובר שאדם חשוב צריך להחמיר כאביי ורבא.
וכן פסק הראש והטור ואין חילוק בין פרסי לעירקי ושמואל החמיר כי במקומו לא היו מאכילים גרעיני תמרים לבהמות.
רמבן- סתם גרעיני בהמה עומדים בעיקר להסקה, וכיון שבי"ט מותר להסיק מותר לטלטלן אבל בשבת מוקצים ואין לטלטלן.
רמבם-מה שראוי למאכל בהמה מטלטלין ומה שלא ראוי זורקן לאחריו.
תוס'-מקשה איך מותר לטלטל גרעיני תמר אגב לחם הרי לא התירו בפת אלא במת, ועונים שמה שהיה יכול לעשות מבע"י אסור לטלטל חוץ ממת. אבל גרעינים שא"א היה לעשותם לפני שבת מותר ע"י ריפתא.
פסק שוע כרמבם
גרעיני תמרים, במקום שמאכילים אותם לבהמה מותר לטלטלן; ואדם חשוב צריך להחמיר על עצמו שלא לטלטלן אלא דרך שינוי.
אדם חשוב צריך להחמיר בטלטול דבר שלא כל העולם רגיל להאכיל לבהמה-מא. גרעיני שאר פרות ראוים עפ"י רמבם למאכל בהמה-בהל. גרעיני שזיפי-בהל. גרעיני תפוחים ואגסים-בהל.

סעיף לא  
שבת קכח. בשר בין תפל בין מליח מותר לטלטלו. אבל דג טפל אינו ראוי לכלום ולכלבים אינו מיועד.
פסק השוע
בשר חי, אפילו תפל שאינו מלוח כלל, מותר לטלטלו משום דחזי לאומצא; וכן אם הוא תפוח (פי' מסריח, רש"י), מותר לטלטלו משום דראוי לכלבים.

אם לא ראוי לאכול חי וגם לא עומד לכלבים אסור לטלטל-מא וטז חולק ומקשה על השוע כי אמנם בשר תפוח ראוי לכלבים אבל בשר חי הגם שראוי לכלבים, לא עומד עבורם וא"כ אסור לטלטלו חוץ מבשר אווז שראוי לאומצה, אבל שאר בשר לא חזו לאומצה כדמוכח מעובדא דר"ח ומתרץ שר"ח סובר כר"י שלא מספיק שהבשר ראוי אלא צריך להיות נועד לכך בשימושו הרגיל ולא רק בשעת דחק ואילו לר"ש מספיק גם שראוי לאוכלו חי וא"כ מותר לטלטלו. ולכן בדג טפל אסור כי לא ראוי לאדם וגם לא לכלב. מכריע המב שיש לסמוך בשעת דחק על הטז. לטלטל בשר עכו"ם שנשחט היום-מא.
סעיף לב

דג מלוח מותר לטלטלו; ושאינו מלוח, אסור מפני שאינו ראוי.
נפקמ בין פסיקת הטז למא בדבר העומד לאכילת אדם ואינו ראוי לאוכלו עד מוצ"ש, ומכ"מ עומד לכלכבים. לדוג' שומן צונן של בהמה. בהל מסביר שאע"פ שפסק כטז להקל בבשר לאומצה מכ"מ הוא מחמיר כמא בבשר שומן משום שהרבה ראשונים כתבו טעמו של המא.
סעיף לג
רמבם (כו,יד)-חבית שנתגלית ואבטיח שנשבר אע"פ שאינם ראוים לאכילה מותר לטלטלם וכן קמע לא מומחה.
פסק שוע
קמיע שאינו מומחה, אע"פ שאין יוצאים בו, מטלטלין אותו.
הוצאת קמע לכרמלית-מא, ומב חולק דאף לרה"ר אין חטאת דהוא דרך מלבוש. קמע שודאי אינו מומחה-מב.
סעיף לד
קכא משנה. כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה, ועל צואה של קטן, ועל עקרב שלא תישך. אמר רבי יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר: חוששני לו מחטאת.
ובגמ' רב יהודה ורב ירמיה בר אבא ורב חנן בר רבא איקלעו לבי אבין דמן נשיקיא, לרב יהודה ורב ירמיה בר אבא
אייתו להו פורייתא, לרב חנן בר רבא לא אייתו ליה. אשכחיה מתני ליה לבריה: ועל צואה של קטן מפני קטן. אמר ליה: אבין שטיא מתני שטותא לבניה, והלא היא עצמה מוכנת לכלבים! וכי תימא דלא חזיא ליה מאתמול - והתניא: נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם. - ואלא היכי אתנייה? - אימא: על צואה של תרנגולים מפני קטן. - ותיפוק ליה דהוי גרף של רעי. וכי תימא: גרף של רעי אגב מנא - אין, איהו גופיה - לא, והא ההוא עכבר דאישתכח באיספרמקי דרב אשי, ואמר להו: נקוטו בצוציתיה ואפקוה! - באשפה. - וקטן באשפה מאי בעי ליה? - בחצר. - חצר נמי, גרף של רעי הוא! - באשפה שבחצר.
ריף ראש רמבם-מסקנות הגמ' 1. היכן שיושבים מותר מדין גרף של רעיץ2. מונח באשפה מאחורי הבית- אסור ואם קטן הולך לשם מותר לכפות כלי.3. צואת קטן –הראשונים לא חילקו בינה לבין צואת תרנגולין אבל הגמ' חילקה וכן ר' ירוחם.
טלטול גרף של רעי-קכא. ההוא עכבר דאישתכח באיספרמקי דרב אשי, ואמר להו: נקוטו בצוציתיה ואפקוה! - באשפה.
בהדל בין גרף לעביט-ב"י.
פסק השוע
כל דבר מטונף, כגון: רעי וקיא וצואה, בין של אדם בין של תרנגולים וכיוצא בהם, אם היו בחצר שיושבים בה, מותר להוציאם לאשפה או לבית הכסא, ואפי' בלא כלי; ואם היו בחצר שאינו דר שם, אסור להוציאם. ואם ירא מפני התינוק שלא יתלכלך בה, מותר לכפות עליה כלי.
מבוי במקום דריסת רגל-מא. פנוי גרף מלא ולהחזירו ריק-מא מתיר א. כבוד הבריות ב.לפי גירסתנו בגמ' . טלטלול כלי לצורך דבר שאינו ניטל-מב

סעיף לה- החזרת גרף של רעי
ביצה לו: אמק שמואל גרף של רעי ועביט של מי רגלים מותר להוציאן לאשפה וכשהוא מחזירו, נותן בו מים ומחזירו.
להחזירו כשלא צריך להיפנות- ר' ירוחם-אסור לטלטל הכלי חזרה אפילו יש בו מים כי לא התירו כיכר אלא במת. ומה שמותר זה דוקא להיפנות עליו. מהר"י אבוהב-מותר כיון שהתירו ממילא מפני כבודו ,וכדי שלא יצטרך להניחם שם, התירו להחזיר גם כן כדי שלא יפסיד הכלי.
פתרון המים-רשבא- כי ראוי לבהמה.
שוע פסק כמהרי אבוהב
אע"פ שמותר להוציא גרף של רעי ועביט של מי רגלים, אסור להחזירם, אא"כ נתן לתוכם מים.
מה שונה כלי של גרף משאר כלי-מב. אם לא הניחו מידו-מא. גרף עשוי מתכת-מב. החזרת הגרף כשמפנה במקום המשתמר-מב.

סעיף לו
ביצה כא. אין מזמנין הגוי בשבת משום שיורי כוסות, והלא לכאורה גרף של רעי ומותר, ןעונה הגמ' דאין עושים גרף של רעי לכתחילה.
גרף של רעי לכתחילה במקום הפסד- ביצה לו: ריחים של אביי שהיו דולפות מים ורבא אמר לו לשבת שם.
תוס'-1 אע"פ שלא עושים לכתחילה במקום הפסד מותר.2.גרף בידיים אסור לעשות אבל רק לשבת שם היכן שכבר קים בגרף מותר.
אם עבר ועשה גרף של רעי- רמבם (כה) אם עבר ועשאו מותר להוציאו, שהרי כתוב אין עושין לכתחילה, הא דיעבד מותר לפנותו.
פסק השוע
אין עושים גרף של רעי לכתחלה, דהיינו להביא דבר שעתיד לימאס כדי להוציאו לכשימאס; ואם עבר ועשאו, מותר להוציאו.
לעשות ג.ש.ר. שלא ע"מ להוציאו כגון שיורי כוסות של גוי-מא.
סעיף לז
טור-יכול אדם לקבוע ישיבה לפני שנמאס ויחכה עד שימאס.
ב" סובר כתוס'- מותר לקבוע ישיבה אף לאחר שנמאס ולא רק לפני שנמאס כיון שלא עושה בידיים.
ראש-צריך קביעות ישיבה, כגון מטה או שולחן אבל לא ישיבה גרידא. ומספר על אחד מגדולי הדור שהורה לאדם שרתחה חבית הצבע שלו , שיקבע ישיבה ויוציא הצבע בכלים.
באיזה מקום אפשר לקבוע ישיבה- ה"ה אפילו בחצר מותר אע"פ שאין אדם מקפיד כ"כ על מיאוס הנמצא שם ומינכר הערמה. ובדירה מותר אף שלא במקום הפסד. רמבם- אפילו במקום הפסד אין לעשות ג.ש.ר. ומה שקבל אביי היה מצערו ולא שסובר כרבא.
פסק השוע שלא כרמבם
במקום דאיכא פסידא, מותר להכניס מטתו אצל גרף של רעי ולקבוע ישיבתו שם, כדי להוציאו.

סעיף לח
שבת נ. מכניס אדם מלא קופתו עפר.. ובלבד שמיחד לו מקום.
האם עפר תיחוח הינו מוקצה- רשבא-מותר לטלטל כיון שמותר לנקות ידיו לתפילה כשאין לו מים. דהרי איסור כיבוד הבית הוא דוקא משום אשוויי גומות ולא משום טלטול עפר. תוס'-איסור כיבוד הבית נובע מדין הזזת עפר ממקומו, ומכ"מ אם יחד לו מקום מותר מדין מכניס אדם מלא קופתו.
פסק שוע
מכניס אדם מבע"י מלא קופתו עפר ומייחד לו קרן זוית ועושה בו כל צרכיו בשבת, כגון: ליטול ממנו לכסות צואה או רוק וכיוצא בזה; אבל אם לא ייחד לו קרן זוית, בטל אגב עפר הבית ואסור לטלטלו. הגה: ולכן מותר ליקח פירות הטמונים בחול, כי אין אותו עפר מוקצה (ב"י ססי' שי"ח בשם שבולי לקט).
מה שונה עפר מאבנים שבהם צריך לעשות מעשה-אמ. דוקא בחול דק שאין בעית עשית גומות-מב. טלטול בבית מרוצף כשלא יחד לו מקום-רע"ק -מותר אפילו לא יחד לו קרן זוית ובהל חולק דל"ש.

סעיף לט
שבת קכח: משנה. כופין את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו. תרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתכנס. מדדין עגלין וסייחין. אשה מדדה את בנה, אמר רבי יהודה: אימתי - בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת! אבל אם היה גורר - אסור.
רשי-מותר לטלטל דבר הניטל לצורך דבר שאינו ניטל. אם היו אפרוחים עליו ביה"ש-ב"י
פסק שוע
אסור לטלטל בהמה, חיה ועוף; ואעפ"י כן מותר לכפות את הסל לפני האפרוחים, כדי שיעלו וירדו בו, ובעודם עליו, אסור לטלטלו.
דין הסל אם היו אפרוחים עליו ביה"ש וירדו אח"כ-מא. לתופסם כיהן ששוברים כלים ויש הפסד-מב. מדוע אין ביטול כלי מהיכנו-מב.

סעיף מ
שבת קכח: משנה. כופין את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו. תרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתכנס. מדדין עגלין וסייחין. אשה מדדה את בנה, אמר רבי יהודה: אימתי - בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת! אבל אם היה גורר - אסור.
איסור טלטול בע"ח- גמ' שבת קכח: אין עוקרין בהמה וחיה ועוף בחצר, אבל דוחין בהן שיכנסו
טלטול מקצת המוקצה -רן-מקשה והלא אין לטלטל גם מקצת המוקצה כמו שאסור לטלטל חלק מהמת ומתרץ שהתירו כאן משום צב"ח.
דדוי בכרמלית -טור-מותר לדחות התרנגולת ולדדות העגלים דוקא בחצר אבל לא בכרמלית וכ"ש ברה"ר. הב"י תמה והלא ממילא אסרו ברה"ר משום גזרה אבל בכרמלית אין לגזור שאסור לדדות ואין עושין גזרה לאיסור דרבנן (ערובין צט.) אמר רבא לא גזרינן כרמלית אטו רה"ר במידי דלא מיתסר ברה"ר משום גזרה. ןמב חולק על הב"י ומכריע להקל בגדולים.
גודל העגלים שמותר לדדות- רמבם, טור- לא חילקו בים בהמה לבהמה, ואסור ברה"ר ובכרמלית. רן-מדדין אף ברה"ר כמו שאשה מדדה את בנה ברה"ר כהמשנה, ומיישב הב"י שבקטנים יש לאסור ברה"ר כטור ובגדולים מותר כר"ן.
פסק השוע כטור ולא הזכיר דעת הרן לחלק בין גדולים לקטנים
כל בהמה חיה ועוף מדדים אותם בחצר, דהיינו שאוחז בצוארן ובצדדים ומוליכן, אם צריכין הבע"ח לכך, ובלבד שלא יגביהם בענין שיעקרו רגליהם מן הארץ, דמוקצין הם ואסור לטלטלו; חוץ מתרנגולת שאין מדדין אותה, מפני שמגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטל, אבל דוחים אותה מאחוריה בידים כדי שתכנס.
לדחות תרנגולת שברחה לרה"ר-שעצ. דחית תרנגולת שלא משום הפסד או שלא לצורך תרנגולת-מב.
סעיף מא
שבת קכח: משנה. כופין את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו. תרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתכנס. מדדין עגלין וסייחין. אשה מדדה את בנה, אמר רבי יהודה: אימתי - בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת! אבל אם היה גורר - אסור.
ובגמ'  והאשה מדדה את בנה ברשות הרבים, ואין צריך לומר בחצר.
רשי- מדדה- אוחזת בזרועותיו מאחור ומסייעת לו ללכת והוא מרים רגליו והולך. אבל לגרור אסור משום שזה נשיאה. ואף שעל נשיאה אין חיוב משום שהחי נושא את עצמו, ובזה מסכימים חכמים לר' נתן (שבת צד.)
ב"י- כל מקום שאמר ר"י אימתי, רוצה לפרש דברי חכמים (ערובין כב.)
רן- אם תינוק גורר 2 רגליו הוי נשיאה ואע"ג שפטור מחטאת מ כ"מ הוי איסור דאוריתא. והמא מסיק דאף בכרמלית יהיה אסור כיון דגרירה הוי נשיאה ממש והמב כתב שיש מקילין ומסביר הבה"ל  שיתכן שהרן סובר שגרירה זה גזרה מדרבנן שמא יבוא לשאת , ולא ממש נשיאה. ואע"פ שהביא את רשי , יתכן שאין סובר כמוהו, ודעת הב"י שבכרמלית מותר כיון שמתיר לדדות בהמה בכרמלית וא"כ אין להחמיר בגרירה בכרמילת, כי ברמלית לא גזרו , אולם מסיק הבהל שיש להחמיר בכרמלית משום שחכמים נתנו לכרמלית כל חומרי רה"ר ומה שאסור לשאת ברה"ר אסור גם בכרמלית ולא חילקו בזה. ומכ"מ לישא ממש בכרמלית מי שלא יכול לדדות –אסור.
פסק בשוע
האם צריך הכנה בגוי- כתוב בירושלמי "אין הכנה בגוי"
רן-מותר לטלטל כבש שעשה גוי מעצים תלושים מבע"י, דאין עצים תלושים מוקצים אצל גוי ודעתו על הכל , אבל תלש עצים ממחובר בשבת , מותר לעלות עליו כמו אבן אבל אסור לטלטלו.
כלבו-דברים שכו"ע מקצים דעתם מהם כגון גרוגרות וצימוקים צריך הכנה אף אם הם אצל גוי.
ומסכם הב"י דנקטינן כהרן שהרן הוא רב מובהק וכן שמקילין בדרבנן.
פסק שוע
האשה מדדה את בנה, אפי' ברשות הרבים, ובלבד שלא תגררהו אלא יהא מגביה רגלו אחת ויניח השניה על הארץ וישען עליה עד שיחזור ויניח רגלו שהגביה, שנמצא לעולם הוא נשען על רגלו האחת.
קטן מאוד-מא. נושא כפות או חולה-מא. נושא מת-מא. המוציא תינוק וכיס בצוארו-רמבם. המוציא גדול לבוש-רמבם. נשיאה על כתפים בכרמלית-מב. האם למחות-מב.
סעיף מב-
היתר נגיעה במוקצה- מרדכי בשם ר"מ-מותר לגעת במוקצה, וע"כ התיר לגעת בעמוד שיש עליו נרות דולקים ובלבד שלא ינענע.
איסור טלטול חלק ממוקצה- רן- כל מידי דלא חזי לטלטול, כשם שאין מטלטלין כולו כך אין מטלטלין מקצתו, וראיתו משבת קנא. עושין כל צרכי המת סכין ומדחין אותו ובלבד שלא יזיז בו אבר. (רשי-אפילו ריסי עיניו)
פסק שוע
דבר שהוא מוקצה מותר ליגע בו, ובלבד שלא יהא מנענע אפי' מקצתו (וכבר נתבאר ס"ג).
מדוע מותר לדדות בהמה הרי מטלטל מקצתה-מא.
נגיעה לצורך מוקצה-מב אוסר עפ"י המא אולם הגרא מתיר נגיעה אע"פ שהיא לצורך המוקצה.
סעיף מג
היתר טלטול בנפיחה- מהריל- אין לך כלאחר יד גדול מזה.
פסק השוע
מותר לטלטל מוקצה ע"י נפיחה (וכבר נתבאר ריש סימן זה).

סעיף מד
תלישת חתיכת חרס מכלי שהתרועע-שבת קכד: מגופת החבית שנכתתה לא יספות (=יחתוך )ממנה שבר לכסות בה את הכלי ולסמוך בה כרעי המיטה.
פסק שוע
כלי שנתרועעה, לא יטלו ממנה חרס לכסות בו או לסמוך בו.
כל דבר  שמתקנו בשבת לאיזה תשמיש יש בו משום עשית כלי-מב. שימוש בחרס שנשבר-מב. מדוע אים בזה קורע ע"מ לתקן-בהל (סימן שמ סע' י"ג)

סעיף מה- משחק בכדור בשבת
שבה"ל- אסור לשחוק בכדור בשבת בי"ט מפני שכדור אינו ראוי לצור על פי צלוחית משום שהוא מטונף ע"י טיט.
תוס' ביצה יב- מביא מנהג שמשחקין בכדור בי"ט ברה"ר ומסיק הב"י דגם בשבת יהיה מותר דבדברים אלו י"ט ושבת שוים הם. אולם דוחה הב"י את התוס' מירושלמי- "טור שמעון למה חרב, יש אומרים מפני הזנות וי"א שהיו משחקין בכדור.
ד"מ-אע"ג שמותר לטלטל, מכ"מ אסור לשחק בשבת ברה"ר ובכרמלית משום טלטול 4 אמות, אבל בי"ט מותר.
פסק שוע כשבה"ל ורמא כתוס'
אסור לשחוק בשבת ויו"ט בכדור. הגה: ויש מתירין, ונהגו להקל (תוס' פ"ק דביצה).
שוע משוה דין כדור לאבן-מא. טלטול והוצאה של כדור- ש"ך חולק על רמא שדוקא בי"ט מותר מתוך שהותר לצורך וכו' אבל לא בשבת. ומא חולק שיש לחלק שמתוך שהטלטול עצמו מותר בי"ט אז ק"ו בשבת אבל לענין טלטול ברה"ר בשבת יש לאסור. ומהרש"ל כתבשאף התוס' אוסרים משחק בשבת אבל נהגו להקל.
טעם השוע דאין שם כלי עליו כיון שראוי למשחק והוי כאבן-מב. משחק בכרמלית בשבת-מב. משחק ברה"ר בי"ט-מב. משחק ע"ג קרקע-מב. דין למחות-מב.
סעיף מו-טלטול תולעי משי
תשובות רשבא- אסור לשאת תחת אצילי ידיו זרע תולעי משי : 1.טלטול 2.זה מלאכת מחשבת, ואע"ג שאין מתכון מכ"מ הוי פ"ר.
פסק שוע
אסור לשאת תחת אציליו זרע התולעים שעושין המשי, מפני שאסור בטלטול ועוד שהוא מוליד בחומו.

סעיף מז- טלטול בגד שעטנז
ר' ירוחם בשם ר"מ- אסור לטלטל בגד כלאים. ר' שמחה- מותר כי יש תורת כלי עליו.
פסק השוע
יש אוסרים לטלטל בגד שעטנז, ויש מתירים.
מא מביא שיש מח' גם באחרונים לגבי טלטול שעטנז לצורך צוג"מ- יש"ש- מותר, אגודה-אוסר לטלטל כלל. דעת המא דיש לו דין כלי כיון שיש כלאיים שראויים למשהו (יו"ד,ש"א), אולם מב כתב דהעיקר כדעה ראשונה בשוע. לברר-לכאורה בנגוד לכלל המקובל. דין טלטול משכונות של גוים-מב.
סעיף מח
כלבו- מותר לטלטל מניפה בשבת כדחי להבריח בזבובים משום שהור כלי ובלבד שיזהר שלא יהרוג זבובים.
פסק שוע
מותר לטלטל מניפה בשבת להבריח הזבובים.
המניפה היא כשל"א-מב.
סעיף מט
רמבם (כו,ב)- מכבדות של תמרה שמכבדין בהם את הקרקע הרי הן ככלי שמלאכתו להתר כי מותר לכבד בהם קרקע מרוצפת. ומסיק הב"י שהתוס' יחלקו כיון שאוסרים לכבד אף בקרקע מרוצפת, ולדידם הוי כשל"א.
פסק שוע
מכבדות שמכבדים בהם הקרקע, מותר לטלטלם.
מב- תלוי במח' בסימן שלז וכן הנפק"מ לענין טלטולו.
סעיף נ
רשבא-מותר לטלטל האצטרלוב. רמבם- אסור לקרא בספרים זולת ספרי הקודש.
שוע פסק
הרשב"א מתיר לטלטל האצטרלו"ב בשבת, וכן ספרי החכמות, ולדעת הרמב"ם יש להסתפק בדבר.
הנפק"מ לענין טלטול-מב, והגר"א סובר שגם הרמבם יתיר לטלטל.
סעיף נא- טלטול מורה השעות
תשובות מהריל-א.אחרי שגדול הדור גמגם בו מי יבוא אחרי המלך. ב.נתפשט דהוי כשל"א משום שנעשה למדידה (זמן או צל) ואין להתיר משום דהוי גם למדידה של מצוה, שהרי א"א לתלות איסור בלימודו ולהתירו. שעון של חול-אין לחלק.
פסק שוע
מה שמורה על השעות שקורין רילוז"ו, בין שהוא של חול בין שהוא של מין אחר, יש להסתפק אם מותר לטלטלו (וכבר פשט המנהג לאסור).
טלטול לצוג"מ-מב. הבדל בין שעון יד לשעון קיר-מב פוסק כפמג מסיבת שכך נהגו כל הגדולים.
סעיף נב
שבת מז.  אמר רבי זירא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן אמר רבי חנינא אמר רבי רומנוס: לי התיר רבי לטלטל מחתה באפרה. אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: מי אמר רבי יוחנן הכי? והתנן: נוטל אדם בנו והאבן בידו, או כלכלה והאבן בתוכה. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכלכלה מלאה פירות עסקינן. טעמא - דאית בה פירי, הא לית בה פירי - לא! +דניאל ד+ אשתומם כשעה חדא ואמר: הכא נמי - דאית בה קרטין. אמר אביי: קרטין בי רבי מי חשיבי? וכי תימא - חזו לעניים, והתניא: בגדי עניים - לעניים, בגדי עשירים - לעשירים, אבל דעניים לעשירים - לא! אלא אמר אביי: מידי דהוה אגרף של ריעי. אמר רבא: שתי תשובות בדבר: חדא: גרף של ריעי - מאיס, והאי - לא מאיס. ועוד: גרף של ריעי - מיגלי, והאי מיכסי! אלא אמר רבא: כי הוינן בי רב נחמן הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא ואף על גב דאיכא עליה שברי עצים. מיתיבי: ושוין שאם יש בה שברי פתילה - שאסור לטלטל! אמר אביי: בגלילא שנו.

רן-מוקצה לעשירים מוקצה אפילו לעניים, כיון שהוקצה מדעצו של בע"ב העשיר ולא בעינן שיהא מוקצה לכל, כיון שמוקצה לאחד הוי מוקצה לכל וכן אישה שאסרה על עצמה כיכר נעשה מוקצה לכל.
תוס' קכז- התוס' שואל על הגמ' שאמרה שמותר לישראל  לטלטל תרומה והלא זה לא ראוי לו אלא לכהן, ומתרץ התוס' שיש לחלק בין דבר שלא ראוי מחמת גריעותא לבין דבר שלא ראוי מחמת איסורא דרביע עליה. ועוד שואל התוס' הרי אסור לעשירים לטלטל בגדי עניים וא"כ איך אומרת הגמ' שיירי פרוזמיות שאין בהם ג' על ג' אסור לטלטלם ויצא שאם יש יותר מהשיעור הנ"ל מותר אף לעשירים לטלטל, ועונה התוס' 1.הכוונה שראוי לעניים  2.מדובר שיכול העשיר לטלטל בבית העני.
תוס' מו:- אשה שנדרה מפרות, יכולה לטלטלם כיון דחזו לשאר ב"א, ואם אסרה על כל העולם אסור לטלטלם.
טז- עפ"י התוס' שהולך הכל אחר הבית, כלומר עשיר הדר עם עני יכול לטלטל כי ראוי לבע"ב. אבל בבית העשיר נחשב הדבר כאילו נזרק לאשפה ואסור לכולם, וע"כ הוי מוקצה לכל העניים אפילו חוץ לביתו של העשיר (וכגון שרוצה לאסוף מן האשפה). ואילו לעשירים אחרים הנמצאים חוץ לבית העני אסור לטלטל כיון דלדידהו לא חזי.
הבנת הש"ג בתוס'- התוס' חולקים על הרןבאופן שאף שאסור לאחד בטלטול מכ"מ לאחרים מותר לטלטלו, ולכן אשה שנדרה עצמה מכיכר אסור לה לטלטל אבל מותר לאחרים בטלטול. דהיינו מוקצה לאחד אינו מוקצה לכל.
הבנת המא בתוס'- הכל הולך אחר דעת בע"ב. אם ההקצאה היתה מחמת גריעותא כגון מוקצה לעשירים הוי מוקצה לעניים, ובזה מסכימים התוס' לרן, אבל חולקים על הרן רק כאשר יש הקצאה מחמת איסור.
ב"ח- מה שמוקצה לעשיר מוקצה לעני, הכוונה רק לעני הנמצא בבית העשיר אבל אם נמצא חוץ לבית העשיר מותר.
ראיה שמותר לטלטל חשחושה לתינוק- ירושלמי הי"ב ביצה פרק ראשון, וראה ב"י סע' ד (ג) ד"ה גרסינן.
פסק שוע כרן
מוקצה לעשירים הוי מוקצה, ואפילו עניים אין מטלטלין.
ענים חוץ לבית העשיר-מב פוסק כמא וטז ולא כבח וש"ג. ג' על ג' אצבעות האם מותר לעשיר- מב פוסק את הטז. מוקצה מחמת איסור למי מותר לטלטל-מא חולק על הרן.

לברור- תנאי שיוכל לההשתמש במוקצה לאחר שיעבור זמן איסורו מועיל (סימן רע"ט). וזו מח' ראשונים ראה שם. יש לעבור על כל ההלכות כדי לאתר נקודות של טלטול.

שטו   מרכז

אוהל עראי,  מחיצה מתרת ולצניעות והוספה על מחיצה מתרת

שבת קכה מח' ר"א וחכמים בפקק החלון,מח' רש"י (רן) ותוס' (ר"ת) בהתר עשיית מחיצה,

מרדכי- מקרה מהר"ם- אסור לעשות בשבת מחיצה מתרת אלא לצניעות.
דכרי דר' הונא- מותר להוסיף על אוהל ארעי, מסיק ב"י שמותר להוסיףבמחיצה מתרת.
עובדא דשמואל- מותר לעשות מחיצה לצניעות לכתחילה.
מחיצות למת – מותר לעשות מחיצות כהגנה מפני חמה או גשמים

מרן פסק בסע' א כראשונים ודלא כרש"י לענין מחיצות
אסור לעשות אהל בשבת ויו"ט אפילו הוא עראי; ודוקא גג, אבל מחיצות מותר; ואין מחיצה אסורה אא"כ נעשית להתיר סוכה או להתיר טלטול. הגה: אבל מחיצה הנעשית לצניעות בעלמא, שרי (טור); ולכן מותר לתלות וילון לפני הפתח, אע"פ שקבוע שם (א"ז ב"י); וכן פרוכת לפני ארון הקודש, ובלבד שלא יעשה אהל בגג טפח (ב"י וכל בו); וכן מותר לעשות מחיצה לפני החמה או הצנה או בפני הנרות שלא יכבה אותן הרוח (מרדכי ריש פ' כירה); אבל אסור לעשות מחיצה בפני אור הנר כדי שישמש מטתו (ד"ע), וכן לפני ספרים כדי לשמש או לעשות צרכיו, אם לא שהיה מבע"י טפח שאז מותר להוסיף עליה בשבת (מרדכי ר"פ כירה).

הסבר הרמבם על מלאכת בונה מתי חייב מן התורה ומקורו קלחאוהל קבע לא יעשה… , סוגית זמן לענין ארעי- שוע, מב, א"א, נוב"י, לבוש .
האם במחיצות שייך עראי וקבוע דוגמאות ברמא, פמ"ג- אם סוגרו באופן קבוע מדאורייתא ,סייג הבה"ל דדווקא ע"י וילון. מחיצה המתרת- בסוכה , סימן ר"מ, פמ"ג מצביע על סתירה בב"י יישוב השע"צ ב2 אופנים, פתרון לנר וספרים לענין תשמיש מ"א ומקורו מחיצה ביו"ט, בה"ל- בשעת דחק, ח"א – מחמיר במחיצה מקופלת, בה"ל- הטפח יכול להיות גם מלמעלה וגם מהצד.

פריסת פרוכת בפני  הפתח ואה"ק
שבת קלח אמר רב משום ר' חייא וילון מותר…,הסבר רש"י , ערובין קב אמר רב משום ר' חייא וילון מותר לנטותו ומותר לפרקו… רשי, וב"י מוסיף שר"ת מסכים.

תה"ד- צד להקל כמו וילון וצד להחמיר מלשון רשי בערובין שקבוע חמיר טפי , מחלק בין וילון התלוי תדיר ומושך ידו מלהתיר, ב"י מקל ונותן פשט ברשי לחלק בין וילון נע ונד לקבוע. ,מ"א-  סדינים לנוי, בה"ל-  להתקין 2 אבנים לבה"כ אף שזה בנין ארעי מותר מחמת כבוד הבריות
דוגמאות- טלית על ילדים, גובה מחיצה,מחיצה לצניעות שהופכת להיתר, ארון כמחיצה.

תוספת אוהל ארעי
באוניה - ערובין  קב  הני כיפי דארבה…, דכרי דר' הונא…,מח' רשי ותוס' לענין טפח בכריכה,
מרן פסק בסע' ב'
עצים שתוקעין ראשן האחד בדופן הספינה וכופפין ראשן השני בדופן השני של הספינה, ופורסין מחצלת עליהם לצל, אם יש ברחבן טפח, או אפילו אין ברחבן טפח אם אין בין זה לזה ג"ט, חשיבי כאוהל ומותר לפרוס עליהם בשבת מחצלת, דהוי ליה תוספת אהל עראי ושרי; ומטעם זה מחצלת פרוסה כדי טפח, מותר לפרוס שאר המחצלת בשבת. וטפח שאמרו, חוץ מן הכריכה.

מ"א- סדין על מיטת תינוק, ח"א- סדין על עגלות, מתי יתחייב, היכן יהיה הטפח, כריכה לענין טפח-חומרת הט"ז,  א"ר וגר"א  מקל,חילוק מאמ"ר לגבי מקומו הקבוע,
דוגמאות-כיסוי סוכה בפלסטיק בעת גשם,דעת חזו"א בטפח שבכריכה

במיטה - כתב הרן וה"ה בשם הרשב"א מטה מסורגת בחבלים אסור…,אבל מותר ב2 אפשרויות,
מרן פסק בסע' ד' כר"ן
מטה שהיא מסורגת, (פי' נארגת) בחבלים, אם יש בין חבל לחבל ג"ט, אסור לפרוס עליהן סדין משום דעביד אהלא; וכן אסור לסלק בגד התחתון מעליה משום דקא סתר אהלא; ואם היה עליה כר או כסת או בגד פרוס מע"ש, כשיעור טפח, מותר לפרוס בשבת על כל המטה.
באיזו מיטה מדובר, בה"ל –איך יהיה מותר גם לרשבא, קוריוז השע"צ-סתירה מדרבנן חמור מבניה. סתירת אוהל ארעי.
דוגמאות-החמרת כה"ח במיטה שלנו, סוכך של חנויות- אורל"צ,

אוהל עשוי ועומד מבעו"י
שבת קלח מנקיט אביי חומרי …,טרסקל פי' רש"י,
מרן פסק בסע' ה'
כסא העשוי פרקים, וכשרוצים לישב עליו פותחין אותו והעור נפתח, וכשמסירים אותו סוגרים אותו והעור נכפל, מותר לפתחו לכתחלה.

מ"א- מסביר דמותר כיוון שאין חיבור גג ודפנות בשבת אלא מוכן מבעו"י, בה"ל וה"ה במיטה הפוכה, פמ"ג מסתפק אם מותר לכסות בכלי מחזיק 40 סאה, מיטות נפתחות חסרות מזרון 2 בעיות ופתירתן - בה"ל ,
דוגמאות-העמדת חופה-מ"א, דף שבכותל-מ"א, פתיחת גגון עגלה בשבת- חזו"א, שש"כ, ילקו"י, אג"מ + אורל"צ.

נושא ב'
אוהל משופע, טלית כפולה , פרוכת, כילת חתנים, נטיית הפרוכת,

שבת קלח תני רמי בר יחזקאל טלית כפולה לא יעשה…,ובעמוד הבא אמר שמואל משום ר' חייא כילת חתנים מותר…,שיטת רשי וראש, שיטת ריף ורמבם.

מרן פסק כריף ורמבם בסע' ח'
כל אהל משופע, שאין בגגו טפח ולא בפחות מג' סמוך לגגו רוחב טפח, הרי זה אהל עראי והעושה אותו לכתחלה בשבת, פטור.

מב-לחלק בין אם עשאו לקבע או לארעי,בה"ל מדקדק בלשון הרמבם "כל אוהל", בה"ל- חוט ומשיחה לדעת הרמבם.
דוגמאות – נשיאת מטריה- בה"ל, כה"ח, שו"ת גבעת פנחס, נוב"י,
שמשית גינה – ששכ, אורלצ

וכן פסק בסע' י'
טלית כפולה שהיו עליה חוטין שהיתה תלויה בהם מע"ש, מותר לנטותה ומותר לפרקה, וכן הפרוכת.

מב מסביר לפי הריף, החידוש בחוטים לפי הטז, מוגבלות החוטים אם יש טפח, כלל המא- כל שמותר לנטותו …, וראיתו מדכרי דר' הונא ובשע"צ- מובא שמדכרי עולה שמותר להסירו לגמריולא גזרו חכמים על סתירתו, וכן הפרוכת – דקדוק המא והחמרתו, שע"צ- יש מקילין, מב – מיישב לשון לפי הר"ח,מסקנת המב לפי הגרא.

כילת חתנים
שבת קלח אמר שמואל משום ר' חייא כילת חתנים מותר …, פירש רשי ההבדל בין כילת חתנים לשאר כילות, רן- סדין שיוצא ממיטה שלנו, טור מוסיף תנאי שמותר במשיחה דווקא אם הם בני תורה,
מרן פסק בסע' יא' כרמבם
כילת חתנים, שאין בגגה טפח ולא בפחות מג' סמוך לגגה רוחב טפח, הואיל שהיא מתוקנת לכך, מותר לנטותה ומותר לפורקה; והוא שלא תהא משולשלת מעל המטה טפח
מא–הסבר הציור והטעם  והסבר מרן לפי שיטת הרמבםלגבי שולי הכילה.

פרוכת
שבת קלח מנקיט אביי חומרי מתנייתא.., פירוש רשי לגוד, ובהמשך הגמ' שלח ליה רמי בר יחזקאל לר 'הונא אימא לן…, הבדל בין גוד שמותר לגוד שאסור- רשי, רמבם, ראבד, ר' יונה, ר' ירוחם,
מרן פסק בסע' יב'
הנוטה פרוכת וכיוצא בה, צריך ליזהר שלא יעשה אהל בשעה שנוטה; לפיכך אם היא פרוכת גדולה, תולין אותה שנים אבל אחד אסור. ואם היתה כילה שיש לה גג, אין מותחין אותה ואפילו עשרה, שא"א שלא תגבה מעט מעל הארץ ותעשה אהל עראי.
מא מסביר החשש שבנטית הפרוכת, דבר שאין מתכוון – שעצ, כילה שיש לה גג – קושית הלח"מ  ונסיון לתרוץ המ"א ויישוב ע"י בהל לפי ר"ח.

נושא ג'
דברים האסורים מחמת דמיון לבניית אוהל קבע
 מטה ושולחן
ביצה לג  אמר ר' יהודה האי מדורתא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור…,רשי, 3 מסקנות התוס' לגבי המחיצות ורוחב הכלי ודבר שאין מתכוון לר' שמעון, דעת הרשבא, מרן אחז לקולא שבשני השיטות,
פסק בסע' ג'
מטה, כשמעמידים אותה, אסור להניח הרגלים תחלה ולהניח עליהם הקרשים; אלא ישים הקרשים תחלה באויר, ואח"כ הרגלים תחתיהם. וה"מ כשהרגלים הם דפים מחוברים, כמו דפני התיבה, אבל רגלים של מטות שלנו, וכן רגלי השלחן, מותר בכל גוונא.

הסבר ההלכה לפי שיטת מרן, חילוק הטז בין מיטה לשולחן, בהל – טוב להחמיר כרשבא, מב- מתנגד לראשונים שעושים נגד מרן, אזהרת המב לגבי הרכבת המיטה.

דוגמאות- מא- פריסת גג ע"ג מיטה רחבה, סתימת ארובה ע"י בגד וע"י  מכסה,סגירת מכסה ספסל שנה
חביות
מרן סע' ו'
הצורך באויר לפי הטז, דבר שאין מתכוון – בה"ל.
בספרים
פסק מרן בסע' ז'
כשמסדרים חביות זו ע"ג זו, אחת ע"ג שתים, אוחז בידו העליונה ויסדר התחתונות תחתיה; אבל לא יסדר התחתונות תחלה ויניח העליונה עליהן.
פריסת מפה על שולחן – טז, כלל בשם הב"ח וישומו על סדין המיטה והמפריז על מידותיו,
בדין בזיון ספרים- טז מחמיר והמ"א מקל.

נושא ד' – כיסוי כלים שיוצר אוהל
משמרת
משנה קלז  ר' אליעזר אומר תולין…,רשי,
מרן פסק סע' ט'
משמרת שתולין אותה לתת בה שמרים לסננן ומותחין פיה לכל צד, חשוב עשיית אהל ואסור לנטותה.

הציור לפי מב, הנפק"מ בין מ"א לטז  לגבי מה אסור בתליה,
דוגמאות- כה"ח יש לחוש שלא לתלות אף שלא ע"ג כלי.

בגד ע"ג חבית
שבת קלט אמר רבא האי פרוונקא…, רשי- כיסוי כל הכובא אסור, רמבם- אסור שיהיה טפח בין התוך לכיסוי, ראבד- אסור משום מחזי כמשמר,
ביצה לב אמר ר' יהודה האי מדורתא…, תוס'- אסור אם עושה גם המחיצות, ובגיגית אסור שהוא רחבה
מרן פסק לפי גמ' ורמבם בסע' יג

בגד ששוטחין ע"פ החבית לכסות, לא ישטחנו על פני כולו, משום אהל, אלא יניח קצת ממנו מגולה; וה"מ כשהכובא, (פי' כלי), חסרה טפח; אבל אם אינה חסרה טפח, מותר דאין כאן אהל.

מא מסביר לפי שיטת התוס' לגבי גודל הכלי , בטז מקשה על התוס' ונותן חילוק אחר בין תוך רטוב ליבש, מב פסק כמ"א, פמ"ג- לענין טלטול תיבה, אזהרת המב לגבי הקמת שולחנות ע"ג חביות, נשמטה מגרת השולחן- קיצוש"ע חולק על ח"א אולם מב מכריע כח"א, ספסל שנה וחבית גדולה של מים מדוע אין למחות, בהל מזהיר לגבי סוג הכיסוי,
דוגמאות- כה"ח לגבי צנצנות ריבה, אורל"צ – אין להקל בכלי מחזיק 40 סאה.
טלית על כובע
ריכוז המקורות לפי נושאים

שטז- סיכום  מקוצר

צידת חיות ועופות

סע' א'- הקריטריון לצידת חיה ועוף
שבת קו. משנה  ר' יהודה אומר הצד ציפור למגדל וצבי לבית…, גמרא – סתירה ממשנה לתוספתא בענין ציד של חיה ועוףביו"ט מן הביברין, הלכה כרשבג, רשי, רמבם לא חילק במבחני הצידה בין חיה ועוף.

מרן פסק סעיף א הצד צפור דרור למגדל שהוא ניצוד בו, ושאר צפרים, וצבי, לבית או לביבר שהם נצודים בו, חייב; ואם אינו נצוד בו, פטור אבל אסור.


המקור למלאכת צידה – מח' בבלי וירושלמי. הסבר מתי מדאורייתא ומתי מדרבנן, צפור דרור שנכנסה לבית ואם מצטער מהקור- ח"א, דעת מרן בפ"ר דנ"ל (שיד,א), האם מותר להכניס עוף לבית שחלונותיו פתוחים בהשוואה לכוורת עם חור- בה"ל  "שהם  ניצודין " , דג לספל מים- רמבם, לבריכה-מב, צידת ארי –רמבם. בה"ל "שהם ניצודין" – מהות שיעורו של שמואל- תוס' ורשבא ( לעופות ) ר"ח ( פרוש הקריט' בביצה כד ), פסיקת המב, מדוע השמיט רמבם עוקצי עוקצי –2 תשובות, האם מח' טור ומרן לענין חלוקה בין צפור דרור לשאר עופות- ב"ח, טז.


סע' ב'- צידת חיה חולה וזקנה

שבת קו. ת"ר הצד צבי סומא או ישן …,פירוש  רשי לאבחנה בין 2 הקבוצות. בגמ' אבחנה בין צד צבי חולה לצבי עייף- מח' רשי ורמבם.

מרן פסק סעיף ב צד צבי ישן או סומא, חייב; חיגר או חולה או זקן, פטור. הגה: המשסה כלב אחר חיה שבת, הוי צידה (כלבו); וי"א אף בחול אסור לצוד בכלבים, משום מושב לצים (תהילים א, א) (א"ז).

האם חייבים לרבוץ- פמג, האם רק על צבי סומא חייבים – א"ר וחולק עליו הבה"ל מגמ' חגבים. זקן וה"ה קטן כהגדרתו בירושלמי, ארנבת חולה, פרוש דעת מרן לחולה- טז ( כרשי ), גרא ( ובהל ). הסתפקות הבה"ל בדעת רשימתי מתחייב האם  כשגורם לו להתעיף או שהופכו לחיגר, צידה בכלב- מא חולק רמא מרמבם, בה"ל  נטילת הטרף מכלבו, פרוש ברמא שמחייב מדאורייתא, עונשו של צד בכלב.
חיב צידה בגרמא-מב ס"ק י"ח, תוס' ז:או פורסין
כה"ח- צידה בדיבור, צידה בכלבים לצורך פרנסה.
צידה בב"א- ספר קובץ על הרמבם- שייך צידה, אבני נזר- בתינוק , נפק"מ לכלוא ילד באמבטיה, יסודי ישורון בשם גרש"ז- באנשים שוטים בלבד, צי"א- אין צידה באדם, ילקו"י- אין צידה ומותר לסגור הבית אע"פ שיש שם ילדים.

סעיף ה- שנים שעשו מלאכה בשבת, כללים נוספים לצידה

משנה שבת קו: צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב, נעלו שנים פטורים…,ומפורש בגמ' שהשני פטור ומותר.
ופסק מרן סעיף ה

צבי שנכנס לתוך הבית ונעל אחד בפניו, חייב; נעלו שנים, פטורים; אין אחד יכול לנעול, ונעלו שנים, חייבים. הגה: ואם הפתח כבר מגופף, מותר לנעלה במנעול (ר"ן פ' האורג והמגיד פ"י).

מב- סגירה בלא נעילה, בהל- מתי מתחיב ומתי אסור, אזהרה לגבי תרנגול חדש, מתי שנים שעשו פטורים ומדוע-"ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה", דין צידה שקדמה למחשבה- בהל, אם רק שנים יכולים- מב, אחד לא יכול ואחד שיכול- מא- היכול חייב והשני דין מסייע, יכול לבדו אך עושה באצבע  אחת-חידוש הבהל, מב מסביר דין הרמא, סגירת דלת בפני צבי קשור, צבי שהשתחרר.

חתול שנכנס לבית- כה"ח, שיטת הרשב"א- מובא בב"י הרן שהביא את שיטת הרשבא והוכחתו מירושלמי המשוה להיתר העלאת דגים כדי להציל ילד טובע, חולק עליו הרן 1. בגלל המקרר נתיר לו מלאכה דאו' 2 .מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות. ולכן מפרש דכוונת הירושלמי שאינו יודע שהצבי בבית, הגר"ש שקופ מישב שיטת  הרשבא בכך שהיא " מלאכה גרועה", ושעצ- כתב שרשבא מתיר אם מכוון רק לשמירת ביתו והוסיף במב שכל הפוסקים אסרו פ"ר אפילו בדבר שאינו מתכוון.  (לברור- האם מתכון לדאו' או דרבנן )

סעיף ו- כללים לצידה

שבת קז ישב ראשון על הפתח ומלאהו , יכול השני לשבת בצידו ואפילו אם עמד הראשון והלך …,
ופסק מרן סעיף ו
ישב אחד על הפתח ומלאו, יכול השני לישב בצדו; ואפי' אם עמד הראשון והלך לו, השני פטור ומותר; והראשון, חייב.
השני אינו עושה מעשה צידה ולכן מותר, להיכן הלך הראשון- מא-לא מתבטלת הצידה, מב חולק ופוסק כתויו"ט, האם מותר לנעול שאין מתכון לצוד,  האם מותר לפתוח בפני צבי, עוף חדש -סגירת הדלת בפניו ואם  מתכוון לשמור חפציו– בהל, פמג מקל לסגור ב2 מקרים 1. בית גדול 2. עוף רגיל לבוא מעצמו, עצת הבהל -לקשור. מב- ציפור שנכנסה תחת בגדיו, דין הנאה ממעשה שבת- והמשך ישיבתו שם בה"ל.




סעיף יב

צידת חיות ביתיות
שבת קז משנה חיה או עוף שברשותו הצדן פטור. רשי- כיון שניצודין ועומדים פטור אם צדן.
ובקז. כל פטורי שבת אסור חוץ מ 3
ביצה כג: ה"ד צחוסר צידה? א"ר יוסף… כל שאומר הבא מצודה…, הני לא עבידי לרבויי.
כלומר מותר לצוד לכתחילה 1. כשבאין לכלובן בערב  2. ומזונותיהן עליך  3. לא עבידי לרבויי, רשי- אווזין ותרנגולין.. מותר לצודן אפילו חוץ לכלובן.
האם יש איסור בתפיסת בע"ח ביתיים, עולה מהגמ' ,התוס'.הראש פוסק כבעל העיטור שמותר לכתחילה, סתירה למימרת שמואל קז כל …- תירוץ הג"מ עפ"י שבת ל ,וכן פירש הגרא, ולפיכך חזר בו מהב"י, פירוש הפמ"ג.
בע"ח שמרדו
הרב המגיד ( י,כד) –עפ"י הירושלמי ,לא אמרן אלא שברשותו , הא אינם ברשותו חייב, א"ר יוסי הדא אמרה שור שמרד, הצדו בשבת חייב.
הג"מ(י,כד)- בשם ר' ברוך – צריכין ישראל ליזהר שלא לתפוס בשבת סוס או פרה  המורדים העשויים לדבויי אפילו בחצר , אם החצר גדולה , שאם  לא גדלו בין ב"א היו צריכין מצודה.

סעיף יב

חיה ועוף שברשותו מותר לצודן, והוא שלא ימרודו; אבל אם הם מורדים, אסור לתפסם אפילו בחצר, אם החצר גדול שאם לא גדלו בין בני אדם היו צריכים מצודה. הגה: וי"א דאסור לצוד חיה ועוף שברשותו ואם צדן, פטור; (הגהות אלפסי). אבל פרה וסוס, וכל שכן שאר חיה ועוף שמרדו, אם צדן חייב חטאת, וכן עיקר (המגיד פ"י). חתול, דינה כשאר חיה ואסור לתפשה בשבת. (הגהות אלפסי).

המקור למרן- שעצ מביא הגרא, שמרן פסק כהג"מ שהשנה מתכוונת שפטור ומותר וכוללת את כל בע"ח בני תרבות  - לברור

בע"ח בני תרבות, טז מסייג תפיסתם מדני מוקצה, מורדים- סוג החצר ומדוע גזרו, מקורו של הרמא במחלוקת על מרן,מא מקשה על מרן בהבנת הג"מ וכן מסוס שמרד, בבה"ל מוסיף ראיה לרמא- שהרי כל המשנה מדברת בביבר גדול, פסיקת המב, עופות שיצאו מכלובן ויש חשש לגניבתם, גוי, לא למחות בילדים, מא בשם אגודה-לבית גדול, ח"א-תרנגולת שיושבת. הכנסת עופות בבית גדול לתוך כלוב במקרה שגורמים נזק, והלא חכמים התירו רק בנזק ולא בצער בעלמא-תרי דרבנן –בה"ל.האם ההיתר גם בעופות חדשים, כיצד יאכילם- בה"ל, בהמות חדשות,
בע"ח שמרדו
קריטריונים למרדו, אווזין ותרנגולין חדשים- מסקנת האחרונים עפ"י משאת בנימין שהסיק מביצה כד שאם לא הורגלו חיב חטאת, האם מותר ע"י גוי, הכנסתם לבית גדול, חתול אין דינו כבהמה.
בה"ל- בע"ח המכיר את הבית אך לא את בחוץ, בע"ח  המכיר את מקום בעליו הקודם. (ואין פוסק למעשה.)

ששכ- הנכנס לרפת או לול שיש בה בהמות חדשות או תרנ' חדשות ,צפורים בכלוב, פרה שמרדה ויש חשש שתאבד, צפור שנכנסה לבית,

צידה והריגה של חרקים

סע' ג' – צידת זבובים ודבורים
שבת קו: הצד חגבין גזין צרעין ויתושים…,
ביצה לו: פורסין מחצלת ע"ג כוורת בשבת…,הסבר הגמ', רשי, תוס',
בעל התרומות- אסור לנעול תיבה שיש בה זבובים בשבת…,טור דוחה  א. זבובים לא ניצודים  ב. כוורת קטנה , הסבר הב"י  לדבר שאין מתכוון עפי ה"ה (כה, כה)- שאין הכרח שיהיו ניצודין, ב"י דוחה טור א.הרי צד בפועל  ב. נתת דבריך לשעורין, ב"י דוחה תרומות  א. מקום צידה לארי הוא כלוב שלו  ב. זבובים – לא מין שבמינו ניצוד והיפך בדבורים, אולם מסכם –כיון שלא חזינן מאן …

מרן פסק בסעיף ג
כל שבמינו נצוד, חייב עליו; אין במינו נצוד, פטור אבל אסור. הלכך, זבובים אע"פ שאין במינו נצוד, אסור לצודן. הגה: ולכן יש ליזהר שלא לסגור תיבה קטנה, או לסתום כלים שזבובים בו בשבת, דהוי פסיק רישיה שיצודו שם (בה"ת ומרדכי ס"פ כירה ואגור). ויש מקילין במקום שאם יפתח הכלי ליטלם משם, יברחו.

האם חשש מרן לבעל תרומות, לכאורה כן , דעת לוי"ח, מא- צידת מין שאין במינו ניצוד ,לצורך, דבורים לדעת רוב הפוסקים והגרא,  מקל בתיבה גדולה וסיוע משע"צ דהוי תרי דרבנן אם אינו מכוון אע"פ דהוי פ"ר, ב"ח דחה ב"י ופסק כתרומות וכן המא, דעת יש מקילין ברמא והסברם  עפ"י החילוק בין דבורים לזבובים, טז- מדקדק בלשון הטור  "ונראה לי " שא,צ לדקדק בזה- ודוחה קושיות הב"י על הטור ועל התרומות, והוסיף בבה"ל צד להקל אם יש מאכלים דאז פ"ר דלא ניחא ליה. בה"ל " ולכן יש להיזהר"- מברר חידוש הטז לספק פ"ר בדבר שאין מתכוון לעומת הפרוש המקובל- ההתלבטות, האם עומד אף איסור דאוריתא- מצרף.

סגירת תיבה שיש בה זבובים- לוי"ח, אשכנזים, דעת אחרונים בפ"ר דרבנן- כה"ח, לוי"ח.
יתושים באסלת בית כנסת- שות מנח"י ( י,כז ) –הוי משצלג ומתעסק בעלמא.
לתת תולעים חיים לאכילה- ילקו"י מסתפק ומעלה להקל במקום צב"ח.

סעיף ד- צידת מין שאין במינו ניצוד- דבורים ביצה לו: פורסין מחצלת ע"ג כוורת בשבת…,הסבר הגמ', רשי, תוס',

מרן פסק בסעיף ד
פורסין מחצלת ע"ג הכוורת, (מקום שמתכנסים בו הדבורים לעשות דבש), ובלבד שלא יכוין לצוד, וגם הוא בענין שאינו מוכרח שיהיו נצודים, כי היכי דלא להוי פסיק רישיה.

האם דבורים הם מין שבמינו ניצוד- ב"י, גר"א ורוב הפוסקים, חור בלתי נראה- מא- מכאן ראיה נגד תה"ד, פריסת מצודה לחיה – מתי חייב ומתי פטור, העמדת מלכודת עכברים. בה"ל ובלבד- האם יש צידה בכוורת עם חור גדול ומתכוון לצוד.
לשים רעל עכברים- כה"ח- מותר מדין צד, אסור מדין מוקצה, ילקו"י- דין מוקצה תלוי בהיתר הפעולה וכיון שיש שפסקו שאסור מדין נטילת נשמה יש להחמיר והמקל לא הפסיד.
דין ספרי נגד זבובים- עליהם ממש, לחלל החדר- צי"א (ט,כב)-מחמיר אף בחלון פתוח, יבי"א (ג,ב)- מותר אם חלון פתוח כי לא פ"ר, שש"כ (כה,ח) – עבור חולה או תינוק וישאיר חלון פתוח.

(לברור- האם אין סתירה לתוספתא בדבר צידת צבי לחצר בת 2 פתחים, פ"ר באיסור דרבנן- למרן מותר


סעיף ט שבת קז: הצד פרעוש בשבת ר"א מחייב ור' יהושוע פוטר. נדה ז: הלכה כר' יהושוע מר"א. התוס'-מתי מותר לצוד פרעוש, בעית טלטול- הראש, צידת פרעוש כשאינו עוקץ אך בתוך בגדיו- הסתפקות הב"י בתוס', הבנת הב"י בטור.
הריגת פרעוש
קז עד כאן לא פטר ר' יהושוע…, טור- אפילו על בשרו אין להורגו, מדוע מותרת הריגת שאר מזיקים, מרדכי- מתיר במזיקים שאין בהם סכנה ור"ת כתב שה"ה בפרעוש, הב"י לא מסכים " ונקטינן לחומרא"
היתר הריגת כינה
שבת יב. תניא רשב"א אומר אין הורגין…, רשי.
קז: תניא ר"א אומר ההורג כינה…,
להוסיף את דברי הריף- לברור
הבנת הריף לראש-( ת"ק ואבא שאול נחלקים במפלה בגדים ) ולרן- ( ת"ק ואבא שאול חולקים על ב,ה ), ה"ה (יא,ג)- משום כבודו , טור פסק כראש.
זהוי פרעוש וכינה
מח' הר' יוסף ור"ת, דעת רמבן ורשבא, ב"י נוקט כר"ת עפ"י פסקי הרמבם וראש.
רמבם (יא,ב)- רמשים שהם פרים ורבים מזו"נ או נהוין מהעפר כמו פרעושין, ההורגם חייב כהורג בהמה וחיה...ואח"כ כתב ומותר להרוג כינים מפני שהם מן הזיעה ורמשים שהוייתן מן הגללים ומן הפרות שהבאישו וכיוצא בהן וכן תולעים של בשר ותולעים שבתוך הקטניות ההורגן פטור.
מרן פסק סעיף ט

פרעוש, הנקרא ברגו"ת בלשון ערב, אסור לצודו אא"כ הוא על בשרו ועוקצו, ואסור להרגו. הגה: ואף לא ימללנו בידו, שמא יהרגנו, אלא יטלנו בידו, ויזרקנו (ר' ירוחם ני"ב ח"י). אבל כנה, מותר להרגה; והמפלה בגדיו מכנים, לא יהרגם אלא מוללן בידו וזורקן; אבל המפלה ראשו, מותר להרגם.

מדוע הדגיש מרן פרעוש הרי דינו התברר בסע' ג', הריגת פרעוש- לשון מרן, דעת המ"א, בהל מיישב לשון מרן, המסתפק אם זה פרעוש או כינה, מבחן הפמ"ג, הריגה בלי בדיקה בראש, והשע"צ מסתפק, פלית הבגדים שלובש, איסור הריגתו לעומת היתר צידתו-בה"ל, פרעוש על בשרו ולא עוקצו- מא- לכתחילה להחמיר כי זה לא היזיקא כמו קוץ ויש מקילין, טז- עוקצו= "ראוי לעוקצו" והוכחותיו מהתוס' ומהטור, מב- פרוש הגרא ואין למחות ביד המקל.טעם החילוק בין פרעוש וכינה, מלילת פרעוש-רמא, א"ר מתיר וראיתו מגמ'- בה"ל סותר ראיתו, ח"א- אוסר  למלול בספק. רמשים המתהוים מן הגללים ומן הפרות שהבאישו, מא- לפי המ"מ, מב- איסור דרבנן והוכחתו מכללי הרמבם. תולעים בפרות- מ"א- אחר שנתלשו, בה"ל דווקא אחר שהרקיבו. הריגת כינה במפלה בגדיו שאינו לובשם - מא+טז, מ"א-לזרוק למים, טז- הריגה דרך מקרה מותר, כינים מעורות שועלים- מא, פלייה מהראש-מ"א, פלייה מהגוף- טז.
הריגת כינים ילקו"י- י"א שא"צ להזהר וי"א שאסור. כה"ח-  להימנע מפני כבוד העוברים.יביא במשפט על כל נעלם.כינים בזקנו- כה"ח

צידה והריגה של מזיקים

סעיף ז
משנה ה' מסכת עדויות פר ב' – המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה חייב, ואם להוציא ממנה ליחה פטור ועל הצד נחש בשבת אם מתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב, ועל.. ,

ובשבת קז. אמר שמואל האי פטור , פטור ומותר.
ובצידת נחש- שבת ג. אמר שמואל כל פטורי שבת  פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר , צידת צבי , צידת נחש, ומפיס מורסא.
הרמבם פסק (י,כה)- רמשים המזיקים כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהם אע"פ שאינם ממיתין, הואיל ונושכין מותר לצוד אותם בשבת והוא שיתכון להינצל מנשיכתן, כיצד הוא עושה , כופה עליהם כלי או מקיף עליהם או קושרן שלא יזיקו.
ופסק מרן כמשנה בעדויות וכפרוש שמואל בסעיף ז
הצד נחשים בשבת, או שאר רמשים המזיקים, אם לרפואה, חייב; ואם בשביל שלא ישכנו, מותר.

מדוע חייב על צידתם, היכן שהנחשים לא הורגים ולא רצים, הטעם במ"א, הכנסתו לכלי- שעצ, אם מערב בצידה גם סיבה תועלתית- בה"ל, מדוע התירו כאן מלאכה שאינה צריכה לגופה, הסבר המ"מ לשיטת הרמבם-הזק לרבים וסכנת נפשות, דחייתו בשעצ והסבר המב-דהוי כמתעסק בעלמא,הסבר המא לרמבם- דנחש מין שאין במינו ניצוד והוי מתעסק באיסור דרבנן. למה דוחהו-לברור
בה"ל- מדוע הרמבם השמיט המשנה בעדויות? 1. בגלל שיטתו 2. הרמבם סובר שנחש הוא מין שאין במינו ניצוד.

סעיף י- הריגת מזיקים
משנה שבת קכא. כופין קערה … ועל עקרב שלא ישך. אר' יהודה מעשה … חטאת., רשי
שבת קכא אמר ריבל כל המזיקין נהרגין בשבת. מקשה ר' יוסף מברייתא 5 נהרגין…, ועונה ר' יוסף "בשרצו אחריו". מח' רשי ותוס' למה מתיחס "בשרצו אחריו" ונפק"מ להרוג ה5 כאשר לא רצין.
ריף, ראש, טור- פסקו כרשי. רמבם (יא,ד)- כנ"ל, ואף שפסק כר"י ,משום שהיזקן מצוי ולכן מטעם פקוח נפש מותר בהראותן " ושאר המזיקין אם רודפים אחריו מותר להורגם, אפילו ספק ממיתין, משום ספק פיקוח נפש"
הריגת שאר מזיקין הרודפים- ב"י, המרדכי משווה לכיבוי גחלת שלא תזיק ולהפסת מורסא.
דריסת נחש לפי תומו
שבת קכא בעא מיניה מר' ינאי מהו להרוג נחשים ועקרבים בשבת… וכן ר' יהודה רוק ,דורסו לפי תומו וכן ר' ששת אמר שנחש דורסו לפי תומו. רשי פירש לפי תומו, הרן מקשה על רשי שכתוב "דורסו" ומשמע שמותר ללכת לכתחילה, ב"י מסכם שלר"ש מותר כי פוטר במשאצל"ג ומשום שהם מזיקים לא גזרו חכמים.
ופסק מרן לענין הריגת מזיקין ממיתין וה"ה לכל חיה ורמש שממיתין כמו רשי, שאפילו אין רודפים מותר להורגם.
לענין שאר מזיקין- כריף ראש ורמבם, שאם רודפים מותר להורגם
לענין דריסת מזיקין – כמו הרן     סעיף י

כל חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי, נהרגים בשבת אפילו אין רצין אחריו; ושאר מזיקין, כגון: נחש ועקרב מקום שאינם ממיתין, אם רצין אחריו, מותר להרגם; ואם לאו, אסור. אבל מותר לדורסם לפי תומו, ואפילו במתכוין אלא שמראה עצמו כאילו אינו מכוין.

כלב שוטה ושאר המנויים בגמ', פמג- אפילו בורחים מפניו, שע"צ- אפילו לחפש אחריהם, ולרמבם-אסור לחפש ומותר אף כשלא רודפים. ושאר מזיקין היכן שלא ממיתין, שריקת נחש- מסתפק הבה"ל, רמבם מסכים גם לקטגוריה שנייה, הריגתם של מזיקין שברור שאינם ממיתין ודריסתם, כפיית כלי- א"ר, ,נמלים ושאר שקצים- דרך הילוכו,מא- הריגת עכביש, מב- תולעים ורמשים בפרות.

חבלה ומרוח רוק

סעיף ח- חבלה בשבת
שבת קז. שמונה שרצים האמורים בתורה…,
גמרא קז: מתניתין כר"ש דאמר משצל"ג…,
רמבם ( א,ז)- פסק שלא כר"ש וב (י,כא) – הצדן שלא לצורך נמי חייב
רשי- סוגי השרצים, עפ"י איזו מלאכה חייב, הדין בשאר שרצים, נפק"מ נוספות בין ה8 לשאר- תוס' (הצד סתם) הרן ( ה 8  לא מזיקין ) והערת הפמ"ג.
המצאות העור לעניין צידה
בריתא שבת איזו היא חבורה שעוברת…, הסבר הרן המובא בטור- עור משמש מעטפת, מ"מ מסיק שהמוציא דם ב"שאר" פטור ונשאר בצ"ע בגלל גמ' חולין מו.
מרן פסק כתוס' וכר"ש והביא הרמבם  בשיטת י"א, ולענין חבלה כרן והטור.סעיף ח

שמונה שרצים האמורים בתורה, הצדן חייב והחובל בהם, אע"פ שלא יצא מהם דם אלא נצרר תחת העור, חייב; ושאר שרצים, אינו חייב החובל בהם אא"כ יצא מהם דם, והצדן לצורך, חייב; שלא לצורך, או סתם, פטור אבל אסור, ולהרמב"ם חייב.

כה"ח ( ע)- כוונת מרן בסתם וי"א.
ה8 דינם כחיה ועוף, מלאכה שאינה צריכה  המקור–חגיגה י, חבלה- מ"א מביא 3 דעות (מפרק, צובע, נטילת נשמה) והנפק"מ.מתי מקלקל ודינו, המכה בהמתו באופן שנצרר דם דעת המאירי, חבלה בבהמת חברו או באדם-רמבם, ראבד,. התרת הפסת מורסא לעומת חבלה, הקזת דם,  שפשוף שחין –מא, הוצאת שן-מא, בהל חולק. צידת שרצים שלא לצורך כגון לשחק. הצד דגים לספל, מתי חיב על נטילת נשמה,דג גוסס במי שתייה-מא, כה"ח(סה) –מקשה על המא (מתצז,ו) המוציא דג מהמים חיב משום קוצר.

כה"ח (סג)-חציצת שניו במחט, הכאה- כה"ח (סב)- מי שגרם חבורה והוציא דם חייב, ילקו"י- לא לצבוט מדרבנן.



סעיף יא
שבת קכא א"ר יהודה רוק דורסו לפי תומו. רשי-שאין מתכוון למרח ולהשוות גומות,ואע"ג שמתמרח , כי לא מכוון שרי משום מאיסותא
חילוק ב"י בדורסו לפי תומו כאן לעומת נחש ועקרב 1. נחש ועקרב מזיקין 2. מטרת המעשה
ופסק מרן סעיף יא

לא ישפשף ברגליו רוק ע"ג קרקע, משום משוה גומות, אבל מותר לדרסו לפי תומו שאינו מתכוין למרח ולהשוות גומות; ואע"ג דממילא ממרח הוא, כי לא מכוין שרי, משום מאיסותא.

דריסה על רצפה-מא תולה במח' בשלז, על ספסל- מותר גם לרמא, על הקרקע- ט"ז- פ"ר דאורייתא ומותר משום מאיסותא, וחולק מב דאין כאן פ"ר וההיתר הוא  דוקא דרך הילוכו, האם יש מאיסות ברוק היום-מא וע"כ הדין שונה, בה"ל מקל כדי שלא תהיה גזרה לגזרה בבית מרוצף בדורס לפי תומו, מב מתיר אף בביתו. ליחה היוצאת מהפה ומאף, בביכנ"ס.

שיא-שינון

סעיף א
שבת מג: איתמר, מת המוטל בחמה, רב יהודה אמר שמואל: הופכו ממטה למטה. רב חנינא בר שלמיא משמיה דרב אמר: מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. היכא דאיכא ככר או תינוק - כולי עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי - דלית ליה. מר סבר: טלטול מן הצד - שמיה טלטול, ומר סבר: לא שמיה טלטול. לימא כתנאי: אין מצילין את המת מפני הדליקה. אמר רבי יהודה בן לקיש: שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה. היכי דמי? אי דאיכא ככר או תינוק - מאי טעמא דתנא קמא? אי דליכא - מאי טעמא דרבי יהודה בן לקיש? אלא לאו בטלטול מן הצד פליגי: דמר סבר: טלטול מן הצד - שמיה טלטול. ומר סבר לא שמיה טלטול. - לא, דכולי עלמא - טלטול מן הצד שמיה טלטול, והיינו טעמא דרבי יהודה בן לקיש: דמתוך שאדם בהול על מתו, אי לא שרית ליה - אתי לכבויי. אמר רבי יהודה בן שילא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה בן לקיש במת.
מת בחמה- קימת מח' באשר למסקנת הגמ' במקרה של אש, האם מותר לו לטלטל ממיטה למיטה או אפילו ביד.
רשי-המיטות משמשות כמחיצה והמחצלת כגג ,ואוחזים את המחצלת ביד לפני שזוקפים  המיטות כדי לשנות כדי שלא יהיה דומה לבנין .

מת בדלקה- ריף, ר' יונה- מותר לטלטל את המת בדלקה דוקא בטילטול מן הצד.
ראש, רן, רשי- מותר לטלטל את המת בדלקה אפילו בידיים.
רמבם (כו,כא)-מת המוטל בחמה, מניח עליו כיכר או תינוק ומטלטלו. וכן אם נפלה דלקה בחצר שיש בה מת, מניח עליו כיכר או תינוק ואם אין אז בידיים, שמא יבוא לכבות.
ב"י-  מסכם סדר עדיפויות: 1.כיכר או תינוק 2.מן הצד 3.בידיים , והעקרון-מה שאפשר לעשות בהיתר עדיף.
הג"מ=-מותר לטלטל ע"י כיכר או תינוק דווקא לצורך מת אבל לא לצורך כהנים שלא יטמאו או לצורך אחר.
פסק שוע
מת שמוטל במקום שירא עליו מפני הדליקה, אם יש ככר או תינוק מטלטלו על ידיהם; ואם אין לו ככר או תינוק, אם יש לו שתי מטות מטלטלו ע"י שיהפכנו ממטה למטה דהוי טלטול מן הצד; ואם אין לו לא זה ולא זה, מטלטלו טלטול גמור, וכל זה באותו רשות. מת המוטל בחמה, מטלטלו מחמה לצל באותו רשות ע"י ככר או תינוק; ואם אין לו ככר או תינוק לא יטלטלנו כלל, אפילו להפכו ממטה למטה, דטלטול מן הצד שמיה טלטול. (וע"ל בסי' זה ס"ו מאי תקנתיה).

. מה היתרון בטלטל ע"י כיכר או תינוק-מב. טילטול אבן ע"י כיכר או תינוק-מב. האם המיטה היא בסיב לדבר האסור, מח' ראש והמאור-מא, געת המב במח' בראשונים בדעת ריב"ל.האם מותר להוצי מת לרשות אחרת-דעת המא שמותר דווקא באותה רשות כי הבזיון העיקרי הוא מפני כבוד הבריות אבל מפני בזיון המת לא התירו אלא באותה רשות והטז חולק שגם מחמת בזיון המת מוציאים מרשות לרשות כגון להוציאו מספית גוים, ומכריע בהל דבדבר של דבריהם ודאי יש להקל מחצר לכרמלית.
האם למקילים צריך כיכר או תינוק להוציא המת מרשות לרשות-מח' עפ"י סע' ב'. האם צריך לחכות שהמת יסריח-מב. טלטול מן הצד ע"י קנה-מב. טלטול מן הצד עם קנה לצורך מקום המוקצה-מב. מדוע מת המוטל בחמה לא התירו לטטל אלא ע"י כיכר או תינוק ואילו מת בדלקה התירו אף בלי כיכר ותינוק-בהל מתרץ א. שבהוצאה אין ברירה וא"א לעשות ע"י היתר ולכן אפשר גם בלי כיכר או תינוק, אבל טילטול סתם אפשר עפ"י רוב ע" כיכר או תינוק ולכן לא התירו בלעדיהם משום לא פלוג. ב.איסור טילטול חמור מאיסור הוצאה לכרמלית.
סעיף ב- דין טילטול מן הצד
שבת מג: דכולי עלמא - טלטול מן הצד שמיה טלטול.
כן פסקו התוס' ריף, ראש ורמבם
הוצאת מת מרשות לרשות- שבת צד: ההוא שכבא דהוה בדרוקרא, שרא רב נחמן בר יצחק לאפוקיה לכרמלית. אמר ליה רבי יוחנן אחוה דמר בריה דרבנא לרב נחמן בר יצחק: כמאן - כרבי שמעון, אימר דפטר רבי שמעון מחיוב חטאת - איסורא דרבנן מיהא איכא! - אמר ליה: האלהים! דעיילת ביה את, ואפילו לרבי יהודה (שרי). דמי קאמינא לרשות הרבים? לכרמלית קאמינא! גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. ( והוא לאו ד"לא תסור" )
רשי-מוטל בבזיון הדליקה או בחמה ומשום טילטול מניח עליו כיכר או תינוק.
האם מותר לרה"ר - רמבן-כיון שהוצאת המת לרה"ר היא איסור דרבנן, כיון דזו משאצל"ג, ולכן מותר, (ואף ר"י מתיר להוציא לכרמלית אבל לא לרה"ר משום שמחייב על משאצ"לג ) ומכ"מ דווקא ע"י תינוק אבל לא ע"י כיכר משום שכיכר לא טפלה למת ויש על הוצאתו איסור דאורייתא.
ר"ח-דווקא מה שמתירים, משום כבוד הבריות, זה על דבר שעיקרו מד"ס כגון כרמלית אבל לרה"ר אסור.
טור פסק כרמבן והרן פסק כר"ח.
מרדכי- מביא מעשה בו הביאו מת בספינה והיה מקום צר וגוים מתקהלים והמת  מוטל בביזיון קצת. רא"מ-פסק להוציאו מן הספינה ע"י גוי ,להביאו לבית קרוביו דרך רה"ר , כיון שמה שהתיר ר' נחמן היה להוציאו לכרמלית ע"י ישראל, ואם מותר שבות ע"י ישראל, אע"פ שיש בו מעשה ק"ו באמירה לגוי שהיא שבות. אבל ר' ברוך ממגנצא טען כי יש לדמות מקרה זה לדין מת המוטל בחמה בפרק בכירה, שאסור לטלטל מן הצד מחמה לצל, וה"ה לאסור הטילטול ע"י הגוי, ומה שהתירו במג: זה משום דלקה. והמרדכי הכריע כר' ברוך.
ב"י-מכריע כרא"מ משום שאין לעזוב פרוש רשי שהשוה בזיון דלקה לבזיון אחר , וחוץ מזה יתכן שמה שאסור טילטול מן הצד מחמה לצל, זה משום שאפשר ע"י כיכר או תינוק. וכן מוכח משבה"ל שאם מת מוטל בבזיון ברה"ר או במפולת מותר להוליכו ע"י גוי , ואם מוטל בכרמלית מותר ע"י ישראל מפני כבוד הבריות.
האם גם הוצאה עושים ע"י כיכר או תינוק –רן- אין לחלק בין הוצאה לטילטול . וגם בהוצאה מרשות לרשות עדיף לעשות ע"י כיכר או תינוק מאשר בלי, כי אם נוציא בלי כיכר ותינוק אנו מתירין 2 איסורים, הוצאה וטילטול ואילו כאשר מוציאים אותו בכיכר יש רק הוצאה בלבד, ועוד שבהוצאת כיכר לא נחשבת להוצאה כיון שהוא טפל למת.
רמבן- מחלק בין הוצאה לטילטול. הוצאה א"א להימנע משום כבוד הבריות אבל הוצאת הכיכר עם המת ,יש משום הוצאה שלא לצורך. אבל טילטול מת העלמא יש לתקן ע"י כיכר או תינוק.
ה"ה-סובר שדעת הרמבן כדעת הרמבם אולם הב"י חולק דדרך הרמבם להעתיק לשון הגמ'.
האם מחכים עד שיסריח –רשי, טור- אע"פ שלא מסריח מותר להוציא כי סופו להסריח.
רמבם-דוקא מת שהסריח ונמצא מתבזה בין החים והם מתבזים ממנו, מותר להוציא דגדול כבוד הבריות. כלומר אם לא הסריח אסור להוציא מהרשות אע"פ שעומד בחמה.
פסק שוע
מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו. הגה: וי"א דאפילו לא הסריח עדיין אלא שקרוב להסריח, (ב"י בשם טור ורש"י ור"ן), מותר להוציאו לכרמלית; ואם היה להם מקום לצאת בו, אין מוציאין אותו, אלא מניחים אותו במקומו ויוצאים הם. וי"א שלא התירו להוציאו לכרמלית אלא ע"י ככר או תינוק. ויש מי שאומר שכל שמוציאו לכרמלית מוטב להוציא שלא בככר ותינוק, כדי למעט בהוצאה. ויש מי שמתיר להוציאו אף לרשות הרבים ע"י תינוק, אבל לא ע"י ככר. וה"ה אם הוא בבזיון אחר, כגון שהיה בספינה והיו הא"י מתאספים שם; וכן כל כיוצא בזה. הגה: וה"ה דמותרים לומר לא"י לטלטלו, כמו ע"י ככר ותינוק (מרדכי וב"י בשם שבולי לקט). ואסור לטלטל מת ע"י ככר ותינוק לצורך כהנים או דבר אחר, אבל ע"י א"י יש מתירין (טור י"ד סי' שע"ב ותשו' מהרי"ל סי' ס"ה). (וכן ראיתי נוהגים לצורך מצוה או חתונה).

הוצאה מחמת כבוד המת או כבוד החיים, ואיך מסתדר עם פנוי המת מהספינה-מא. לדעת הטור האם יש לטלטל בשיש לו מקום אחר-מא. ביש להם משום אחר מדוע אסור לטלטלו-מא. מדוע מטלטל המת מהספינה הרי אין בזיון לחיים-מא. האם מוצי ע"י כיכר או תינוק-מא. מה שורש המח' בין המתירין להוציא אף לרה"ר לבין המתיר להוציא רק לכרמךית-מב, והכרעת המב כמחמירים.
גודל התינוק-אמ. רמא משוה דין אמירה לגוי להיתר נתינת כיכר או תינוק- האם אף לרה"ר-מא, וא"ר מתיר גם לרה"ר. לצורך כהנים איך מותר בשופי-מב. לכפות קרובים להוציא מת היכן שמעכב הכהנים-מב. כנ"ל בנפל ר"ל-מב. מדוע מותר תמיד ע"י גוי במקום מצוה-מב.
סעיף ג
מרדכי בשם ר' אביגדור 1–.אפשר לטלטל המת בבגדיו כיון שדינם כתינוק לגביו. וראייתו מביצה כא: שמטלטלין שיורי כוסות אגב הכוס. 2. מרדכי מסכים לדברי הרמבן שיהיה מותר לתת עליו בגד אחר שאינו לובש כדי לטלטלו.
והב"י חולק על דין 1, כי בהיתר טילטול הכוס יש לומר שבכוס לא בטלה ביחס לשיורין אבל בגדי המת שלובש בטלים לגביו.
מא- דוחה הב"י שהרי רק תכריכים בטלים ביחס למת כיון שאינו עתיד לפושטן, משא"כ בבגדים שיופשטו ממנו דאינם בטלים לגביו, אולם בהל דוחה המא כי דחוק לומר שהגמ' מדברת במת עירום, ורק בחי יש לומר שהבגדים בטלים לגביו, כיון שהוא צריך להם. לא ברור
מת שעומד להסריח בבית –הג"מ- בכל מקום בו יכול המת להסריח אפשר לתת עליו כיכר או תינוק ולא רק בחמה, ואפילו על מיטתו.
ומסיק הב"י שמותר דווקא אם אין יכול לשמוט הכר תחתיו (שבת קנא.)
מרדכי –אם חוששים שהמת יתקש מעוות, מותר לתת עליו כיכר או תינוק עד שיפשטו איבריו.
פסק שוע
יש מי שאומר שאם נתן על המת אחד מכלים שהוא לבוש, חשוב כנותן ככר או תינוק.

סעיף ד
יש מי שאומר שלא הצריכו ככר או תינוק אלא למת ערום, אבל אם הוא בכסותו א"צ ככר או תינוק.

סוגית דוד המלך-הקשה השל"ה למה הצריכו לגבי דוד לטלטלו ע"י כיכר או תינוק הרי היה לבוש בהכרח שהרי היה לומד תורה? ומתרץ הטז שבגדי מלך אסורים לשאר ב"א ולכן אינם ראוים.

סעיף ה
ר' ירוחם – אם היה צריך למקום המת מותר לטלטלו מן הצד כדין טילטול מן הצד לצורך דבר המותר ורק בטילטול לצורך המת אסרו טלטול מן הצד.
האם מותר לטלטל שאר מוקצים ע"י כיכר או תינוק- מפנה הב"י לש"ח סע' ה.
פסק שוע
אם צריך למקום המת או לדבר שהמת מונח עליו, מותר לטלטלו מן הצד דהיינו שהופכו ממטה למטה, כיון דלצורך דבר המותר הוא לא התירו לטלטל ע"י ככר או תינוק אלא במת בלבד, אבל לא בשאר דברים האסורים לטלטל.

סעיף ו
שבת מג: דאמר רב הונא: עושין מחיצה למת בשביל חי, ואין עושין מחיצה למת בשביל מת. מאי היא? דאמר רב שמואל בר יהודה, וכן תנא שילא מרי: מת המוטל בחמה באים שני בני אדם ויושבין בצדו, חם להם מלמטה - זה מביא מטה ויושב עליה. וזה מביא מטה ויושב עליה. חם להם מלמעלה - מביאים מחצלת ופורסין עליהן. זה זוקף מטתו ונשמט והולך לו, וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו, ונמצאת מחיצה עשויה מאליה
רשי- יש לחוש שמא ימהר להסריח, והמיטות ישמשו אח"כ כמחיצות. ואוחזים המחצלת בידיהם ואז זוקפים את המיטות כדי לשנות מסדר הבניה הרגיל –האי מדורתא מלמעלה למטה שרי וכו'.
תוס'- שואל מדוע יש לחכות שיהיה להם חם מלמטה, הרי יכולים להביא מיטה מיד, ומתרצים שחכמים החמירו לעשות היכר שהכל נעשה לכאורה לשם החי. והיכר זה הוא במקום שאין כיכר או תינוק. ואע"פ שיש יותר טירחה, מכ"מ זה נעשה לצורך החיים.
רמבם (כו,כב)-המחצלאות הן שמשמשות כמחיצה. ומה שאמרה הגמ' זוקף מיטתו הכוונה שלוקח אותה,
האם מוכח מכאן שאין דבר ניטל אלא לצורך דבר הניטל – שבת מג: כנ"ל.
ובסימן שח סע' ל"ט נפסק שלא כר' יצחק , וא"כ מדוע א"א לעשות  להדיא לצורך המת. ומתרץ הב"י דאומנם הריף סובר שאפשר לטלטל לצורך המת להדיא ומשום כך השמיט הסוגיא מההלכה, ו הרמבם והטור שהביאו הסוגיא להלכה רצו ללמד דין עשיית צחיצות ולא מדין טילטול, וא" יוצא שהריף והראש סוברים שאין לעשות אוהל ארעי אלא לצורך חי.
פסק שוע כרמבם
מת המוטל בחמה ואין להם מקום לטלטלו או שלא רצו להזיזו ממקומו, באין שני בני אדם ויושבים מב' צדדיו, חם להם מלמטה זה מביא מטתו ויושב עליה וזה מביא מטתו ויושב עליה, חם להם מלמעלה זה מביא מחצלת ופורס על גביו וזה מביא מחצלת ופורס על גביו, זה זוקף מטתו ונשמט והולך לו וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו נמצאת מחיצה עשויה מאליה, שהרי מחצלת זה ומחצלת זה גביהן
סמוכות זו לזו ושני קצותיהן על הקרקע משני צדי המת.

אם אין שהות והמת עומד להסריח מותר לכסותו להדיא רק שלא יהיה אוהל-מא.

סעיף ז
משנה שבת קנא. משנה. עושין כל צרכי המת: סכין ומדיחין אותו, ובלבד שלא יזיז בו אבר. שומטין את הכר מתחתיו, ומטילין אותו על החול בשביל שימתין. קושרין את הלחי, לא שיעלה - אלא שלא יוסיף. וכן קורה שנשברה - סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה, לא שתעלה אלא שלא תוסיף.
פסק שוע
מותר לסוך המת ( ולהדיחו ) ולשמוט הכר מתחתיו כדי שלא יסריח, ובלבד שלא יזיז בו שום אבר; ואם היה פיו נפתח והולך, קושר את הלחי בענין שלא יוסיף להפתח אבל לא כדי שיסגר מה שנפתח או קצתו, שאם כן היה מזיז אבר; ומטעם זה אין מעצימין עיניו של מת בשבת.
זילוף חומץ על מת- מא. סחיטה שרייתו זהו כיבוסו-מא. הגבהת המת היכן שלא יסריח-מא. להגביה מת מטונף –מא. טלטול ע"י גוי-מא. הנוהגים עפ"י זוהר לישר האיברים והעצים העיניים-מב, דעתו של המב. בחשש לבזיון המת ע"י שיתעקמו איבריו-מב.
סעיף ח
שבת מג: טלטול מן הצד שמיה טילטול.
תוס'- יש 2 מיני טלטול 1. טלטול מן הצד לצורך דבר המותר-מותר כל שמטלטל הדבר המותר אלא שמטלטל האסור עמו. 2. טלטול מן הצד לצורך דבר האסור- אסור.
קש על גבי מיטה –משנה קמא. משנה. הקש שעל גבי המטה - לא ינענענו בידו, אלא מנענעו בגופו. ואם היה מאכל בהמה, או שהיה עליו כר או סדין - מנענעו בידו. מכבש של בעלי בתים - מתירין, אבל לא כובשין. ושל כובסין - לא יגע בו. רבי יהודה אומר: אם היה מותר מערב שבת - מתיר את כולו ושומטו.
הקשה הר' יונה לכאורה איך מנענע קש שע"ג המיטה בגופו?
ראש-אינו מטלטלו בידו אלא בגופו וכלאחר יד .
רן-לא צריך לקש אלא למיטה.
טור-טלטול בגופו מותר אפילו לצורך דבר האסור.
צנון הטמון בקרקע –שבת נ:  אמר רב הונא: האי סליקוסתא, דצה שלפה והדר דצה - שריא, ואי לאו - אסיר. אמר שמואל: האי סכינא דביני אורבי, דצה שלפה והדר דצה - שרי, ואי לאו - אסיר. מר זוטרא ואיתימא רב אשי אמר: בגורדיתא דקני שפיר דמי. אמר ליה רב מרדכי לרבא, מתיב רב קטינא תיובתא: הטומן לפת וצנונות תחת הגפן, אם היה מקצת עליו מגולים - אינו חושש לא משום כלאים, ולא משום שביעית, ולא משום מעשר, וניטלין בשבת! – תיובתא.
רשי- אם אין עליו מגולין אין לו במה יאחז הצנון.
ה"ה- אסרו לנעוץ כוש בצנון דרך העפר משום מחזי כחופר גומה אבל לתוך קש ותבן מותר.
תוס'- והלא הצנון הוא בסיס לעפר שהוא דבר אסור בטלטול ומתרצים 1.מדובר בשוכח 2.מניח ע"מ ליטול בשבת, אבל להניח ע"מ ליטול אחרי שבת אסור.    דוחה הב"י-הפוסקים לא חילקו בדין פגה בין שוכח למניח
ד"מ- מביא דעת הכלבו שאין אוכלין נעשים בסיס.
האם לא חוששים להשרשה –תוס'- אם השרישו הוי עוקר דבר מגידולו, אולם אם ניתוספו מחמת לחות מותר.
ב"י-המתכוון לזריעה אע"פ שלא השריש אסור.
.פסק שוע
טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, מותר. הלכך צנון שטמן בארץ ומקצת עליו מגולים ולא השריש וגם לא נתכוין לזריעה, נוטלו אע"פ שבנטילתו מזיז עפר ממקומו, ואע"פ שהוסיף מחמת לחות הקרקע, מותר. הגה: ואפי' הניחו שם מבע"י להיות שם כל השבת, דאין באוכלין משום בסיס לדבר האסור (כל בו). וטלטול בגופו אפי' לצורך דבר האסור, מותר; הילכך קש שעל המטה, דסתמו מוקצה להסקה, מנענעו בגופו; ואם הניח עליו מבע"י כר או כסת, מנענעו אפילו בידו שהרי הכינו מבע"י לשכב עליו; (וכן אם חשב לשכב עליו). (ר"ן ס"פ במה טומנין).

מותר לתחוב כוש גם בקרקע-מא. הטמנה הקרקע בית לעומת הטמנה בקרקע חצר-מא. חטין שזרען בקרקע- סתירה בשוע (ש"י, ב)-מא, ומב פוסק דאין לזוז מפסק המחבר. מדוע אין באוכלין וכלים בסיס לדבר האסור-מא והטז חולק דא"כ נפל כל דין בסיס לבירא. טלטול קש בגופו-מא.נוטל תבן במיוחד לטמון בו-טז. קש שונח לשם שכיבה-מב, מספיק אפילו שחשב אחר שהניח.
סעיף ט
שבת  קכג . תנו רבנן: פגה שטמנה בתבן, וחררה שטמנה בגחלים, אם מגולה מקצתה - מותר לטלטלה. ואם לאו - אסור לטלטלה. רבי אלעזר בן תדאי אומר: תוחבין בכוש או בכרכר והן מנערות מאיליהם. אמר רב נחמן: הלכה כרבי אלעזר בן תדאי. למימרא דסבר רב נחמן טלטול מן הצד לא שמיה טלטול? והאמר רב נחמן: האי פוגלא, מלמעלה למטה - שרי, ממטה למעלה - אסיר! - הדר ביה רב נחמן מההיא.
תוס'- מדובק שהניח ע"מ ליטול בשבת אחרת היא בסיס לדבר אסור, כמו אבן.
ב"י חולק כמו הפוסקים שמקילין.
ה"ה-מותר ליטול חררה רק משכבו הגחלים.
רמבם (  )-אם גחלים דולקות מותר להסיר חררה אם נמצאת מעליהם בלבד. ונענועם מותר דהוי טלטול מן הצד.
שבה"ל- הטמנת פרות בחול ועפר מותר לגלותם מדין מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו צרכיו והוא שיחד לו קרן זוית
פסק שוע
הפירות הטמונין בתבן או בקש המוקצים, יכול לתחוב בהם מחט או כוש ונוטלם והקש ננער מאליו. הגה: ואם טמונים בחול ובעפר, ע"ל סימן ש"ח סעיף ל"ח.
הגדרת תבן וקש-מב. סתם תבן למה עומד-מב. סמיות עיניים בקבל ת מעות באמצעות כלי או גרירתן ע"י סכין –מב.

שולחן ערוך
סימן שיז                יום רביעי י"ב תשרי תש"ס

סעיף א
שבת קיא : ואלו קשרים שחייבין עליהם קשר הגמלין…,רשי, (גמ' בעד: המלאכה במשכן ), גמ' קיב. מסבירה מתי קשרים שונים  חייבים, פטורים, מותרים במנעל ובסנדל.
חיב, פטור ומותר -לשיטת הריף והרמבם ולשיטת הראש עפ"י רשי,
הגדרת קשר של קיימא מבחינת זמן קיומו – מב, פמ"ג מז"א  – הן לשיטת רמבם והן לשיטת רשי דהעומד לעולם הוי קש"ק,
טז, משמעות ב"י, שו"ע הרב- מסקנת הב"י – הן לשיטת רמבם והן לשיטת רשי דמעל יום אחד הוי קש"ק.
הבנת הב"י בטור וראייתו מרשי – שבת או חודש אסור ובכל יום מותר, וכ"כ המרדכי- שאם מתקים שבוע אסור,  מהר"י אבוהב עפ"י בעה"ת1,-, 2-7, 8 , ר' ירוחם – 1-2, 3-14, חצי שנה, שבלי לקט- משלב דעת ר"מ עם סוגי הקשרים,
ספר התרומה-רצועות שקושרין באבנט ואין מתירין אותם אלא כשמחליפים מכנסים אסור לקושרן בשבת, ומנעל של ת"ח שקושרין בחוזק רצועות מנעליהן ולומדים בלילות ולא פושטין את לבושיהם כי אם משבת לשבת ( וא"כ זה טעם נוסף לאיסור קשר של ת"ח ), מרדכי בשם רא"מ-מתיר הנ"ל, ב"י דוחה ראיה בעה"ת וראייתו מהגהות- שר' מאיר אסר להתיר בשבת קשר של כובסות כיון שעומד יותר מיום.
קשר לצורך מצוה- משנה שבת קנז. ומדבריהם למדנו שפוקקים…,רשי, גמ' קנז: עולא אקלע לבי ריש… מתעסק אנא. מסקנת הב"י
קשר של קיימא מבחינת צורת עשייתו-  משנה עג התופר 2 תפירות חייב משום תופר…, גמ' עד: והוא שקשרן.
הרן מביא הרא"מ- על קשר אחד לא מתחייב וראייתו, סמג- מדוע לא נחייב העושה 2 תפרים גם משום קושר , קשר בראש החוט, מרדכי- תלוי בסוגי הקשרים והקרי' הוא אם מתקיים.
האם קיים חיוב על התרה בלבד או על התרה ע"מ לקשור- תוס' עג.- מסתפק בין שיטת רשי – 2 קשרים צמודים ביריעות לר"ח- אם נפסק חוט ביריעה, ראש – מכריע כר"ח וראייתו מציידי חילזון, מסקנת הב"י.
האם שייך התרה בהפקעת חוטים שפודים- שבת לא: אין בנין וסתירה בכלים וכך פסק הראביה והביאו המרדכי ,המרדכי כותב דה"ה למ"ד יש בו"ס בכלים מותר כיון שלא עשוי לחבר 2 חלקים, שבה"ל- נוהגים לחתוך עפ"י היתר פסיקת תלוש וראייתו מביצה לא: חותמות בכלים מתיר מפקיע וחותך…,
המחבר והרמא נחלקו במח' הראשונים האם בקשר דאוריתא צריך מעשה אומן בנוסף להיותו קש"ק.
וכן חולק הרמא בדין התרת קשר


הקושר קשר של קיימא, והוא מעשה אומן, חייב, כגון: קשר הגמלים וקשר הספנים וקשרי רצועות מנעל וסנדל שקושרים הרצענים בשעת עשייתן וכן כל כיוצא בזה, אבל הקושר קשר ש"ק ואינו מעשה אומן, פטור. הגה: ויש חולקים שסבירא להו דכל קשר ש"ק, אפילו של הדיוט, חייבין עליו (רש"י והרא"ש ור' ירוחם וטור). וי"א שכל קשר שאינו עשוי להתיר באותו יום עצמו, מקרי של קיימא (כל בו והגה"מ פ"י) ויש מקילין לומר דעד שבעה ימים לא מקרי של קיימא (טור ומרדכי) (וע"ל סימן שי"ד ס"י). וקשר שאינו ש"ק ואינו מעשה אומן, מותר לקשרו לכתחלה, הגה: וכן לענין התרתו דינו כמו לענין קשירתו (טור), כיצד: נפסקה לו רצועה וקשרה, נפסק החבל וקשרו, או שקשר חבל בדלי או שקשר רסן בהמה, הרי זה פטור וכן כל כיוצא באלו הקשרים שהם מעשה הדיוט וכל אדם קושר אותם לקיימא. וכל קשר שאינו של קיימא, אם קשרו קשר אומן הרי זה אסור; ולצורך מצוה, כגון שקושר למדוד אחד משיעורי התורה, מותר לקשור קשר שאינו של קיימא. הגה: וי"א דיש ליזהר שלא להתיר שום קשר שהוא שני קשרים זה על זה, דאין אנו בקיאים איזה מקרי קשר של אומן דאפילו בשאינו של קיימא אסור לקשרו וה"ה להתירו, וכן נוהגין (הגהות אלפסי פרק אלו קשרים); ומ"מ נראה דבמקום צערא אין לחוש ומותר להתירו, דאינו אלא איסור דרבנן ובמקום צער לא גזרו. והא דבעינן ב' קשרים זה על זה, היינו כשקושר ב' דברים ביחד, אבל אם עשה קשר בראש אחד של חוט או משיחה, דינו כשני קשרים (סמ"ג

דינים נוספים בקש"ק- מב-  אם לא מהודק, אם מתירו ביד אחת וראייתו בבה"ל עפ"י מח' ר"מ וחכמים ( האם לא סותר שבה"ל ), הניתר מעצמו לאחר זמן – בה"ל וחולק בהגדרה על הטז –קשר אומן =קשר שלא נפתח. הדין למחבר בקשר ליום אחד ומעשה אומן, אומן ולזמן מסוים ולצורך מצוה, מא- יש להשתדל שלטא להתיר איסור דרבנן. בית מאיר- אסור לרשי אף בקשר מצוה. מח' המחבר והרמא-הנפק"מ- 1. זמן הקשר,2.  פמ"ג- הדיוט ולא לקיימא אבל לכמה זמן, 3. בהל- המקרים שהובאו בגמ' ע"י אומן, שיטת הטז בהגדרת זמן של קיימא-  תלוי בדעת הקושר, בה"ל חולק על הטז וראייתו מקושיית פמ"ג בענין ציצית וקושית רע"ק בענין קשר במקדש.
הרמא חשש לשיטת המחבר- צורות שונות קשר של אומן, הגדרת המא- כל הדק היטב, מב-אף הקשרים המותרים הם רק קשר אחד, מח' הרמא על הב"י בענין חיוב על התרה, יש"ש- קשר שמותר להתירו מותר לנתקו ,קשר על קשר במקום צער מא- חולק אך לא הובא במב, הבדל בין צער כאן למקום צער בשכ"ח סעי"ז, התרה שלא ע"מ לקשור – בה"ל "דינו"- חולק על הב"י וראייתו מסימן ש"מ סע' י"ד- "ולא נתכוון לקלקל בלבד".
קשר על קשר-כה"ח, מנוח"א- להמיר בחוטים דקים, מטפחת סביב הצואר, קשרים במטפחת- הבעיתיות, ששכ, אורלצ, התרת קשר- כה"ח, הידוק קשר- ששכ, נפק"מ להבדל בין פטור וחייב בזמננו
סעיף ב
שבת מח. ר'' חסדא שרי לאהדורי אודרא לבי סדיא…איתיביה…ל"ק הא בחדתי הא בעתיקי, רשי- הסבר האיסור, תוס'- 2 תנאים להכנסת חוטי הסרבל 1. נקב רחב- משום עתיקי 2. רק היכן שלא רגיל לתקוע ולא רגיל לקשור- משום גזרת החזרת דלת לתיבה ולשידה.
רמבם (י,ד)- נשמטה לו רצועת מנעל וסנדל או שנשמט רוב הרגל, מותר להחזיר הרצועות למקומן ובלבד שלא יקשור.
מרדכי- עפ"י ירושלמי- נשמטה וכו' .. ובלבד שלא יקשור והרשב"ם פי' שגם רצועת הטלית לא יחזיר אא"כ 1.לא יקשור2.יש נקב מתוקן
ראש – רצועות של מלבושין שעל הכתף יש מתירין להחזירן בשבת אם הנקב רחב ויכול להחזירן בקל כיון דעתיקי, אולם נראה שאסור אם רגילים לקשור כיון שהוא קש"ק. כלומר דעתו כתוס'.
המחבר פסק כרמבם והרמא חולק ועל מקורו נחלקו
נשמטו לו רצועות מנעל וסנדל או שנשמט רוב הרגל, מותר להחזיר הרצועות למקומם, ובלבד שלא יקשור. הגה: ודוקא שיוכל להחזירו בלא טורח, אבל אם צריך טורח לזה, אסור דחיישינן שמא יקשור (תוס' והרא"ש פ' במה טומנין).
הסבר נשמט רוב רגלו- א"ר- חלקים בנעל פמג-מנעל עצמו לא מהודק כה"ח-נקבים באזור הנעל
מא-נתינת רצועות למנעל חדש שהנקב בו רחב , נתינת חגורה למכנסים חדשים, האם מותר לעשות קשר בראש רצועה ישנה-מא, מח' הרמא על המחבר, השגת המא ו טז-והוכחתו מהראש, ישוב בהל שמקור הרמא מהמרדכי וחזר ממה שכתב הראש בד"מ.
השחלת שרוך במנעל ישן וחדש
ששכ (טו,ס)-  3תנאים, התנאים בשרוך חדש, ילקוי-בישן מותר ובחדש יש להחמיר נובע משוני בין נעליהם לשלנו. אורלצ- במקום צורך וע"י קטן ואין טורח,
חגורה בשמלה
ששכ (טו,ב)- הבדל בין קבוע לחגורה רגילה.
ניפוח בלון ,גלגל, מזרון- הבעיתיות
שותי"ם= מנח"י, חלקת יעקב- מתקן מנא, באר משה- מותר כי לא פעולת אומן, בצל חכמה- מותר כי אין באויר ממש ואינו מבטלו שם, מחזה אליהו- כר גומי מותר כי  לא לקיום, כדור מתקן מנא, בלון אסור משום זילותא, יסודי ישורון- אם ניפח בעבר מותר, אג"מ- האם בלי אויר גם נקרא כלי, ששכ ( , ) נפוח +קשירה אסור, לא קושרים מותר אם למעט זמן
סעיף ג
שבת מח. מתירין בית הצואר אבל אין פותחין…,רשי-הסבר ההבדל, מדוע אין חייב מדין קורע-ב"י (ע"ג.), ר' ירוחם  אוסר א.פתח פתוח שנקשר ע"י חוטים ואינו יכול  להתיר אא"כ יחתוך ב.פתח פתוח שנתפר ע"י אומן עד לגמר מלאכתו, תפירה של קיימא לעומת תפירה לא ש"ק-הגמ"ר- מביא מח' ריב"א- אין חילוק ,ובין ר' יואל –מתיר כיון דלא עביד להתקיים. התרת קשרים של חותלות- שבת קמו חותלות של תמרים…
הכנסת חגורה למכנסיים- תשובות אשכנזיות מתיר כיון שאין לדמות למוכין
מחבר פסק כגמ' ורמא חולק כר' ירוחם והביא המח' בין ריב"א לר' יואל

מתירין בית הצואר מקשר שקשרו כובס, שאינו קשר של קיימא; אבל אין פותחין אותו מחדש, דמתקן מנא הוא. הגה: אפילו כבר נפתח, רק שחזר האומן וקשרו או תפרו ביחד כדרך שהאומנים עושין, (ר' ירוחם חי"ד); ולכן אסור לנתק או לחתוך זוג של מנעלים התפורים יחד כדרך שאומנים עושין, אע"ג דהתפירה אינה של קיימא. דאין חילוק בתפירה בין של קיימא לאינה ש"ק (הגמ"ר פ' במה טומנין); ויש מתירין בתפירה שאינה ש"ק, ואין להתיר בפני ע"ה (ב"י).

מדובר בבגדים שנתן לכובס, טז מחמיר מדין קש"ק ומתיר במקום צורך גדול ע"י גוי, מדוע אסור לפתוח בית הצואר, מדוע לא חייב משום קורע-מא אולם מב לא הביאו, משיחות שנקשרו בכתונת-יש"ש, מא מסייג היש, לפי שיטות הריף והראש בדבר קש"ק והסבר המב, רצה לעשות עניבה ויצא קשר-ח"א, חיתוך מנעלים תפורים-מב, שרוכי נעליים שנקשרו עקרון החזו"א-דרך השחתה, קשר אמיץ לזמן ע"י גוי במקום צורך.
אורל"צ- קשר בראש שקית
הפרדת בגדים חדשים הקשורים בחוט
ששכ (טו,סג)- רק בדרך קלקול
ששכ (טו,סד)-הוצאת סיכות מחולצה
סעיף ד

שבת קיג קושרין דלי …, גמ', ואח"כ בגמ' א"ר אבא… מביא אדם ..חכמים אוסרין גרדי ור,י אוסר עניבה, תוס' מפרשים  2 אופנים ונפק"מ אם חכמים סוברים כרב, טור-"אבל בחבל דעלמא לא", רמבם- "אבל לא בחבל", קשה על הרמבם דכן חילק בין חבל לגרדי לענין קשירת דלי לבור וישוב הב"י, קשירת חבל בדלי- ה"ה-דווקא בדליים קבועים.
פסק המחבר כרמבם וה"ה
קושרין דלי במשיחה או באבנט וכיוצא בו, אבל לא בחבל, וה"מ בדליים הקבועים בבור, אבל דליים שלנו שאינם קבועים בבור אינו קשר של קיימא.

מב-האם מותר לקשור בחבל רק לפי שעה והוכחתו משע"צ ממ"א בשם הכלבו, קשר עניבה בחבל-מב, האם מותר בקשר אומן באבנט ומשיחה, הבעיתיות בלשון התוס' בתנאי " שלא יעמוד לזמן מרובה" ומסקנת הבה"ל.
סעיף ה
הטור –  לפי כלל יחיד ורבים…שמותר לקשור קשר עניבה , וכן פסק הרמבם, מרדכי- עניבה על קשר וקושית הר"צ מהלכות ציצית.
מחבר פסק  והרמא הביא בשם האגור שמותר בעניבה על קשר.

עניבה מותר, דלאו קשר הוא. הגה: ואפילו אם עשה קשר אחד למטה, נוהגין בו היתר (אגור).

מא= טז מחמירין בגלל המרדכי, הקלת הש"ג אם עומד ליום, האם מותר בלולב של מצוה,  קשר עניבה לקיום-בהל, עשיית קשל"ק ממאכל בהמה-בה"ל מצד אחד כתב הרמבם שמותר לכתחילה ובה"ו כתב שמותר לקשור קשל"ק לדבר מצוה ומקור הדין ממה שקשרו המקדה בגמי ורשי פי' שמדובר בגמי לח, קושר ומתיר  מדאוריתא במאכל בהמה-בהל.
קשירת ס"ת בנחה בשבת
עניבה בשבת- שש"כ, מנוח"א.
סעיף ו
שבת קיא יש לך קשרים שאין חייבין עליהם… ראב"י אומר קושרין בפני הבהמה, שבת קיב פשיטא, רשי מפרש בשני לישנות א.חבל אחד ב.2 קשרים ב 2 חבלים.
טור- חבל אחד, ר' ירוחם- 2 קשרים, מחבר פסק לשון הטור

קושרים חבל בפני הפרה בשביל שלא תצא, אפילו בב' ראשי הפתח, ולא חיישינן שמא יתיר ראש האחד ויוציאנה דרך שם ויניח ראש השני קשור.
מב-מסתמא יתיר את שניהם והוי קשל"ק, מא- וה"ה דעת ר' ירוחם, מה דין אם מתכוון להשאיר קשר אחד.
סעיף ז
שבת קיג. הבדל בין חבל גרדי לחבל רגיל לענין קשירת פרה לאבוס, רשי-"דמבטל ליה התם"
רמבם (י,ג)- מותר בחבל גרדי כי מותר לטלטלו ואסור בחבל דעלמא כי אסור לטלטלו,תמיהת ה"ה ותרוץ הגר"א.
קשר הקשור בצד אחד- מהו לקשור בצד השני לרמבם ולרשי, קושית הב"י לשיטת רשי ותרוצו, תרוץ הב"ח.
( קושית הב"י צ"ע דהלא קשירתו במקום אחד כבר ביטלה אותו מבעו"י )
קיא המקרים השונים בגמ' שלכאורה היה מקום לאוסרם כגון: מפתחי החלוק, חוטי סבכה, נודות יין, קדרת בשר, פסיקיא
הטעם לרמבם- הדיוט ולא מעשה קיימא, לר' ירוחם- (שסובר כמו רשי ) עשוי להתיר בכל יום ואע"פ שעומד למס' ימים.
קשר זמני שלפעמים נמלך לעשותו לעולם- כלבו עפ"י יראים- אסור לקשור רצועות במכנסים אם יכול לפשוט הבגד מבלי להתיר כגון שמשאירן בבגד עד שיבלו אבל מותר במכנסים רגילים לקשור הרצועות כיון שמתירין אותם בכביסה.
ב"י מעיר על סתירה  בין הכלבו לדברי הטור שציטט בעה"ת בענין רצועות האבנט.
המחבר פסק כרמבם והטור

מטלטלין חבל של גרדי, (פי' אורג), לקשרו באבוס ובפרה, ולא חיישינן שמא יתיר ראש האחד ויניח ראש השני קיים, אבל חבל דעלמא לא; וה"מ לקשרו באבוס ופרה; אבל אם היה קשור באבוס ורוצה לקשרו בפרה, או אם היה קשור בפרה ורוצה לקשרו באבוס, מותר בכל חבל.
מדוע לא גוזרים קשירת חבל גרדי אטו חבל בעלמא בקשירת פרה-  מא, האם מותר לקשור כאשר ראש אחד קשור- הסבר הב"ח,
קשר באוכלי בהמה-רמבם-מותר לקשור באוכלי בהמה כי לא שיך בהם קש"ק, ח"א מסייג דדוקא מדובר בלח אבל בקש ובעלין של לולב דינם כתבן ראה בה"ל סע' ה'

דיני יצור חבלים
הפותל- רמבם, שיעורו- מא, המפריד- רמבם
מא- לאגוד לולב ביו"ט, ציציות בשבת.

שיד
- דיני בנין וסתירה בכלים

סעיף א- מתי שייך לומר יש בנין וסתירה בכלים
שבת קב: האי מאן דעייל שופתא בקופינא דמרא, רב אמר חייב משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש.
שבת קכב: דלת של שידה תיבה ומגדל נוטלין ולא מחזירין, ומסקנת הגמ' דאם האיסור משום בנין הרי גם סתירה אסור ,ומסיקה הגמ' דאין בו"ס בכלים והאיסור הוא משום יתקע.
שבת קמו. שובר אדם חבית לאכול הימנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי.
ערובין לה: נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח הרי זה ערוב משום שסתירת בנין אבנים המונחות אחת על השניה לא נחשב סתירה.
שיטת תוס' וראש- בכלי חזק וגמור שייך סתירה, והגמ' שבהם אין סתירה בכלים מדובר בחבית מוסתקי דלא שייך בה סתירה, ובהיותו גרוע לא חיישינן שמא יתכוון לעשותה כלי. ואע"פ שמוסתקי זה לר' אליעזר, מ"מ גם לרבנו איכא לאוקומי הכי. או שמדובר בהרכבת כלי ע"י חלקיו כגון החזרת מנורת חוליות.
ב"י מסכם דלשיטת הטור אין לשבור חבית שלמה גם אם לא עושה כלי כח שיך בנין וסתירה בכלים ובחבית מוסתקי מותר לשוברה בתנאי שלא יתכוון לעשות כלי כלומר יתכוון לעשות פתח נאה.
שיטת הר"ן- הכלי גדול שייך סתירה משא"כ בכלי קטן. התוס' דחו בערובין לד סברה זו , דהלא בעייל שופתא מוכח שיש בנין גם בכלי קטן, ותירץ ה"ה דאם נתפרק הכלי ואין צריך אומן מותר ואילו אם עושה כלי או שצריך אומן חייב משום בונה.
הב"י מביא דכלי גדול הוא בנפח 40 סאה
שיטת רשי- (גר"א )- אין בו"ס בכלים אלא חיוב מכה בפטיש. וזאת מוכח מפר' כלל גדול :האי מאן דעביד חביתא חיב משום 7 חטאות  ולא כתב חיוב בונה ביניהם. וכתב רשי דהיתר לשבור חבית גרוגרות הוא משום דהוי מקלקל ואין במקלקל איסור שבת, והקשה הרן הרי מקלקל פטור ואסור ותירץ דכוונת רשי למקלקל לצורך שבת ודווקא כלי קטן ולא גדול.
שיטת ירושלמי- ערובין לד: במגדל של אבן יש בו"ס אבל בשל עץ מותר ונעשה כשובר חבית ע"מ לאכול ממנה.
לתקוע סכין ולהוציאה
שות תה"ד-סכין בכותל יש לאסור להוציא משום שע"י ההוצאה יתרחב הנקב ואם יתכוון, חיב משום קודח שהוא תולדת בונה. סכין התקועה בחבית ושאר דברים תלושים אם דצא ושלפא מבע"י, אין פ"ר להרחבת הנקב. בספסל ושאר דברים תלושים- לא צריך דצה ושלפה ומותר בכל אופן להוציא.
הב"י  דוחה כי יש סתירה בתה"ד דמ"ש חבית שאסור ,מספסל שמותר, והמחמיר מפריז על מידותיו.
מרדכי-  אם לט מתכוון להרחיב הנקב מותר אע"פ שנקב מתרחב.
שוע פסק כתוס וראש והביא י"א המתירין לסמוך להתיר ע"י גוי בסע' ז'.
אין בנין וסתירה בכלים. וה"מ, שאינו בנין ממש כגון חבית, הגה: שאינה מחזקת ארבעים סאה (ת"ה סי' ס"ה), שנשברה ודיבק שבריה בזפת, יכול לשברה ליקח מה שבתוכה ובלבד שלא יכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח, דא"כ הוה ליה מתקן מנא; אבל אם היא שלמה, אסור לשברה אפי' בענין שאינו עושה כלי. ואפי' נקב בעלמא אסור לנקוב בה מחדש, ואפי' יש בה נקב חדש, אם להרחיבו, אסור. הגה: ובלבד שיתכוין לכך (מרדכי פרק חבית). ואם היה סכין תקוע מע"ש בחבית, מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף. הגה: ודוקא שהוציאו ג"כ פעם אחת מבע"י, אבל אם לא הוציאו מבע"י, אסור דהוי פסיק רישא דעושה נקב ופתח לחבית (תה"ד סי' ס"ד). כלי שנתרועעה, אם מותר ליטול ממנו חרס, ע"ל סי' ש"ח סמ"ד.

שבירה שלא במקום בדיבוק-פמג. טז מישב קושית ב"י על תהד שאם מדובר בחבית ניחא ליה בנקב, עשית נקב קטן בחבית שלמה-טז. נקב שעשוי להכניס ולהוציא במוסטקי-טז סובר מדא' ואיו פמג וחזוא מדרבנן שהרי גמ' התירה לשבור מוסטקי כי גם אם יתכון לפתח איסורו יהיה מדרבנן כי לא שיך בה תיקון כלי. גרא מתיר לשבור כלי שלם ובלבד שלא יעשה לכי ויתחיב משום מכה בפטיש-מב. סתירה ברמבם לגבי קודח חור בלול תרנגולים (י,יד)-בונה (כג,א)-מכה בפטיש.מא מתרץ דהחילוק בין מחובר לתלוש. עשית נקב בעץ מתכת בנין כלים  או נועץ מסמר בכותל לפי הרמבם חייב משום מכה בפטיש-לברר.למה לא מחיב משום בונה.
מא-גם לשוע אסור פ"ר בחבית המחזיקה 40 סאה או בסכין נעוצה בכותל.
לא ברור אם רמא חולק על שוע לענין סתירת חבית מחזיקה 40 סאה לברר
מא-למרות שפסקו האחרונים כרמ"א בפ"ר, מכ"מ בכותל וכ"ש בחבית מותר 1.דבר שאין מתכון דאין צריך לחריץ 2.מקלקל 3.כלאחר יד (כמו צנון), מב-העולם נהגו לאסור בכותל כי דומה לבונה. טז-סובר שמותר אף בכותל אך לא מקל נגד שוע ורמא בסע' י"ב, ולענין חבית יש לסמוך על שוע בעת הצורך ומכותל אף לצורך גדול אסור..הסרת חישקי חביות מרקחת-מב, כנ"ל ע"י גוי.
דין מקלקל בשבת- לצורך שבת –בהל.
הוצאת נעץ סיכה מסמר מלוח מודעות או מקיר
בכותל-דווקא אם אם דצה ושלפה מבע"י. בלוח מודעות ניד- מותר אם אין מוקצה
פתיחת קופסאות
רוב  ראשונים והאחרונים סוברים שאין בו"ס וכלים .
ששכ מחלק בין 3 סוגים
1. רגילים להשתמש בהם שימוש נוסף2
2. אין רגילים להשתמש שימוש נוסף
3. אריזות שדרך לרוקנן עם פתיחתם
צי"א (ו,לה)-אם פשע אסור לפתוח ואם יש צורך גדול כגון אורחים מותר בקלקול.
יחו"ד (ב,מב)-מותר.
פ"ר בדרבנן- כהח (טו)-יש להחמיר ומותר באמירה לגוי. לויח (לט)ביסור דרבנן משום גזרה להקל וכ"ש בפ"ר דלא ניחא ליה.




סעיף ב
שבת קמו ושוין שנןקבין נקב ישן לכתחילה . א"ר יהודה אמר שמואל לא שנו אלא מקום בעשוי להישתמר אבל לחזק אסור, היכי דמי  א"ר חסדא למטה מן היין זהו לחזק … רבה אמר לחזק כגון שניקבה תחת השמרים…
רשי- סתימה לשמירת ריח יין – לשמר. ואילו להחזיק שלא יצא זו סתימה מעולה ופתיחתה נחשבת לנוקב מחדש.
ע"ס ריף וראש  שפסקו כאביי שהביא תניא דמסייע לרבה פסק מרן
היה בה נקב ונסתם, אם הוא למטה מן השמרים, אסור לפתחו דכיון שהוא למטה וכל כובד היין עליו צריך סתימה מעליא וחשיב כפותח מחדש; למעלה מן השמרים, מותר לפתחו.
האם יש להתחשב בגודל הנקב-מב. פתיחת  מקום של ברז שנסתם-רמא סע' ד'



סעיף ג
שבת קמו אמר רבא כל פתח שטינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח, ורבנן גזרו משום לול של תרנגולים.
מרדכי-מקום נקב ישם שנסתם מותר לפותחו וראייתו מהגמ'. ב"י-מוסיף דה"ה אם הנקב שנסתם היה גדול.
בי- ואין סתירה לערובין קב (הקודח כל שהוא חייב9- כי שם מדובר בנקיבת נקב חדש.
כלבו-אסור לנקוג נקב שנסתם בחבית עץ אלא דווקא של חרס.
שוע פסק כמרדכי והביא הכלבו כי"א
במקום נקב ישן נוקבין אפי' במקדח (פי' כלי מיוחד לנקוב) כגון שנשברה הברזא. וי"א דלא שרי לנקוב נקב ישן אלא בחבית של חרס שאין הסתימה מהודקת יפה, אבל בחבית של עץ שמהדקים מאד העץ שסותמים בה הנקב וחותכים ראשו ע"ד שלא להוציאו, ודאי נראה שזה נקב חדש, ואסור.
פקק שעם ע"י חולץ-מב.סתימה תחת השמרים-מב. להחמיר ככלבו-פמג.
ששכ (ט,כ)-מותר לפתוח ע"י מחלץ ובלבד שלא ימחק ציורים וכתב.



סעיף ד
בתשובה אשכנזית כותב הר' אביגדור שאם יש ברז בחבית שאינו פועל מותר להכות בעזרת ברז אחר בכדי להוציא יין וראייתו מזה שנאמר "ושוין שנוקבין נקב ישן בשבת, כלור שהנקב נעשה באותו מקום שבו יש נקב קיים . וב"י מוסיף בשם שבה"ל ובלבד שלא יהיה כנגד השמרים.
ופסק מרן כנ"ל ורמ"א העיר הערת השבה"ל

ברזא שבחבית ואין אדם יכול להוציאה, מותר ליקח ברזא אחרת ולהכות באותה ברזא לצורך לשתות יין בשבת. הגה: ובלבד שלא יהיה הברזא הראשון נגד השמרים כמ"ש ס"ב (ב"י בשם שבולי לקט).



סעיף ה
שבת קמו מח' רב ושמואל אם מותר לתתקנה לתוך חור בחבית ע"מ שהיין יצא משם. רב אסר ושמואל מתיר.
אמר שמואל האי טרפא דאסא אסור, ר' יימר אמר משום מרזב ור' אשי אמר גזרה שמא יקטום עלה של הדס וא"ב דקטום ומונח על ידו מבע"י דלר' אשי מותר ולר' יימר אסור
ריף לא פסק הלכה כמי  לבדוק שוב המקורות
בהמשך הגמ' נפסק כר' יאשייה שחתיכה ולא מיתקנא יש להקל ליתנה בחור בשבת.
תיקון חתיכה ביד- ר' ירוחם אוסר. ר' חננאל מתיר ביד ולא בכלי
רמבם    - פסק כר' יימר ואע"פ שר' אשי בתראה מכ"מ אין איסור בקטימת הדס שהרי בביצה לג: ר' יהודה הוה מפשח ויהיב אלותה אלותה ור' אשי לא פוסק הטעם אלא מסביר טעמו של שמואל.
ראש- פסק כר' אשי והטור הוסיף שאם מונחים אצלו הרבה עלים לא חיישנן שמא יקטום
שוע פסק כרמבם ורמא כטור וראש
מותר ליתן קנה חלול (בחבית או ברזא) להוציא יין אע"פ שלא היה בו מעולם, אבל ליתן עלה של הדס בנקב שבחבית שהעלה עשוי כמרזב והיין זב דרך שם, לא, דגזרינן שלא יתקן מרזב ליינו שיפול היין לתוכו וילך למרחוק, דכשלוקח העלה ומקפלו כעין מרזב נראה כעושה מרזב, ולא דמי לברזא או קנה שאינו עושה בו שום מעשה. הגה: ויש מתירים אפילו בעלה של הדס במקום שיש לו הרבה קטומים ואין לחוש שמא יקטום (הרא"ש ס"פ חבית וטור).




סעיף ו
הב"י מכריע כי הנוסחה הנכונה הטור היא זו שאומרת שמותר להתיז את ראש החבית שנמצאת בו מגופה.
תה"ד- מסייג שהנ"ל דווקא בחבית שאין מחזיקה 40 סאה, דאל"כ הרי הוא כקרקע ושיך בו בו"ס.
בהמשך הגמ' מתיר ר' ששת להתיז ראש החבית כי מכוון לעיין יפה, אבל לא לנקוב ברומח משום שמכוון לפתח.
משנה     מח' ר"י וחכמים : אין נוקבין מגופה של חבית דברי ר"י וחכמים מתירין ולא יקבנה מצידה.
מח' אמוראים באשר למיקום המח' בחבית- ר' הונא -על גג המגופה ובצד במגופה ד"ה שאסור. ר' חסדא – מח' בצד המגופה ועל הגג מותר לכו"ע, ודברי ר' ששת מתיחסים לצד החבית ולא לצד המגופה.
תוס' פסקו כר' חסדא. ריף וראש פסקו כר' הונא וא"כ אוסר ר' ששת לנקוב בצד המגופה
פסק שוע כריף וראש
מותר להתיז ראש החבית בסייף דלאו לפתח מכוין, כיון שמסיר ראשה; אבל לנקבה בצדה, בין של חבית בין של מגופה, אסור אפי' ברומח שעושה נקב גדול; ואינו דומה לפתח דכיון דהוי מצדה ודאי לפתח מכוין. וליקוב המגופה למעלה, מותר, דלאו לפתח מכוין, שאין דרך לעשות פתח למעלה אלא נוטל כל המגופה.

מא-הבדל בין התזת ראש חבית שלמה להתזת מגופתה.
רש"ל-דווקא לאורחים. קריעת כיסוי עור שע"ג חבית-ב"י, נקב שעשוי להכניס ולהוציא-מא.
פתיחת בקבוקים בשבת-
ששכ (ט,כ)-פקק כתר, פקק שעם. חזוא- (יא,יא)-מותר לעוות פקק
פקק הברגה עם טבעת
ששכ (ט,יז)- יש מתקן מנא
יחו"ד (ב,מב)-אין סותר כלי
ילקוי- מותר כי אין מתקן מנא, ומ"מ טוב שלא לפותחה לגמרי
אורלצ –שלא יתלוש הפקק לגמרי.



סעיף ז
ביצה לב. אמר שמואל חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך. שבכלים מתיר ומפקיע וחותך.
רשי-קשרי חבלים הסוגרים בנין של קרקע, אינם קשל"ק ועשוים לפתוח, אבל אסור להפקיעם ( או לפורר הפתילים המרכיבים את החבל או לקרוע החבל  בידו או לחתכו בסכין) משום סתירת בנין קרקע, אבל כלים מותר להתיר להפקיע לחתוך שאין סתירה בכלים.
פרוק צירים
ר' יעקב מקינון- אם אבד מפתח תיבה מותר לפתוח ע"י פרוק הצירים, דזו סתירה גרועה, כיון דאין שובר דבר.
מרדכי בשם ר' פרץ- גם ביתדות הנ"ל אסור, וראייתו מאיסור החזרת דלת לתיבה שמא יתקע דהיינו השמת הצירים היא בנין חשוב וא"כ גם סתירתם נחשבת לסתירה גמורה.
דין שבירת מנעול
טור בשם הראש בשם התוס'- ערובין ל"ה. אודות ערוב הנתון במגדל עץ סגור בקשר צמחים שמותר בסכין והסיק בראש שחותמות של כלים העשויים דווקא מחבל מותר להפקיע אבל מנעול של עץ או מתכת אסור להפקיעם מדין סתירה בכלים.
רשי ורן- אין בו"ס בכלים
סמ"ג ואגור- ישראל לא ישבור מנעול בשבת אבל ע"י גוי מותר, כיון שיש מח' ויש מתירין אף ע"י ישראל. ויש לסמוך עליהם כשעושה ע"י נכרי.
פסק מרן המח' בצירים והמח' בשבירת המנעול מעץ
חותמות שבכלים, כגון: שידה, תיבה ומגדל שהכיסוי שלהם קשור בהם בחבל, יכול להתירו או לחתכו בסכין או להתיר קליעתו; ודוקא כעין קשירת חבל וכיוצא בו; אבל פותחת של עץ ושל מתכת, אסור להפקיע ולשבר דבכלים נמי שייך בנין גמור וסתירה גמורה. ומטעם זה אסור להסיר הצירים שקורים גונזי"ש שאחורי התיבות אם נאבד המפתח, ויש מתירים בזו. ושבירת פותחות של תיבות, יש מתיר ויש אוסר, ויש להתיר ע"י א"י.
קבוע צירים-ח"א. שבירת פותחת האם סתירה בשוע- טז, מב. מא-דווקא בהפסד מרובה או שנחפז לצורך מצוה.
פתיחה דלת בית ע"י סכין או מחט-מב.
שבירת מנעול דלת- האם דומה לשבירת פותחת של עץ או שהוא בטל ביחס לדלת והוי סותר דלת ממש-
שערי תשובה- התירו ע"י נכרי במקום מצוה אם לא שובר המנעול, כי אם יסתרנו יצטרך לבנותו והוי סותר ע"מ לבנותוחיב, אבל סתירה בדרך השחתה יש להתיר כשבות דשבות במקום מצוה (ש"ז סע' ה' ).
כהח (נו)- התירו להביא גוי לפתוח אה"ק אם יצליח לפתוח מבלי לשבור.





סעיף ח
שבת קמו- חותלות של תמרים וגרוגרות מתיר מפקיע וחותך.
רשי-, רמבם (י,ג)- מפקיע= סותר שרשרות החבל.
כלבו- מותר לחתוך ע" סכין אף בגוף החותלות דדומה לשבירת אגוז או שקדים ליטול אכלם.
פסק שוע
חותלות (פי' מיני כלים) של תמרים וגרוגרות, אם הכיסוי קשור בחבל, מתיר וסותר שרשרות החבל וחותך אפילו בסכין, ואפי' גופן של חותלות, שכל זה כמו ששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם.
אין סתירה לסע' ז'-מא. חיוב קורע-בהל. מחצלת שתופרים בה פרות –פמג.
חזוא _סא,ב)-שפורפרת ניר הממולאת בשר
ששכ (ט,ד)-לכן מותר לפתוח שקיות סוכר קטנות.





סעיף ט
מרדכי- ראה שרבנים חתכו קשרי שפוד שקושרים בטלה צלוי

מותר להפקיע ולחתוך קשרי השפוד שקושרים בטלה או בעוף הצלויים.
מתי חיב כשחותך בדבר תלוש-מא. מקלקל בפסיקת תלוש- למי שסובר שיש בו"ס בכלים-מא. מב-קשרי שיפוד, פרות תפורים וקשורים, הסרת חישוקים של חבית. מב-ביקוע חתיכות עצים מתי אסור , מתי חיב משום מחתך, מתי חיב משום טוחן. מי שאנסוהו גוים לחתוך עץ-כיצד יעשה.




סעיף י
ביצה לב. אמר שמואל חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך. שבכלים מתיר מפקיע וחותך.
רשי- מותר להתיר קשר חבלים בחותמות קרקע כיון שאינו קש"ק אבל אין להוציא דלת כי היא קבועה שם.
מרדכי-האיסור להפקיע ולחתוך בחותמות של קרקע דווקא בעשויים לקיום אבל באינם עשויים לקיום כלל מותר והראיה מדף ששורקים אותו בטיט בפי התנור.
תה"ד- מסייג, דממה שאסרנו לשבור חותמות חזקים בכלים כ"ש בקרקע אף שהם גרועים , והוי פ"ר לסתירת בנין
א"ז-  אפילו בחותמות חזקים, איסורם מדרבנן משום מיחזי כסותר, שהרי אינו עושה אלא פתח בעלמא, וא"כ בחותמות גרועים שאין עשוים לקיום כלל מותר.
פסק שוע כמרדכי
חותמות שבקרקע, כגון דלת של בור שקשור בו חבל, יכול להתירו דלאו קשר של קיימא הוא, שהרי עומד להתיר; אבל לא מפקיע וחותך, משום סתירה; ודוקא כשעשוי לקיים על מנת שלא להסירו בשבת, אבל אם אינו עשוי לקיים כלל, מותר. ומטעם זה מותר להתיר דף שמשימין אותו לפני התנור ושורקין אותו בטיט, שאינו עשוי לקיום (וע"ל סי' רנ"ט).

לחתוך ולהפקיע חותמת קרקע של חבלים 1. מיועד להורדה בשבת 2. המיועדת להתרה במוצ"ש-מב. הדין באשר להתרתו-פמג.







סעיף יא
שבת קמו משנה לא יקבנה מצידה, ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח ויש כשן משום ממחק.
בגמ' נחלקו רב ושמואל האם מותר לתת שמן עבה בתוך החבית רב- אוסר, שמואל מתיר כי לא גוזרים על שמן אטו שעוה.
ריף ראש פסקו כרב
הסתפקות הב"י האם אסור דווקא בדברים המתמרחים או גם בשאר דברים כבשבת קלט אודות צורבא מדרבנן השם שן שום ומצדיק מעשהו שרוצה להצניעו, וחילוקו בתלוי אם היין יוצא דרך הנקב.
ברמבם- סתירה. (כג,ג)-כשם שאסור לפתוח נקב כך גם אסור לסתום ואפילו בדבר שאינו מתמרח, אבל מותר להצניע ואילו (כג,יא)- אסר לסתום נקב בשמן אטו שעוה. והקשה ה"ה , הרי כבר אסר בהלכה יא, ויישב דתלוי אם סתימה בפי הנקב-ממרח ואם בתוך הנקב-בונה. וא"כ אף ששמואל מתיר מצד ממרח מכ"מ אוסר מצד בונה.
בדק הבית- אין תלוי אם יוצא היין או לא, אלא אם יש רגילות לסתום באותו חפץ דאז מותר.
דין הערמה
ר' אשי מתיר לת"ח להערים באיסור דרבנן באופן שעושה איסור דרבנן ומנמק שמתכון לפעולה מותרת כגון שצריך להפליג בספינה לשמור פרות מחוברים והוא משים עצמו כנרדם בספינה.
למי מותרת הערמה- ב"י- לת"ח בלבד. רמבם-כל אדם
שוע פסק כריף ראש ובדק הבית ודלא כרמבם
אסור ליתן שעוה או שמן עב בנקב החבית לסתמו מפני שהוא ממרח, (פי' הערוך סיכה משיחה טיחה מריחה שיעה ענין א' הוא), אבל בשאר דברים, דלית בה משום מירוח, (הואיל ואין היין יוצא אז) (ב"י), מותר. ואם היה היין יוצא דרך הנקב, אסור לסתמו ואפילו ליתן בו שום דרך הערמה לומר שאינו מכוין אלא להצניעו שם. ואם הוא ת"ח, מותר לו להערים בכך.
דין חלב ושומן-מב. כיצד מטלטל שעוה-מא. מדוע לא גזרו על טלטול השעוה שמא ידביק בעזרתה- מא. הנחה בעלמא של שעוה באופן שיכנס מעצמו ע"י ת"ח-מא. נתינת עץ או ברזא היכן שיין זולף-מב. דין ת"ח היום- מ"א אין כיום, אבל מותר להערים דס"ס  הרמבם התיר ומב מביא שיש חולקים.
אחרונים חולקים על שוע בדין נתינת דבר בנקב כשאינו מוציא יין כגון הטז שהקשה על חילוק הב"י 1.מ"ש אם יש יין בחבית או לא 2. מדוע מותר רק לת"ח הרי גם אחרים יכולים להערים וכן שכל ענין הערמה הוא שבפני הציבור לא יראה כעובר איסור דרבנן אבל בביתו לא שייך שיחשדוהו. וע"כ פסקו אחרונים כרמבם שיש 2 איסורים ולא ראי זה כראי זה, דהיינו לתת לתוך נקב אסור הכל ומצד בונה ואין מועיל הערמה באיסור דאו' אבל לתת טלאי מבחוץ מותר בחומר שלא מתמרח.
לחמם בי"ט ראשי נרות שעוה להדביקם
כהח (עט)-איסור ממרח. מ"א (תקי"ד,י)-לא שיך ממרח אלא כשמשפשף, אלא אסור גזרה שמא ימרח.
ששכ (טז,ג)-אסור לשחק בפלסטלינה וגבס משום מירוח. (יד,טו)-אסור למרוח על פקקי אזנים.






סעיף יב
שוע פסק את תה"ד לענין סכין התחוב בכותל
סכין שהוא תחוב בכותל של עץ מבע"י, אסור להוציאו בשבת כיון שהוא דבר מחובר; אבל אם הוא תחוב בספסל, וכן בכל דבר תלוש, מותר להוציאו. (הגה: ואם דצה ושלפה מבע"י, אפילו בכותל, שרי) (ב"י).
בכותל עץ :מהו האיסור-מב. איך מותר-רמא. הדין אם שלף ולא הכניס מבע"י. הנ"ל בכותל לבנים.

שיח-שינון
סעיף א- דין הנאה ממלאכת שבת ע"י ישראל
חיוב על בישול לענין היותו אחד מל"ט שבת עד: בישול סממנים שהיו במשכן, ונקט אופה משום סידורא דפת.
דין המתבשל
חולין טו. תנן המבשל בשבת, ר"מ-בשוגג יאכל בשבת, במזיד לא יאכל. ר"י- בשוגג יאכל במוצ"ש, במזיד לא יאכל עולמית. ר' יוחנן הסנדלר, בשוגג לאחרים מותר במוצש, במזיד –גם לאחרים אסור לעולם.
בהמשך הגמ' תני תנא קמי דרב, המבשל בשת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ומשתיק ליה ליה רב … והלא רב מורה לתלמידיו כר' מאיר להקל, וכי דריש בפורקא כר' יהודה, והלא אין העם שומע לתלמיד אלא לאמורא, א"ר יצחק התנא אמר השוחט בשבת יאכל וע"ז אמר לו רב שזו לא דעת ר"מ.
ריף, רמבם (ו,כג) ראש –פסקו כר"י. רן-כי 1.המח' ר"י ור"מ הלכה כר"י. 2. שכיחי עם הארף גבן.
תוס'- פסקו כר"מ. ב"י מצדד כשלישיה והגאונים.
בישול בשוגג- האם צריך בכדי שיעשו
רמבם (ו,כג)-אין צריך להמתין. ה"ה-מסביר שדווקא בגוי גזרו כי קלה האמירה.
רשי, בהג ורמבן- בכדי שיעשו.
בישול במזיד- לאחרים בכדי שיעשו
מקרה פרטי- בישול לחולה-התר הרשבא- במבשל לחולה בשבת או שקצץ לו דלעת- מותר לבריא במוצש כי האיסור בשבת הוא מחמת מוקצה או גזרה שמא ירבה. כן פסק רמבם וכן דעת ב"י.
האם יש חילוק בין בישול בשבת לבין שאר מלאכות שנעשו בשבת לשיטת ר"מ
טור- שאר מלאכות דינם כמבשל. בעה"ת-דווקא מבשל מותר כי חזי לכוס אבל שאר מלאכות אסור.
ב"י- עפי" טעם בעה"ת אסור גם לאחרים בבישל בשוגג.
פסק השוע
המבשל בשבת, (או שעשה אחת משאר מלאכות), (טור), במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד; ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם, לו מיד; (ואם אמר לאינו יהודי לעשות לו מלאכה בשבת, ע"ל סימן ש"ז סעיף כ').

גדרי בישול-חימום מים וחלב הראוים לשתיה, כלל הרמבם (ט)-כל שריפה גוף קשה או הקשה גוף רך.
מב-הנחת עצים על תנור, ממסס הדונג, בשר על גחלים אף ששיעור גרוגרת מפוזר, צליה משני צידי בשר המבושל כמאב"ד, ובשעצ חולק על המא שפסק שערוי מכלי ראשון מבשל כמאב"ד. דין חצי שעור (שבת ג).
דין מאכל בספק נעשתה מלאכה- מב. דין מלאכה דרבנן- גרא-מתיר ופמג-חד דינא-הכרעת הבהל. דמי מלאכה-ב"ק. דין כלי-מא.מדוע לא גזרו בכדי שיעשו- טז-ישראל לא מקל באיסור בידים, מא-אין אדם חוטא ולא לו. כשחל י"ט במוצש כשבישל בהיתר. דין ביטול- מח' רמא ומא-דישל"מ הכרעת מב עפי חוו"ד. חומרת בישול בשוגג על בישול במזיד. מב-בדין מלאכת שוגג במקום צורך יש לסמוך על הגרא.
הגדרת מלאכת שוגג-הוראת חכם שטעה-מא. האם בעינן שנוי הגוף הדבר-ח"א ובהל מחמיר כמו מבשל שכאשר אין הנאה מידית שוגג שוה למזיד.
גדר הנאה ממעשה שבת- כהח (ח)-דוקא כשמוכר בדמי החומרים, ילקוי-במחיר המלא. דין מבשל בקביעות עבור אחרים- כהח (יב)-עפי חת"ס שאסור למי שנתבשל עבורו וכן אין לסייע וכן לפני עיור. אורלצ (ב,ל,א)-אסור משום אחזקת יד עוברי עברה וכן ילקוי..דין מבשל בביה"ש- ילקוי- להקל בהנאה מספיקא. שיעור ביטול תערובת מעשה שבת- כהח (טו)לאסור כמא ולא כחוו"ד. דין הקדרה- כהח (ט)מתיר, לויח (מב)-מותר בלי הכשר. הוצי פרות מחוץ לתחום במזיד- כהח ( )-מותר.
מח' ראשונים באיסור הנאה במלאכת שבת שלא נעשה איסור בגוף החפץ- רשבא- מותר. תוס'-אסור. כהח (תנד,לה)-מותר, ילקוי- בעל נפש.
לנסוע באוטובוס במוצש – דין המומר לגוי - מנח"י (ט,לט)-דין מומר כגוי ויש להצריך בכדי שיעשו, ובשעת הצורך להקל. ילקוי- מותר ואשרי המחמיר, ציא (יא,לד) (יג,מח-)מותר ואשרי המחמיר. כיבס בגדיו במזיד- ילקוי- אסור לעולם אא"כ יטנפם. הדליק חשמל כמתעסק או כפי הרגלו בחול האם מותר להנות- אז נדברו (ו,יז)-אם נשען דינו כמתעסק, ומותר, ילקוי- אין להקל אם יש מקום אחר, משנה הלכות (ו,עז)-אם הדליק כהרגלו נקרא שוגג וקרוב למזיד..

סעיף ב – השוחט ועושה מלאכה לחולה, דין החולה ודין הבריא בהנאתם בשבת ובמו"ש
חולין טו: א"ר יצחק בר אדא בשם רב, השוחט לחולה בשבת, אסור לבריא, המבשל לחולה בשבת מותר לבריא, מ"ט האי ראוי לכוס והא אינו ראוי לכוס, א"ר פפה פעמים שהשוחט מותר, כגון שהי לו חולה מבע"י, מבשל אסור כגון שקיצץ לו דלעת, א"ר דימי הלכתא, השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, מ"ט שא"א לכזית בשר בלא שחיטה, כי קא שחיט, אדעתא דחולה קשחיט, המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזרה שמא ירבה.
ריף-כר' דימי בלבד. ראש-הסביר הריף כי קי"ל כר"ש. רמבם (ב,ט)-השוחט לחולה בשבת מותר לבריא לאכול ממנו חי, וה"ה הסביר דלדידן דסברי כר"ש אין הבהמה מוקצה אף שלא היה חולה מבע"י ובניגוד לראבד. רן- כר' יצחק בר אדא. הנפקמ בין הרן לראש במה חולק ר' דימי על ר' יצחק. ב"י מסביר מדוע הרן לא סובר כר"ש עפי בכור שנפל בו מום בשבת. שיטת הרשבא להסבר מוקצה לר"ש-הבדל בין מיתה לשחיטה מבחינת שכיחות. הבדל בין בהמה שנשחטה לפרות מחוברין.
דין אכילת בשר ע"י בריא- היתר אכילה- עפי תוס' חולין יד., איסור מליחה בשבת רן עפי שבת עה:
דין הכנה במחובר-א"ח-הקוצץ פרי שלא נגמרה בישולו עבור חולה אסור לבריא משום מוקצה כי אין הכנה במחובר.
מדוע אסור לבריא לאכול ממה שנתבשל לחולה-רשבא- ירבה בשר בסיר שעל האש. דין להרבות שלא על אש.
האם לחולה שאב"ס מותר לאכול ממאכל של שיב"ס-אגור-אסור 1.אפשר ע"י גוי 2.ירבה לו אם ימצא גוי.
האם מותר להרבות ע"י גוי- תוס' אסור אא"כ מדובר להחם אגב אימיה.
בישול גוי לאכילה ע"י בריא- רן-כי אתא רבין אמר בכל מתרפאין.. דחית טעם משום חתנות.
פסק בשוע
השוחט בשבת לחולה, בין שחלה מאתמול בין שחלה היום, מותר הבריא לאכול ממנו חי (בשבת); אבל המבשל, (או עשה שאר מלאכה), לחולה, אסור (בשבת) לבריא או לחולה שאין בו סכנה, דחיישינן שמא ירבה בשבילו. הגה: ואפי' בישל ע"י אינו יהודי, אסור בשבת. (תוספות פ"ק דגיטין ור"ן פ' אין מעמידין). ואם קצץ פירות מן המחובר לחולה בשבת, אפי' היה חולה מבע"י, אסור לבריא בשבת משום שגדל והולך בשבת ויש בו משום מוקצה (ב"י בשם א"ח).

אכילה בישול שבת במוצש לבריא-מב. טעימת טבח המבשל לחולה-מב.מח' גרא ופמג האם מותר לחולה שאבס לאכול ממאכל חולה שיבס. מתי חיב כשמרבה בשיעור-מב. אכילת המאכל שנתבשל ע"י גוי לחולה - גרא מתיר ויש סתירה לשכח סקס"ג. הכנה בפרי מחובר שגמר בישולו לענין אכילתו לבריא-מא. מא מתיר בצורה גורפת ומסכים לו הגרא.
תרנגול קטן או גדול-כהח-אין הבדל. רב פעלים-קטן. מעשה גוי הנעשה בהיתר לענין מוצש-לויח- יפה כח בן מהאב בסתירה, הקלה אם בישל הגוי בבית הישראל. דין כלים שבישל בהם הגוי- כהח- להחמיר להכשיר, לויח-                     .הנאה מחשמל המיוצר בשבת- ילקוי-סומכים על חולים, עדיף בנוסף גם נר, מקרר מותר בכ"א, להקל עד חצות. חזוא- חילול ה' ונהנה מעיד שאין לבו כואב על חילול שבת.

סעיף ג – חמה, תולדות חמה, אור, תולדות האור
משנה שבת לח: אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ולא יפקיענה בסודרין ור' יוסי מתיר, ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתיצלה. ובגמ'- מותר בחמה אסור בתולדות אור ומח' בתולדות חמה.
פסק ריף ורמבם (ט,ג)-כת"ק
פסק שוע
כשם שאסור לבשל באור כך אסור לבשל בתולדת האור, כגון: ליתן ביצה בצד קדרה או לשברה על סודר שהוחם באור כדי שתצלה; ואפילו בתולדת חמה, כגון: בסודר שהוחם בחמה, אסור גזירה אטו תולדת האור, וכן אסור להטמינה בחול או באבק דרכים שהוחמו מכח חמה; אבל בחמה עצמה, כגון: ליתן ביצה בחמה או ליתן מים בחמה כדי שיוחמו, מותר.

מב-להניח פרות או מים על תנור מוסק. להניח טרם הסקה. מלאכת שבת בתולדות אור. הטמנה בחול מבע"י ורעק חולק. הטמנת תבשיל קר. גלגול ביצה על החול החם-מא. צליה בגג-רש"ל וחולק המא. בישול בחמי טבריה-רמבם. השהיה במי טבריה-מב. הטמנה כנל-מב.
להסתפק ממיחם שאינו יסב באופן שיגרום לשאר לרתוח- ששכ- אסור, מנחי-צ"ע, ילקוי- רק אם מים ביסב.
בישול בחמי טברי- כהח- בסנהדרין משמע דהוי תולדות החמה. אש המתהוה ע"י זכוכית בשבת- כהח- תולדת חמה . שות לב חים- דאו', ציא- חמה. דוד שמש- הגדרתו ושימוש בשבת. ציא- חמה ילקוי- תולדות החמה. אורלצ- שימוש מותר, יסודי ישורון- מותר ששכ- להימנע
בישול במיקרו- ילקוי- לחולה שיב"ס

סעיף ד – דין בא"ב בדבר לח ויבש, שרית דבר שלא נתבשל וגלי הבישול
היתר הפגת צינה-שבת מ: מביא אדם קיתון שלמים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו, אלא בשביל שתפוג צינתן.
בישול אחר בישול- שבת לט., קמה: כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת וכל שלא בחמין בשבת מדיחין אותו בחמין בשבת חוץ מן המליח הישן וקוליס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן.
רשי-מה שנתבשל לפני השבת מותר לשרותו בחמין כדי שיהיה נימוח, ומה שלא בא בחמין מלפני השבת כגון בשר יבש מדיחין אותו בחמין כי אין זה בישולו, אבל לא שורין אותו למעט מליח הישן וכו' שמחמת מלחו נאכל ע"י הדחה בחמין שזהו גמר בישולן והוי בישול.
חזרה על גבי הכירה בשבת בתבשיל שנתבשל- שבת לח: אסור לשים תבשיל שנתבשל מע"ש ע"ג כירה גו"ק ואע"פ שאין שיך שם כבר בישול.
ראש- מסביר מדוע מותר לשים ליד האש תבשיל לא מבושל להפיג צינתו בעוד שאסור להחזיר על כירה גו"ק תבשיל שבושל כ"צ. דין סמיכה- שבת לז. כירה שהסיקוה בגפת ועצים סומכין לה ואין מקיימין עליה אא"כ גו"ק.

איסור הטמנה של תבשיל בשבת אף בדבר שאין מוסיף הבל- שבת לד. אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה, גזרה שמא ירתיח.
רשי- דווקא בספק חשכה טומנין את החמין , ומשמע שבחשכה ממש אין טומנין את החמין ומדובר בהטמנה שאינה מוסיפה הבל שהרי בדבר שמוסיף הבל אסור אף מבע"י (שבת מז: שגזרו חכמים שמא ימצא קדרתו שנצטננה, וכשירצה להטמינה תחילה נמצא מבשל בשבת ) ומפרש הראש איסור הטמנה  בשבת אינו מצד שיש בישול אחר בישול אלא מצד שמא יחתה בגחלים.
מקרים בהם שייך בישול אחר בישול- הראש מביא 2 מקרים בהם משמע שיש בישול אחר בישול.
1. רשי הנ"ל , משמע שאף בקדרה העקורה מן האש שיך איסור מבשל שמא ימצא שהתבשיל הצטנן ויבוא וירתיח ונמצא מבשל בשבת.
2. שבת יח: משמע שאף בקדרה העקורה מן האש שיך איסור מבשל כאשר מגיס, ורשי כותב ובמבושל הוי הגסה בישול.
נסיון הראש לתרץ- לחלק בין מאכל יבש כתרנגולת ר' אבא (שבת קמה:), לבין מאכל שיש בו משקה. וראיה מביצה לד. אחד מביא את האור ואחד מביא את העציםו כו' …כולם חייבים  וגם המגיס ורואים שהיכן שיש משקה שייך בישול אחר בישולאע"פ שהבתשיל לא הצטנן.
ראש מציע חילוק נוסף- היכן שלא נתבשל כמאב"ד- כל פעולת בישול-חייב כגון הגסה. ואחר שנתבשל כמאב"ד אין בא"ב כתרנגולת ר' אבא. ומסיק הראש1 .תבשיל שלא הגיע למאבד- כל המקרב בישולו –חייב. 2. (מסקנה מתבקשת )-תבשיל שהגיע למאבד ורותח אין חיוב דאו'. 3. תבשיל שהגיע למאבד ונצטנן- אם מרתיחו חייב.
מקשה הראש על סברתו מגמ' יח: שיש איסור תורה על הגסה כשהקדרה רותחת ומתרץ ב2 אופנים:א. בסימנים תמיד שייך בישול. ב. החיוב אינו מצד מבשח אחא מצד צובע.
מקשה הב"י- הטור כתב שאף שנצבשל כמאב"ד שיך בו בישול אף בהיותו רותח, ומתרץ הב"י… לא מובן.
מסביר הבי שאין להסביר הסתירה בין הטור לראש שזה מתכוון שאין בישול דאו' והאטור מתכוון ששיך איסור דרבנן.
מסקנת ב"י- תבשיל שנתבשל כ"צ ונצטנן שיך בו בישול, רותח נקרא חום שיז סולדת בו. וכן פסקו הסמק ור' ירוחם.
ומסיק הבי מר' יונה שאם התבשיל הגיע לדרגת מצטמק ורע לו, אע"פ שיש מרק, אין בו משום בישול, ומותר ליתנו היכן שיד סודלת.

רמבם (ט,ג)- המבשל על האור מבושל כ"צ או אין צריך לבישול פטור. והסביר ה"ה שכן פסק הרמבם ע"פ המשנה כל שבא בחמין, ואם היה שייך בו בישול היה מתחייב כששורה אותו במים חמים מאחר ובישל בתולדות האור. אולם אסור ליתנו על האור בשבת מדרבנן ואפילו תבשיל מצטמק ורע לו.
מסיק הב"י מהרמבם שכתב "דבר שהיה מבושל כ"צ" שאם היה התבשיל מבושל כמאב"ד שיך בו בישול, משום שלא נקרא שהגיע לדרגת מבושל כ"צ.
ה"ה מביא דעת הרשבא ועוד מפרשים פסקו שאין חיוב דאור' למי שמבשל מאכל שהגיע למאבד.
בי- מח' רשבא ורמבם לענין חיוב על בישול מאבד אולם מסכימים שאין חילוק בין תבשיל יבש לנוזלי.
וכן הרן- אמנם קיתון שלא נתבשל אסור לתת כנגד המדורה אבל צונן שנתבשל מותר אפילו בכ"ר או כנגד במדורה היכן שיסב. ומכ"מ אפילו תבשיל מצטמק ורע אין ליתנו על כירה שאינה גו"ק.
דין מליח הישן וקליס האיספנין- גמ' אם הדיח קוליס האיספנין בחמין חייב חטאת. רשי-קוליס הוא דג טונה.
הפרדס-יש מפרשים שמליח הוא טרית וחולק עליהם וסןבר שהוא בשר מלוח מאוד שאינו נאכל אא"כ מדיחים אותו בחמין, אבל טרית הדחתה במים קרים ומותר. דוחה הב"י את דבריו כי אם ניתן לאוכלו חי , ניתו גם לאוכלו מודח במים קרים וא"כ מדוע התיר להדיח טרית דווקא במים קרים.
מה מותר לשרות במים חמים- רשי כתב שאם נתבשל לפני שבת מותר לשרותו בשבת ולא פירש את דרגת הבישול.
ר' ירוחם ותוס'- נתבשל לגמרי עפ"י תרנגולת דר' אבא.
הג"מ עפי הרמבם- שאפילו לא נתבשל כמאבד מותר לשרות בחמין, ומסביר הב"י ששריתו בחמין לפני שבת הכוונה אפילו נשרה מעט במים חמים וזאת משום שהיה קשה לרמבם במשנה דמצד אחד כתבה כל שבא בחמין ולא כתבה שנתבשל. ורשי חילק דמה שכתוב כל שבא בחמין הכוונה כל מלי שבא בחמין מותר לשהותו בחמין בשבת כי אין בו כבר תיקון, והב"י הבין ברשי שהביטוי בא בחמין מתכוון בין למליח שנתבש כ"צ ונמלח לשאינו מליח שנתבשל כ"צ בע"ש .
באיזה כלי שורין מה שנשרה בחמין לפני שבת- ר' ירוחם בכ"ר.
דין הדחה- במשנה- "כל שלא בא בחמין מדיחים אותו בחמין בשבת".
תוס'-ערוי מכ"ר דינו כשריה בכ"ש. ור"ת- ערוי מכ"ר דינו כשרייה בכ"ר. וקשה על ר"ת מלשון המשנה ועונה ר"י שלר"ת אסור לשהות אף בכ"שמשום שהמים חמים ונראה כמבשל. ולפי ר"ת אסור לשרות בכ"ש ,ןמותר לערות מכ"ש.
פסק השוע
תבשיל שנתבשל כל צרכו, יש בו משום בישול אם נצטנן. הגה: וי"א דוקא אם מצטמק ויפה לו (רבינו ירוחם ח"ג); ואם לא נתבשל כל צרכו, ואפילו נתבשל כמאכל ב"ד, שייך בו בישול אפילו בעודו רותח; וה"מ שיש בו בישול אחר בישול, בתבשיל שיש בו מרק, אבל דבר שנתבשל כבר, והוא יבש, מותר לשרותו בחמין בשבת. ואם הוא דבר יבש שלא נתבשל מלפני השבת, אין שורין אותו בחמין בשבת אבל מדיחים אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן ומן הדג שנקרא קולייס האספנין שאינם צריכים בישול אלא מעט והדחתן היא גמר מלאכתן. הגה: וה"ה כל דבר קשה שאינו ראוי לאכול כלל בלא שרייה, דאסור לשרותו בשבת, דהוי גמר מלאכה. (הגהות מרדכי).

תבשיל שיש בו מרק- מדוע נחשב כלא מבושל אם נצטנן-מא. האם יש חיוב דאו'-מב. ערובו בכ"ש-מב.
החזרתו כשהוא רותח לתנור לא גו"ק-מב. החזרתו משנצטנן על כירה גו"ק-מב. אם עדיין חם במקצת-שוע וחולק עליו הרמא.נתינת צונן רותח בכלי אחר ואחר להעמיד כשהוא רותח על גו"ק-מב.
מצור"ל-הרמא פסק כר' ירוחם וב"ח וגרא חולקים עליו דאין לחלק בין מצורל למצויל כל שיש בו מרק. דעת השוע עצמו –מב. אם מסתפק במאכל רותח  האם הגיע למבושל כ"צ לענין להחזיר על גוק-מב. אמירה לגוי לגמור בישול-מב. דיעבד אם אמר לגוי לגמור הבישול-מב. ישראל שעבר והחזיר מאבד לגוק-במ. נתבשל כ"צ ע"י שרי בכ"ר לענין לשרותו בכ"ר בשבת-מב. מב הביא שיש מקילים כרמבם אעפ ששוע לא פסק כמוהו והמא החמיר כשוע ופמג עושה פשרה. לכו"ע ניתן להקל לגבי שרייתו בכ"ש-מב.
תבשיל יבש שנצטנן-ליתנו באופן שיהיה נימוח, על האש, . תבשיל שלא נתבשל כ"צ- שרייתו לז"ק באופן שאינו נימוח, שרייתו בכ"ש-מא והבדל בינו לתבלינים, ערוי מכ"ר, ערוי מכ"ש, יוצאי דופן לאחרון. הרמבם מגדיר את קלי הבישול. הקריטריון של קלי הבישול-מב. הרחבת המא לקלי הבישול. הרינג-מב וטז חולק.הדחת קלי בישול בצונן-מב. הדחתם במים חמים שאין יסב-בהל משאיר בצ"ע .דין גמר מלאכה-רמא.
בישול עלי תה-ערוי מכ"ר-חשש אב מלאכה. הכנת התמצית מבע"י.


הכנת קפה-
האם שיך מכה בפטיש באוכלים- בהל דוחה את הפמג.
אמירה לגוי לחמם תבשיל לח- כהח-היכן שלא נהגו להקל יש להחמיר כשוע. ברכ"י-להקל וראייתו משיד ס"ה. בהל שם מסכים עם ברכ"י בשעת הצורך. לצוות אשכנזי לעשות דבר האסור לספרדי- ילקוי-אסור ואם עשה מעצמו אין למחות. בישול בדבר שמו"ר ונצטנן- כהח-אין לחלק בין מצורל מצוילך. יביא-
מחזי כמבשל- נתינת עלי נענע- תוס'- הביא 2 דעות אם שייך מחזי בכ"ש ומב פסק להחמיר. לויח- מקל יש  לו על מי שיסמוך. ילקוי-                  ,אורלצ- כתבלין. לערות מכ"ש על שקית תה- אורלצ- מותרילקוי- מכלי שלישי ואין לשרות בכ"ש משום קלי הבישול. תבואות שמש- מתיר בכ"ש. לעשות תה בכ"שלישי- אורלצ- מותר לתת עלי תה בכלי שלישי, אג"מ- אין בישול בכלי שלישי, ששכ- אסור דעיננו הרואות שמתבשל.

סעיף ה – הלכות בישול אחר אפיה וכדומה
בישול אחר אפיה או צליה וכו'- רא"מ- יש בישול אחר אפיה או צליה וחוששני  מחטאת, וראיתו ממצה שנתבשלה.
בישול בכלי שני- רא"מ-אסור לתת פת לכ"ש שיסב. וסמג מסביר שראוי להחמיר כי אין אנו בקיאין. הגהות וב"י-לרא"מ לא אסור מדינא אלא חושש לרכין ולקלי בישול. טור-אין נראה לאסור בכ"ש. בישול אחר אפיה לענין ברכות (ברכות לח)-סתירה לרא"מ. ראיה לכאורה לראמ- מפסחים מא.
פסק השוע
יש מי שאומר דדבר שנאפה או נצלה, אם בשלו אח"כ במשקה יש בו משום בישול, ואסור ליתן פת אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו, ויש מתירין. הגה: בכלי שני; ויש מקילין אפילו בכלי ראשון; ונהגו ליזהר לכתחלה שלא ליתן פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו.

נתינת לחם חם למשקים-מב עפי מא. חימום תבשיל יבש ללא רוטב בקדרה על האש-מב. צליה אחר צליה איך מותר מדיני החזרה-מב. תבלינים בכ"ש-מא. בצלים- ' מא ומב פסק כטז. בצלים על גוש-מב.ערוי מרק על לחם-מב. שימוש במצקת-מב. פת בכלי שני-מב. דעת ח"א בכלי שני רותח.
האם לחוש בכל דבר משום קלי הבישול- אורלצ- די שחששו בתה ואין להוסיף, וכן חזוא. הבדל בים כ"ש לכלי שלישי-חזוא אם מתבשל בכ"ש ה"ה בכלי שלישי. בישול אחר אפיה- לויח- דעת מרן להתיר. וחוS”- מרן מתיר בפשטידה. דין קפה טורקי- יחו"ד-מביא מח'. כהח- מותר וחושש לצביעת אוכלין. אורלצ- אוסר כ"ש. ילקוי-מתיר כי כ"ש לא מבשל.

סעיף ו – להניח דבר על קדרה חמה
כלי שיש בו דבר חם שהיד סולדת בו, מותר להניחו בשבת ע"ג קדירה הטמונה כדי שישמור חומו ולא יצטנן, ויכול לטוח פיו בבצק אם יש לו בצק שנלוש מאתמול. אבל אין מניחין כלי שיש בו דבר שאינו חם כ"כ ע"ג קדירה שהיא חמה כל כך שהעליון יכול להתחמם מחומה עד שתהא היד סולדת בו.

הטמנת תבשיל חם לח-מב. הטמנת תבשיל לח רותח לא מבושל כ"צ-טז מתיר ומב אוסר משום בישול. באיזה בצק מותר לטוח-מב. האם בצק בר מרוח-טז סובר שלא ומא חולק. מריחת זפת ושעוה כשלא מקפיד-נפקמ. אפית בצק-בהל. הטמנת תבשיל לח קר-מב.

סעיף ז – להניח על קדרה שהיא על האש בשבת

יש מפרשים דהא דשרי להניח כלי שיש בו דבר חם ע"ג קדירה הטמונה, אפי' כלי התחתון על האש שרי. ויש מפרשים שאם כלי התחתון על האש, לעולם אסור.

שורש המח' בין הדעות והכרעת המב.

סעיף ח – להניח דבר על קדרה חמה

להניח דבר קר שנתבשל כל צרכו ע"ג מיחם שעל האש, י"א שדינו כמניחו כנגד המדורה וכל דבר שמותר להניחו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת בו, כגון שיבש, מותר להניחו ע"ג מיחם שעל גבי האש. וי"א דהוי כמניח ע"ג כירה לכתחלה ואסור אפילו אם נתבשל כל צרכו ואפילו אם מצטמק ורע לו ואפילו אם נותנו שם לשמור חומו; וראשון נראה עיקר. ומ"מ אם הוא תבשיל שיש בו רוטב ומצטמק ויפה לו, אסור לד"ה.
העקרון החוזר במח' אף לענים תבשיל יבש. דין תבשיל לח דקדוק בדברי המחבר- הסבר המב.
נתינת יבש לחמם על סיר הנמצא על האש-אורלצ-מותר כשיש אוכל בתחתון ובתנאי שעליון לא ישקע. ילקוי- לא ברור. שני סירים המונחים על האש, אם הוריד התחתון, האם מותר להניח העליון על האש- אורלצ- מותר אם מתקימים דיני החזרה.

סעיף ט – בישול בכלי ראשון ובכלי שני

משנה שבת מב. האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכם תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי, ר 'יהודה אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר.
רשי-כ"ר שהורד מן האש.
נתינת מלח- בגמ' יש 2 לישנות 1. אף הכ"ש מתבשל-מלח לחומרא. 2. אף בכלי ראשון אין בישול- לקולא.
שלישיה- כבתרא. תוס'- המחמיר כקמא תעב.
נתינת בשר חי לכלי ראשון- ראש מותר לפי טעם הגמ' "מלח צריך בישלא כבשרא דתורא" למעט מליח הישן שאפשר דאסור דממהר להתבשל , ואפילו נמלח מחדש אומנם הבשר אינו מתבשל , הלחלוחית והדם והמלח שבתוכו מתבשל ונבלע בבשר ואסור.
רן-הבין בגמ' בהעבירו מן האש, אחרת אסור ליתן מלח ואף בשר שור אסור משום שעל האש הם מתבשלים.
נתינת מלח בכלי ראשון על האש- שבה"ל בשם ר' שמחה דן מצד: 1.דישל"מ. 2. זוז"ג.
טור-כ"ר מבשל אפילו לאחר שהעבירו מן האש, לכן אסור ליתן בו בשר שור כי לחלוחית שבו נתבשלת, ומותר ליתן בו מלח שאינו ממהר להתבשל.
הגהות מרדכי- כ"ר נקרא רק כאשר רותח ואם ירדה רתיחתו נקרא כ"ש. וב"י חולק דכל עוד יסב- נקרא מבשל.
דין כ"ש רותח האם מבשל- ב"י אין לכ"ש רותח דין כ"ר, כי האחרון נתבשל על האש ממש, וכן התוס'-דפנות וכו'.
פסק שוע
כלי ראשון (פי' הכלי שמשתמש בו על האש) אפילו לאחר שהעבירוהו מעל האש מבשל, כל זמן שהיד סולדת בו. לפיכך אסור ליתן לתוכו תבלין, אבל מלח מותר ליתן לתוכו כיון שהעבירו מעל האש, דצריכא מלחא בישולא כבשרא דתורא. ויש מי שאוסר לתת לתוך כלי זה בשר מלוח, אפילו הוא של שור. הגה: ונ"ל דבלא מלוח נמי אסור, אלא דנקט מלוח דבלאו הכי אסור משום דם שבו. ויש אוסרים לתת מלח אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו; והמחמיר תע"ב (תוספות ומרדכי פרק כירה). ואם עבר ונתן מלח, אפילו בכלי ראשון אפילו הוא על האש שעבד איסורא, מותר המאכל דהמלח בטל ע"ג המאכל. (ב"י בשם שבולי הלקט).

בשול בכ"ר שאין בו יסב-מא וחולק עליו הגרא. כ"ר לא יסב העומד על האש-שעצ. נתינת תבלין לכ"ש שיש בו גוש-מב.האם מיחוי בשר בכ"ש נקרא בישול-מב. מהו בשר מלוח אליו נתכוון המחבר ובמה חולק הרמא-מב מול שעצ המביא דעת הטז ומסקנת השעצ להכריע. סוג המלח שבו אפשר להחמיר כרמא-מא.נתינת תבלין בכ"ר-שעצ משאיר בצ"ע. נתינת סוכר בכ"ר שהורד מן האש-מב. תבלין בכ"ש-שעצ. שאר דברים בכ"ש-בהל. ערוי על שמן ומים מכ"ר-בהל, ולענין דיעבד. נתינת מלח במזיד- דעת הטז אולם מב פסק כמא לסמוך על זוז"ג. מליחה בשבת שיש בה כדי ליתן טעם-מא.
מתי גוש מבשל ודינו לספרדים- המקור לגוש יו"ד ק"ה בש"ך עפי רש"ל. פמג- גוש במרק לא מבשל, ד"מ- דוחה הרש"ל, ילקוי- המקל יש לו מי לסמוך, אורלצ- להקל, מנוחא- נכון להחמיר. נתינת בצל בכ"ש- כהח- מביא מח' אם דינו כתבלין, דר"ז- להקל בכ"ש. דין נתינת לימון בתה- גרשז-להחמיר, חזוא-להקל. אורלצ- להקל. ילקוי- אפשר להקל וטוב להחמיר. נתינת נענע בכ"ש- אורלצ- כמו לימון, ילקוי- כן המנהג ויש על מה שיסמוכו והמחמיר תעב. לויח-

סעיף י – נתינת תבלין בקערה
ערוי ע"ג תבלין- שבת מב. בתו'- רשבם- אסור ליתן תבלין לתוך כלי ראשון. מותר לתת התבלין לקערה ולערות מכלי ראשון. ר"ת ור"י – אוסרים ערוי מכלי ראשון. נפקמ –האם ערוי מכלי ראשון נחשב ככלי ראשון.
ה"ה- מסכם השיטות- לרשי ורמבם- ערוי מכלי ראשון כשריה מכלי ראשון.  רמבן ורשבא-מותר לערות מכלי ראשון.
פסק בשוע
אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהן מכלי ראשון.
דיעבד-מא. האם ניתן להגעיל ע"י ערוי מכלי ראשון-טז.
נתינת פלפל טחון וכרכום וכו' בכ"ר ובכ"ש- ששכ- מותר בכ"ש, אך מה נקרא תבלין?- שלנו לא נקראים כי דקים.
ילקוי –אסור בערוי מכ"ר ומותר ליתן בכ"ש. ערוי מים לתוך כוס שאינה מנוגבת- יבי"א- מותר, אורלצ- לאסור. משנ"ה- מותר. ציא- הנח לישראל, כהח- לא ברור.
סעיף יא- דין אמבטי, תערובת מים לרחיצה
שבת דף מב .- תנו רבנן: נותן אדם חמין לתוך הצונן, ולא הצונן לתוך החמין, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: בין חמין לתוך הצונן, ובין צונן לתוך החמין מותר. במה דברים אמורים - בכוס, אבל באמבטי - חמין לתוך הצונן. ולא צונן לתוך החמין. ורבי שמעון בן מנסיא אוסר. אמר רב נחמן: הלכה כרבי שמעון בן מנסיא. סבר רב יוסף למימר: ספל הרי הוא כאמבטי. אמר ליה אביי, תני רבי חייא: ספל אינו כאמבטי. ולמאי דסליק אדעתא מעיקרא דספל הרי הוא כאמבטי, ואמר רב נחמן: הלכה כרבי שמעון בן מנסיא, אלא בשבת רחיצה בחמין ליכא? - מי סברת רבי שמעון אסיפא קאי? ארישא קאי: ובית הלל מתירין בין חמין לתוך צונן, ובין צונן לתוך החמין, ורבי שמעון בן מנסיא אוסר צונן לתוך חמין. - לימא רבי שמעון בן מנסיא דאמר כבית שמאי! - הכי קאמר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה. אמר רב הונא בריה דרב יהושע: חזינא ליה לרבא דלא קפיד אמנא, מדתני רבי חייא: נותן אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים, בין חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך חמין. - אמר ליה רב הונא לרב אשי: דילמא שאני התם דמיפסק כלי? - אמר ליה: מערה איתמר, מערה אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים, בין חמין לתוך צונן, בין צונן לתוך חמין.

ריף –הלכה כב"ה.
מתי מותר חמין לצונן ומתי צונן לחמין- כלי ראשון וכלי שני-כוס לשתיה.
תוס'-
ספל לרחיצה-טור כתב שספל שיש בו מים חמים אין לתת בו צוננים וב"י חולק ממשמעות הגמ'.
זיהוי כוס, ספל אמבטי- תוס'- ספל הוא כ"ש כמו אמבטי

ברמזים כתב הטור-
רן-
מה ההבדל בין חמין לצונן לבין חמין לצונן- רשי וטור-תתאה גבר, ר"ת- מדובר בכמויות מים. מסיק הב"י-
רמבם- אמבטי של מרחץ אין נותנין לה צונן ומותר לתתחמין לאמבטי של צונן. מיחם שפינהו ממים חמים מותר לתת לתוכו צונן להפשירו.
מיחם נחושת שהעבירו מעל האש- שמנה שבת מא. מיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו, אבל נותן הוא כדי להפשירן.
טור-
רן-
ה"ה-

לכאורה מקשה הב"י על הרמבם…

מסקנת בי-. א"צ לומר שאמבטי הוא כ"ש.
מיחם שפינוהו דינו כאמבטי-


פסק השוע
אמבטיה (פי' כלי שרוחץ בו) של מרחץ שהיא מלאה מים חמין (אע"פ שהיא כלי שני) (תוספות ורא"ש וטור) אין נותנין לה מים צונן, שהרי מחממן הרבה. אבל נותן הוא ממים חמין שבזה האמבטי לתוך אמבטי אחר של צונן.


מעשה אנשי טברי-המא.תיקון רמא בשוע-מב, נפקמ






מים שהומשכו מחמי טבריה-

סעיף יב – תערובת מים חמים בכ"ר ובכ"ש

מיחם שפינה ממנו מים חמין, מותר ליתן לתוכו מים צונן (מרובים) כדי להפשיר; ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן, או צונן לתוך חמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שמחממין הרבה. הגה: ואם המים מרובים כל כך שא"א שיתבשלו, רק שיפיגו צנתן, אפילו בכלי ראשון שרי רק שלא יהיה על האש (טור).

נתינת מים לכ"ר שפינהו ממים לענין צרוף-מב. המתכון לצרף חיב מדאו' או אסור מדרבנן- מא. נתינת מים צוננים מועטים-מב. נתינת מים חמים / קרים לכ"ש-מב. ערוי מים חמים לקרים- מים קרים מועטין-מא מחמיר וטז מקל, דעת בהל בערוי חמים בפונטש (בעל נפש). היאך נתינת צונן לחמין-חא, והסתפקות השעצ.

סעיף יג – לחמם דבר בכ"ר ובכ"ש

שבת מ. א"ר יצחק בר אבדימי  , פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ וביקשתי להניח לו פך שמן באמבטי ואמר לי טול בכלי שני ותן. רשי- כ"ש לא מבשל. תוס'-כי דפנותיו לא חמין.
פסק השוע,
מותר ליתן קיתון של מים או של שאר משקים בכלי שני שיש בו מים חמין, אבל בכ"ר אסור.
מה החידוש-מב. נתינת כלי גדול של צוננים למים חמים-בהל. דין כלי ששאבו אתו מים מכ"ר-טז. וחיזוק המב.
איך טומנין בכ"ש-טז.
דין מצקת-סתירה במב, מנחי- כל עוד יש מרק במצקת יש לה דין כ"ר. אורלצ, חזוא- דינה ככ"ר אם סיר עומד האש, ילקוי- כ"ש. ששכ- איך מותר להחזיר מצקת לשימוש נוסף. האם חלב הוא מקלי הבישיל- סתירה במב ובשעצ, אורלצ- מותר, חזוא-לאסור בכ"ש שיד נכוית בו, ילקוי-בלח אין קלי הבישול ודוחה הכהח. האם לחלק בין יסב ליד נכוית בו- ילקוי דוחה מב.

סעיף יד –מתי מותר לחמם תבשיל כנגד האש
שבת מ: ת"ר מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה, לא בשביל שיחמו אלא בשביל שתפוג צינתן, ר"י אומר מביאה אשה פך של שמן ומניחתו נגד המדורה… איבעיא.. שמן מהו לת"ק.. להחתרא.. לאיסורא.. א"ר יהודה אמר שמואל אחד שמן אחד מים יסב אסור אין יסב מותר, אמר רחבה ש כל שכריסו של תינוק נכוית בו.
רשי-שלא יניח עד שיחמו.
דעת רשי לפי הרן- מותר לתת המים אף במקום שיכולים להתבשל בתנאי שלא משהה. וכן רמבם. רן מסכים שעל האש אסור מדין מיחזי,אלא דוקא כנגד המדורה, שהרי אף תבשיל מצטמק ורע לו אסור להחזיר אא"כ גו"ק  וכ"ש לכתחילה. וכן הרמבן- (שכתב מותר להפשיר אף על מדורה) .
הרן חולק על רשי משבת ד: אודות ר' יצחק בר אבדימי שנכנס אחר רבי למרחץ ואמר לו ליטול בכלי שני , ומסקנת הרן שהיכן שיכול לבוא לידי בישול אסור להניח אף להפשיר. וכן תוס' מח.
מסקנת בי"-כיוון שכמה רבוותא חולקים על ההיתר המשתמע מרשי נקטינן כרבים וכ"ש שהירושלמי מסייעם.
מרדכי בשם ראביה- אין לתת פרות תוך בוקלאש בבית החורף כדי שיצולו דלא גריעי ממים
פסק השוע
מותר ליתן קיתון של מים או שאר משקים כנגד האש להפיג צנתן, ובלבד שיתנם רחוק מהאש בענין שאינו יכול להתחמם באותו מקום עד שתהא היד סולדת (פי' מתחממת ונכוית) בו, דהיינו מקום שכריסו של תינוק נכוית בו; אבל אסור לקרבו אל האש למקום שיכול להתחמם שתהא היד סולדת בו, ואפילו להניח בו שעה קטנה שתפיג צנתו, אסור כיון שיכול להתבשל שם. הגה: וה"ה בפירות או שאר דברים הנאכלים כמות שהן חיין (מרדכי פ' כירה וע"ל ס"ס רנ"ד).

מדוע נקט השוע ב2 שיעורים-מב. דין פרות- האם שיך בישול דאוריתא-שעצ מתלבט ומכריע שלא כברכ"י  שהקריטריון הוא האם משתבח ע"י בישול דאז שייך בו בישול מהתורה. נתינת אלונטית וכלי עופרת היכן שיכול להישרף או להינתך-מא , אזהרת המב.
האם מי שפוסק כחנניה סובר שיש בישול בפרות- ממב עולה להדיא ששיך בישול בפרות כיון שלא חילק לשיטת חנניה שהרמא פסק כמוהו. מה נקרא יד סולדת בו- (לחומרא- לקולא ) אורלצ-40-80, מנוחא-45-60-65 ,אגמ-43-75-79,כהח- כל שראוי לאכילה או לשתיה מבחינת חומו נחשנ כאין יסב.

סעיף טו – דין בישול אחר בישול

דבר שנתבשל כ"צ והוא יבש שאין בו מרק, מותר להניחו כנגד המדורה אפי' במקום שהיד סולדת בו. הגה: ואפי' נצטנן כבר. אבל אם הוא רותח, אפילו בדבר שיש בו מרק, מותר. ויש מקילין לומר דכל שאין נותנו ע"ג האש או הכירה ממש רק סמוך לו, אפילו נצטנן, מותר (המגיד פרק כ"ו). ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי, וכמו שכתבתי לעיל סי' רנ"ג.

דבר שנתבשל כ"צ והוא יבש שאין בו מרק- להניחו על האש, כנגד המדורה, סמוך למדורה, ליד מדורת עצים בתנור, על כלי מפסיק בקרקעית תנור. תבשיל מבושל כ"צ שיש בו מרק שנצטנן- להעמידו במקום שיסב.
דבר שרובו יבש האם לדונו כיבש או לא- כהח- הולכים אחר הרוב. יביא- להקל והמחמיר תעב, אורלצ- אין להקל אף במיעוט מרק. לחמם דבר לח צונן שנתבשל על אש מכוסה ע"מ שיקח לפני שיגיע ליסב- ששכ-במקום צורך גדול, לחולה, לתינוק. אורלצ- להתיר בשעת צורך אם שם שלא על גופי החימום, ילקוי- להקל בעת הצורך, לויח- מתיר מס"ס. לעשות צנימים בשבת- כהח- אסור כי יש שנוי, ששכ-אסור כי מקשה גוף רך, אורלצ- אסור כי מרן חושש לסברה ראשונה ,ילקוי- מותר והמחמיר תעב.

סעיף טז – לתת אינפנדא כנגד האש ( דין נולד )
שבת נא: אין מרזקין לא את השלג ולא א הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש. רשי-דקא מוליד ודמי למלאכה שבורא מים אלו. תוס- מכאן להיזהר שלא לרחוץ ידיו בשלג וברד כי מרסק הברד, וכל הזהיר תעב.
חימום פשטידה על האש- רא- בשם בעה"ת- אסור כי השומן נימוח והוה נולד. טור-
רן בהבנת רשי- 1. דמי למלאכה, משום סרך מלאכה נגעו בה ולא למיסר משום נולד (נפקמ לענין לטלטול).2. משום גזרת פרות העומדים לסחיטה. רמבם- אין מרסקים שלג שיזובו מימיו אבל מרסק לתוך קערה או לתוך כוס.
מסקנת הרן- אסור דווקא כשעושה בידיים, ואילו הניחם בחמה מותר ואף נגד המדורה כי שחג וברד שם משקה עליהם לעומת פרות שהם עכשיו אוכל. דחית הרן את קושית  הרמבן על בעה"ת . סמג וסמק- אדרבה מהברד יש להקל כי נמחה מעצמו. ב"י-בעה"ת יתיר אים יש מרק. האם לחוש למעט שומן הנימוח- ב"י מוכיח מעה"ת שכתב שאם שפך השומן מותר לחמם כי הוא מועעט ולא חשוב. מרדכי- מביא דעת ר' יחיאל מפריס שמקשה על התרומה משבת מ. שמותר לאשה לחמם ידה המשוחה בשמן קרוש כנגד המדורה ומבכם המרדכי דאין לשים קרוב לשא משום בישול. ב"י דוחה ר' יחאל כי בגמ' משמע שממן  הפשרו זהו בישולו וכן דוחה טעמו של המרדכי לבעה"ת. מסקנת הב"י כיון שאיסורו מדרבנן נקטינן לקולא
פסק השוע
מותר ליתן אינאפנדה כנגד האש במקום שהיד סולדת ואע"פ שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח. הגה: וכ"ש קדירה שיש בה רוטב שנקרש, שכשהשומן נימוח אינו בעין, דשרי. (רבי ירוחם ח"ג) ויש מחמירין (ר"ן פרק ב"ט). ונהגו להחמיר, מיהו במקום צורך יש לסמוך אסברא ראשונה.
מדוע לא שיך בישול בפשטידה-מב. שוני בין שומן לריסור הברד-מב. האם מותר לשים האינפנדה על האש-מב.דין כנגד האש-מא. נולד בכד מים שנקרש בפיו כשנותנו במקום שאין יסב-מב. מדוע מחמירים גם כשיש מרק-מב. אם יש מעט שומן על הפשטידה-מב.שומן פנימי שנימוח- מב. דיעבד בדין נולד. נתינת פשטידה  עם שומן למחמירים על התנור לפני הסקו-מב.
רוטב קרוש האם נידון כיבש- ילקוי- דינו כיבש. אורלצ-

סעיף יז – לתת דבר ע"ג מיחם בשבת
שבת מח. רבה ור' זירא איקלעו לבי ריש גלותא.., דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקומא, נזהיה רבה.. מ"ש.. אוקומי קא מוקים=משימו שישמור חומו על מיחם תחתון. הכא אולודי קא מוליד=מבשל המים.
פסק השוע
אסור ליתן צונן (על המיחם), אפילו להפשיר, כל שהמיחם חם כל כך שאילו היה מניחו שם הרבה היה בא לידי בישול, דהיינו שיהיה יד סולדת בו, שדין מניח ע"ג מיחם כדין מניח כנגד המדורה; ואם אינו חם כל כך, מותר.

מדוע גזרו-מב. באם רצונו להפיג הצינה בלבד-מב.להניח תבשיל לח שאינו רותח כנגד המדורה-מח' שוע ורמא.
סעיף יח – דין מגיס  בשבת
משנה שבת יז: בש"א אין שורין דיו  וסימנים וכרשינין אלא כדי שישורו מבע"י וב"ה מתירין… ולא את הצמא ליורה אלא גדי שיקלוט את העין וב"ה מתירין.
גמ' יח: ב"ה לא חוששין לחתיה כי היורה הועברה מן האש, לא חוששין להגסה כי היא מכוסה.
רן-אסור להוציא אוכל מאילפס שהועבר מן האש ויש בו תבשיל פחות ממאבד משום מגיס.
ה"ה- דווקא על הגסה ראשונה מתחייב
רמבם- אסור להכניס מגרפה לקדרה והיא על האש מפני שמגיס ונמצא כמבשל בשבת. ראבד-חולק.
ה"ה- רמבם חיב על הגסה כשאינו מבושל כ"צ, כי אם מבושל כ"צ אפילו הניח ע"ג האש-פטור. ונותן כלל :כל שאין בהגסה ממש חיוב הכנסת מגרפה מותרת.
מסקנת הב"י: לסוברים שאין חיב על בישול מעבר למאבד, אין לגזור בהכנסת המגרפה,
דין שחיקת הריפות- רמבם- מותר לגמור שחיקת הריפות בעץ הפרור לאחר שהוריד מן האש.

האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין מעל גבי האור, אם לא נתבשל כ"צ אין מוציאין בכף מהם שנמצא מגיס ואיכא משום מבשל ואם נתבשל כל צרכו מותר אבל צמר ליורה אע"פ שקלט העין אסור להגיס בו (פי' לנענע אותו בכף). הגה: ולכתחלה יש ליזהר אף בקדירה בכל ענין. (פסקי מהרי"ו).

תבשיל בכלי ראשון  10
הגסה ממש הוצאה בכף     13
נתבשל כל צרכו לא נתבשל כ"צ נתבשל כל צרכו לא נתבשל כ"צ
על האש י"א- דהוי כמבשל 1  

כלבו- חייב חטאת 2 חטאת  ,12,7 מותר  3
א"ר- אסור  4
הועבר מן האש מותר  5

פמג- יש איסור דרבנן  6 חיוב חטאת  7 מותר  8, 11 איכא משום מבשל 9

1 (פמג-שכא ,סקע"ט), 2 (שיח, שעצ, קל"ו), 3 (שיח, מב, קיג), 4  (שיח, מב, קיג), 5  (שכא, שוע, יט) וגם  (שיח, שוע, ד) וגם  (שיח ,מב, קטו), 6  (שיח, יח, בהל ) ובה"ל דוחה אותו., 7 (שיח, שוע, ד) וגם (שיח, מב, קיד)
8  (שיח, שוע, יח), 9  (שיח, שוע, יח) –והוא איסור דרבנן כי הוצאת הכף היא כעין הגסה. (שע"צ קלז).,
10 הרמא כתב להיזהר בקדרה בכל ענין. והאחרונים כתבו שהרוצה להחמיר יחמיר בהגסה בלבד ולא בהוצאת הכף (שיח, מב, קיז  ).
11         מא- היכן שיכול לשפוך בקל מקדרה לקערה לא יוציא בכף לכתחילה, ורק בקניות מותר לכתחילה.
בהל – כל המינים שוים ואין העולם נוהגים כמא.
12 פמ"ג- לאסור כדין מבשל בשבת
   בהל- אף שנוקטים כרמבם שכל שנתבשל כ"צ יש בו משום בישול דאו', הרי שיש ראשונים הסוברים שכל שנתבשל כמאב"ד שוב אין בו בישול, וא"כ הוי דבר שבמח' ואין להחמיר.
ואף אם הראשונים המקילים סוברים דיש בזה איסור דרבנן , אין להחמיר כיון , דאיסור דרבנן בשוגג, ואפילו לדעת השוע מותר (בהבנת הגרא בשוע)
ואף אם איסור דאו'- דעת הגרא שמותר לאכול אף איסור דאו' בשוגג. לכן אם הגיס בתבשיל אפילו לא נתבשל כמב"ד בשוגג – מותר לאכול, ואם נתבשל כמאב"ד אין לאסור בהגסה אפילו עומד על האש.
13 עין (שיח, שו"ע,יח) וגם (ה"ה, ג ,"א ) וגם (שיח, שע"צ, קל"ז) במקורות הנל מובאים מספר תאורים להוצאה בכף. ה"ה מדבר על הכנסת הכף ואילו בשעצ מדובר על הוצאת הכף. ולכאורה יוצאת חומרא דבמקום בו אסור להוציא בכף אין גם להכניס כף בלבד, או להוציא הכף בלבד.
ולדעת רא הכולל בה"ה , מדובר על הכנסת הכף לצורך הוצאה שכן מדבר באותו ענין ולא נראה שישנה וירחיב לחומרא נוספת. והוכחה שניה ניתן להביא מזה שכתב שאם מבושל כ"צ אין לגזור בהכנסה, אולם ברור שכוונתו להוצאה בכף. אמנם מלשון השעצ ג"כ אפשר לדייק הנל דהרי מקורו בה"ה. ולענין למעשה הכנס או הוצאה גדידא של הכף- דעת הר' יודייקין והר' צורישדי דיש לאסור ג"כ.
האם מותר לקחת אוכל מסיר המונח ע:"ג הפלטה- כהח- יש להם על מה שיסמוכו, אורלצ-  אם כוונתו להשאיר את החמין לצורך מצוה. ילקוי- מותר ובפרט לצורך מצוה ומותר במצקת, ארחות רבנו- בבית חזוא וקה"י נהגו להוציא.
אם יש מגיס במים- שות אגמ- מותר כי אין מגיס במים, ששכ-מותר.

סעיף יט – לטוח שמן ושום על צלי
כלבו- אסור לטוח שמן ושום על הצלי בעודו כנגד המדורה אפילו נצלה הצלי מבע"י דמכל מקום יתבשל השום והשמן.
שבת קט. א"ר חסדא שירקה טויא שרי פעפועי ביצה אסור
רשי-מותר לשרוק הצלי אם הוא רותח, ואסור לטרוף ביצים  כי נראה כמי שרוצה ליתנם בקערה.
פסק בשוע
אסור לטוח שמן ושום על הצלי בעודו כנגד המדורה אפילו נצלה הצלי מבעוד יום דמכל מקום יתבשל השום והשמן.
גוש בכלי שני-מא+טז,דין צלי שהועבר מכנגד המדורה (שיפוד) ונמשח-מא. שפוד שהועבר לכ"ש ונמשח-מא. .לתת שומן שנתבשל ונתקרר כנגד המדורה-מב. דין נולד-מא מסתפק ומב מתיר. ריסוק בידיים-מב. נתינה מעט מעט.מרסקו בקערה-שעצ. נתינת שומן על מני קמחין-מב. דין הגסה במבושל כ"צ ועומד על האש-ה"ה-פטור, כלבו-חיב, שעצ תמה על ב"י ומסקנתו לדיעבד. הוצאת מים ממיחם שחושש להריקו פן יתקלקל-מב.
ששכ-אין להשתמש המיחם המתקלקל כשנגמרים המים.

שכא- שינון

סעיף א-להסתפק מעצים בשבת והיתר מלילה –דין מוקצה

ביצה יב :המולל מלילות מע"ש, למחר מנפח מיד ליד ואוכל אבל לא בקנון ולא בתמחוי. וגמ' מוסבר כי מדובר על מלילה דווקא מע"ש אבל בשבת אסור למלול
שבת קכח.- חבילי פיאה אזוב וקורנית הכניסן לעצים (=לאוצר) אין מסתפק מהם בשבת. למאכל בהמה כן מסתפק בהם בשבת
ר"י –ובלבד שלא ימלול בכלי,   חכמים- מולל  התרמילים בראשי אצבעותיו ולא הרבה כדרך שהוא רגיל בחול
ביצה יג : נחלקו אבי ורבא ור' אוויא בפרוש ראשי אצבעותיו
אביי- אצבע על אצבע, ר' אוויא- אצבע על שתים,  רבא- כיון שמשנה, אפילו אצבע על כל היד.
ריף ראש רמבם- הבינו שקכח מדבר בשבת
אבל תוס' והמרדכי- אסור למלול בשבת אלא בי"ט. ובשבת מותר-לרכך, למלול אסור אף בשנוי.
הנפקמ- האם מלילה היא דש כלאחר יד ולכן ע"י שנוי מותר, או הוי תולדת דש ואסור אף בשנוי, אלא לרכך.
ופסק שוע כרמבם וכרבא  וכתבו כאן שוב לענין מוקצה והרמא הביא שיטת האוסרים בסימן שיט סע' ו' חבילי פיאה אזוב וקורנית (פירוש מין עשב), הכניסן לעצים, אין מסתפקין מהם; הכניסן למאכל בהמה, קוטם ואוכל ביד, אבל לא בכלי, ומולל בראשי אצבעותיו.

דין מוקצה תלוי במחשבתו-מב, הכניסם סתם-מא, קטימה בכלי-מב.
לברר- לכאורה הרי מארכל בהמה ומותר לעשול כלי
כה"ח (ו )-אע"פ שכתב רמא לאסור אין להחמיר ומותר לפרק האוכל.
שימוש במלח בשבת
סעיף ב- עשית מי מלח
שבת קח. אין עושין הילמי בשבת אבל עושין מי מלח..ור"י אוסר בשניהם כי הכמות לא משנה אלא האיכות ומותר אם מערב שמן. ובגמ' מובא שלעשות מעט מותר כגון לטבל פתו או למאכל ולעשות הרבה אסור.
רשי-משום שנראה כמעבד. רמבם (כב,י)-משום מחזי ככובש ערובין יד: אמר שמואל אין הלכה כר"י לא בהילמי ולא בלחיין.
דין מי מלח עזין
שבת קח: תני ר' יהודה בר חביבא, אין עושין מי מלח עזין… תרי תילתא מלחא ותילתא מיא
רמבם- משום מחזי ככובש. ומסיק ב"י שמזה שעשו אבחנה בין הילמי לעזין אסור לעשות אפילו מעט מי מלח עזין
שוע פסק כגמ' וכטעם רשי
אין עושין מי מלח הרבה ביחד לתת לתוך הכבשים, משום דדמי לעיבוד, אבל יכול לעשות ממנו מעט לתת לתוך התבשיל; ואם נתן לתוכו שני שלישי מלח, אסור לעשות ממנו אפילו מעט.
נתינת מלח במשקה אחר -מא, עיבוד אוכלין-מב (שבת עה: רבא אומר אין עבוד באוכלין ), לעשות הרבה כדי לחלק להרבה סירים- מח' תו"ש המקל וא"ר והכרעת המב משום עפ"י מאירי משום מחזי. לעשות הרבה בשנוי לפי ר' יוסי-מב שמביא מחמירין ומקילים, עשיית מי מלח מועטין לסעודה אחרת-מא אוסר וחולק עליו בהל עפ"י החילוק בין מליחת ביצה לעשיית מי מלח . כנ"ל לצורך חול-בהל.

כה"ח (ט)-הא"ר אסר לעשות הרבה גם אם נותן שמן מתחילה ולכן יש להחמיר.
מי סוכר עזין- כה"ח (יד)-בספר יסוד יוסף אסר. יבי"א (ד,יו"ד,ב,ו)-מתיר


סעיף ג
שבת קח: תני ר' יהודה בר חביבא אין מולחין צנון וביצה בשבת.
רשי- אין מולחין 3 ו 4 חתיכות כי מלח מעבד והוי תיקון
רמבם (כב,י)-נראה ככובש כבשין בשבת וכובש אסור מפני שהוא כמבשל
סמג-עובדין דחול
ר' חזקיא משמיה דאביי אמר צנון אסור (למלוח) וביצה מותר.א"ר נחמן מריש הוה מלחנא פוגלא…ממלח לא ממלחנא (רשי-2 ביחד) טבולי מטבלנא. (רשי-בשעת אכילה ולא מסעודה אחת לשעודה אחרת)

ספר התרומה- הקפידא שמולחים 2 ו3 חתיכות אבל אחת אחת מותר ומסביר הב"י שאין סתירה לרשי, ומה שמוזכר ברשי חתיכה אחת הכוונה שלא להשהות אפילו לזמן ממושך.
אור זרוע- מותר לטבול צנון במלח ולהניח שעה אחת . והב"י מסבירו עפ"י סמק וסמג שלמלוח ע"מ להשאיר אסור אבל לטבול ולהשהות מותר

פסק השוע כגמ' וכטעם הרמבם
אסור למלוח חתיכות צנון, ד' או ה' ביחד, מפני שנראה ככובש כבשים, והכובש אסור מפני שהוא כמבשל; אלא מטבל כל אחת לבדה, ואוכלה. אבל ביצים, מותר למולחן.
מליחת שאר ירקות-טז עפ"י רמבם שכתב ו"כיוצא בו " דהיינו כל ירק שצריך מליחה, פמג-ירק  שדרכו לכבוש, מליחת חתיכות צנון המונחות בנפרד-שוע, מנהג העולם עפ"י מא בשם הש"ג, חיתוך צנון דק דק-הבעתיות ואיך מותר-טז, שריית חסה במלח- מא, טז- שפיכת משקין לחומץ-נפקמ בין רשי לרמבם בנתינת משקין לחומץ ע"מ שיחמיצו, מב-מוסיף דאסור מצד עובדין דחול, חומרת איסור לתת מלפפונים חיים לכבושים-מב, היתר מליחת ביצים-מא, היתר טיבול צנון שיזיע לזמן מועט-טז
טז חולק על הבנת הב"י בגמ'-להבין
האם סע' ד' חולק על סע' ג'-כה"ח (חי), לשים מלח בסלט עגבניות ומלפפונים וכו'-כה"ח (לא)-אסור למלוח מלפ' חיים שהרי רגילים לעשות מהם כבושים ועוד דהמליחה מועילה להם, וה"ה כל כיוצא בזה ומיהו כשנותן שמן מיד שרי. לוי"ח (ס)- מותר לתת מלח דהוי לטעם ודמי לביצה, ואף למלפפון חי מקולף מותר עפ"י שבות יעקב דאין דרך למלוח מקולף, וכן לא אסרו אלא בירקות שיש להפיג חריפותם, והמחמיר לתת לימון ת.ע.ב.
אורלצ (לג, א)-אין למלוח ירקות שדרך למולחן, אא"כ נתן שמן, וירקות שאין דרך לכובשם מותר בכל אופן.
ששכ (יא,ד)- עפ"י חילוק הלוי"ח דהכל תלוי אם דרך למולחם, ובעגבניות אין דרך למלוח חתיכות אלא שלמות ואף בצנון היה להתיר כי אין הדרך היום אולם יש להחמיר כיון שנזכר בגמ'.
לפזר סוכר על תותים-לוי"ח (ס)-כתב בספר ד"ט שסוכר כמלח לענין הכשרת בשר, ורוב האחרונים חולקים עליו ולכן אין דרך לעבד בסוכר ומותר, אלא שיש לחוש לדבריו לחומרא. אורלצ (לג,א)-מותר כי לא מכשירים בו.
נתינת ירק חי לתוך חומץ חזק-כה"ח (כ)- ואם נותן כשיעור שיתן על האור וירתיח והוא 18 דק' דהוי כבוש.
דין למלוח שאר דברים-כה"ח (כד)- דבר שאין דרך למולחו וגם אין מליחה מועלת בו לשנות טבעו, אלא רק ליתן טעם שרי.
כבישה אחר כבישה-לוי"ח (ס)-ירקות שנכבשו במי מלח מותר ליתנם בתוך החומץ כדי לאוכלם בו ביום משום דאין כבישה אחר כבישה. אולם אין להחזיר ירקות שעדין לא נכבשו כ"צ.

סעיף ד- היתר תה"ד בטיבול הצנון
תה"ד- מותר לטבול מספר חתיכות צנון כ"א בפני עצמה ולהניחם לפניו ע"מ לאוכלם מיד זו אחר זו.
יש מי שכתב שמותר לטבול כמה חתיכות צנון אחת לאחת לבדה, ולהניחם יחד לפניו כדי לאכלם מיד זו
אחר זו
מדוע מותר בצורה זו-מב, דין חתיכות נוגעות-מב, טיבול בשהוי לזמן-דעת שוע, דעת הטז, המנהג בטיבול-מב-ההבדל בדעות נובע מנפק"מ בין רשי לרמבם.
מרן- ויש מי שכתב כה"ח (כו)-כיון שכתב ויש מי שכתב יש להחמיר שלא למלוח אלא לטבל ולאכול כל אחת בפ"ע כמו בסע' ג'.

סעיף ה- מליחת שאר אוכלין
שבה"ל-מליחת בשר מבושל וביצה מבושלת דווקא לאכילה לאלתר,1. עפ"י הגאונים שסוברים שמליחה היא אב מלאכה,2. הבדל בין מליחת בשר חי למבושל לענין הערמה בי"ט.
בשר חי או דג-שבה"ל-אסור אפילו שלא יסריח כי לא שייך הערמה, ר"ת-מותר לטלטל בשר חי בין תפל בין מלוח. דג תפל אסור לטלטלו ודג מלוח ניתן לטלטלו.
פסק שוע כשבה"ל
אסור למלוח בשר מבושל או ביצה מבושלת, להניחה
סתירה לסע' ג'-מב, טז חולק על השוע ונשאר עקבי לשיטת רמבם והמב חולק על הטז דמליחה לזמן שייך מחזי ככובש ,מליחה לצורך סעודה אחרת -מא+טז (קולא ביחס לצנון במלח)ואילו א"ר וגרא מקילים שמותר לצורך שבת כולה עפ"י הר"ח (שפי' שאיסור מליחת הבשר זה למי שרוצה לצאת לדרך ). מליחה למניעת הסרחה כשמתעתד לאוכלו בסעודה אחרת-מב,
מליחת בשר ודג חיים שלא לצורך שבת- לענין הסרחה ולענין הפסד-מא-כי המלח מכשיר האוכל ומתקנו לאכילה.
הדחת בשר ע"מ לאוכלו חי-מא מתיר וסובר ששונה מטבילת כלים. הדחת בשר בן ג' ימים מדוע אסור-הבדל לעומת היתר השקאת ירקות-מא, הדחה ע"י גוי-מא, דעת האחרונים בבשר בהמה-מב (וראייתם משז סע' ה'), כנ"ל בקצב-מב, בשר אווז של יחיד–מב, כשאין גוי מהו לעשות ע"י ישראל-מב- והטעם במא-שיש צורך קצת, וראייתו מכלי חמץ ששכחו להדיחו. עקרון –שבות דשבות במקום הפסד

סעיף ו- מליחת קטניות מבושלות
טור בשם ר' פרץ- אין למלוח הרבה פולין ועדשים שנתבשלו בקליפתן.
אין למלוח ביחד הרבה פולים ועדשים שנתבשלו בקליפתן.
הטעם-טז-דומה לעיבוד, מא-ככובש. האם מותר לאלתר-טז
כבישה לאחר בישול- לוי"ח (ס)-אסור, כי כבישה לאחר בישול הם פנים חדשות, ואף שאין כבישה לאחר בישול.
טחינה בשבת
סעיף ז-שחיקת תבלין
שבת קמא. א"ר יהודה הני פלפלי אחד אחד בקת סכין מותר, תרתי אסור. רבא אמר כיון דמשני אפילו טובא נמי
רשי-בקת סכין הוא כלאחר יד, ורבא מתיר אפילו בהרבה כי משנה מהצורה הרגילה.
תוס-מדובר לעשות כן בשבת.
הוכחת הב"י שמדובר בשבת משאילתות ומהרמבם (כא,כ)- מוכח שצריך למידק בקת הסכין ובקערה ולא במכתשת.
סמג מסכים שמדובר בשבת אלא שדעתו להחמיר בגלל מראית עין
שבה"ל- הבדל בין שינוי  לשנוי גמור בדאו'., וראייתו מהדרגות בבורר.
שוע פסק כרמבם
מותר לדוך פלפלין, אפילו הרבה יחד, והוא שידוכם בקתא של סכין ובקערה.
מתי מתחיב על שחיקת תבלין-מב, חצי שיעור-מב, למתי הכתישה -מב, האם צריך 2 שינויים-מא וחולק עליו הטז והכרעת המב.דיכה ע"י מדוך עץ ושולחן-מב. הולדת ריח בבגד ע"י כתישת תבלין בתוכו-טז וראייתו משכ אודות נגוב ידיים צבועות בבגד, טז חוזר בו בתקיא סק"ח ומתיר להוליד ריח בפ"ר היכן  שאינו מכוון, חיתוך פלפלין דק דק בסכין-מא.
דיכת תבלין לאותו יום או דווקא לאותה סעודה- כה"ח (לז)- הרמבם –לאותה סעודה, משוע משמע-לאותו יום,אחרונים –להחמיר.הבדל בין פ"ר בדרבנן לדאו'- עפ"י עקרן בטז (תקי"א סק"ח) נפסק בלויח
(סא)-כל שאינו מתכוון אע"פ שהוא פ"ר בדרבנן מותר.

סעיף ח-שחיקת מלח
האגור-מתיר לדוך מלח בקת סכין או בקערה וכן פלפלין.
כלבו- כיוון שבחול רגילין להדק מלח ע"ג שולחן, אז בשבת יש לעשות בשינוי.
הרב המגיד- (כא,כ)-אסור במדוך של עץ ומותר ביד סכין ובעץ הפרור.
שוע פסק כה"ה והרמא מבחין בין מלח גס למלח דק שנתקשה לפתיתין.

אין כותתין מלח במדוך של עץ, אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור ואינו חושש.הגה: ודוקא מלח הגס, אבל מלח שהיה דק מתחלה ונתבשל ונעשה פתיתין, מותר לחתכו בסכין כמו שחותך הפת (כל בו).

העקרון-לשנות, האם מותר לאלתר בכלי כתישה-מב, דיכת מלח במדוך-אחרונים חולקים על הגרא שמקל במלח בשנוי אחד-האם נחשב כ2 שינויים או כשינוי גדול, פרור בידיים-מב. מלח שנתקשה לגוש-האם מותר לפוררו במכתשת. דין סוכר לדוך במכתשת-מב.
מנהג בגדד לדוך בשבת תמרים אגוזים ולוזים-כהח בא"ח (עא)-במלח צריך 2 שינויים. ואילו בתמרים רגילים לעשות במכתשת רגילה ובהפיכת יד העלי, ואין למחות כיון שיש פלוגתא ובעל נפש יחמיר.
טחינת טבק הרחה- כהח (סט)-טבק שהפך לגושים מותר לפורר באצבעותיו דזהו שנוי גמור אבל לא בכלי.

סעיף ט-טחינה באוכלין שאינם ג"ק - בשר
טחינת בשר
תרומת הדשן- לב"א-מותר לטחון דק דק בבשר מבושל ובצלי, דטוחן שייך בגדולי קרקע, ואפילו למי שלא יכול ללעוס.  לעופות-חיתוך בשר חי לפני עופות אסור כי אין דרכם לאוכלו שלם ומה שמותר לטחון אוכלין זה דווקא בשאפשר לאוכלו גם כך, וכן משום שוויי אוכלא.

שוע פסק כתה"ד
מותר לחתוך בשר מבושל או צלי, דק דק בסכין. הגה: אבל אסור לחתוך דק דק בשר חי לפני העופות, דהואיל ואינן יכולין לאכלו בלא חיתוך, קמשוי לה אוכל (תה"ד סי' כ"ז/נ"ו/ ועיין לעיל סי' שכ"ד, ס"ז).

עקרון תה"ד במה שייך טחינה-מב, האם לחוש לש"ג שסובר שבהמה היא בכלל ג"ק-מב, מדוע בחיתוך לעופות שיך טחינה הרי ראוי לכלבים-הסבר המא, טז וגרא חולקים על דין הרמא ובהל עפ"י המא מסכים עם דין הרמא אך חולק על טעם  הרמא וראייתו מסימן שכד סע' ז'. האם מותר לשוע לחתוך דק דק לעופות לאלתר-בהל (וראייתו מחיתוך שחת וחרובין לבהמה ), חומרא בחיתוך לעופות לעומת חיתוך לחסרי שיניים עבור ב"א-מב, האם מותר לחתוך דק דק לעופות שיכולים לאכול גם בלי זה-בהל, הפנית הרמא לשכד סע' ז-חיתוך נבלה לכלבים-האם מותר דק דק לכלבלבים.

סעיף י- טחינה באוכלין שאינם ג"ק - גבינה
ריב"ש-אסור לגרור גבינה בשבת בכלי שהוא מורג חרוץ ובעל פיפיות. ובד"מ כתב שבי"ט מותר בשנוי. שוע פסק כריב"ש
אסור לגרור הגבינה בשבת במורג חרוץ בעל פיפיות שקורין ראליי"ו.
העקרון-שמדובר בכלי מיוחד-מא, האם מותר לאלתר-מא, האם מותר בסכין דק דק-מא, שחיקה בשינים -מא. טחינה בג"ק לאלתר בכלי מיוחד-מא, בכלי מיוחד-האם חיובו בדאו' או מדרבנן-מב (סקל"ו),
חיתוך גבינה בסכין דק דק לאחר זמן-מח' בכה"ח. חיתוך סלט על קרש חיתוך מיוחד- אורלצ מצד אחד כתב (לג,ב) שאסור אא"כ חותך חתיכות גדולות כיון שהרגילות לחתוך דקיק על הקרש, אולם (מז,כב)- כתב שחיתוך ירקות לסלט לא נחשב כיום לגדול, ומותר לחתוך ללא שנוי, וא"כ יהיה מותר על קרש על חיתוך.
דין מקצץ בצל-ששכ (ו,ג)-אסור כי הוא כלי מיוחד. דין מקצץ ביצים-ששכ (ו,ג)-מותר כשאר כלי סעודה .
אג"מ (ד,עד,טוחן,ד)-מותר כי לא כל מה שמקל על העבודה נחשב כעובדין דחול, ואדרבה יש להקל בשבת.
עקרון עובדין דחול של הריבש- דווקא בכלי מיוחד שעושה טחינה דקה כמו שעושים בחול.

סעיף יא- השקאת פרות שלא יכמושו
רשבא-מותר להשקות התלוש בשבת כדי שלא יכמוש, כיון שהירקות ראויים למאכל בשבת ומותר להשקותן כמו שמותר לטלטלם.
מותר להשקות את התלוש, כדי שלא יכמוש.
עקרון טירחה-מב, ירקות שאינם ראוים לאכילה-שעצ וראייתו מדין הוספת מים ל4 מינים, משקה את המחובר-מב, השקית ענפי בושם באגרטל-מב
טרחה לצורך חול מתי מותר-סימן רנד בציו"ש.הכנסת מוצר למקרר שלא יתקרר. הורדת כביסה לצורך חול.

סעיף יב- טוחן בירקות- היתר לאלתר
ריסוק-תוספתא (ביצה,א,יג)(שבת,טו,יג)-אין מרסקין דבילה וגרוגרות לפני הזקנים בשבת, אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור.

טחינה דק דק-שבת עד: א"ר פפה האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן.
רשי-פרים=מחתך דק דק,
היתר טוחן אחר טוחן
הגהות מימוניות (כא,יח,ע)-פסקו התוס' הנל,בשם ר' יוסף שמותר לפורר לחם דאין טוחן אחר טוחן.
סוברים שבכל ג"ק שייך טחינה- רשבם,רא"מ-אסור לפורר פרות לפרורין דקין. ומסיק הב"י דהאיסור לא רק בסילקא אלא גם בפרות אחרים.
סובר שאין טחינה באוכלין-ראש-פרים סילקא=עצי דקלים וכשמפרק הנימין יוצא קמח דק וחייב משום טוחן.

סוברים שלא בכל ג"ק שיך טחינה
תוס'- דווקא בסילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי ואילו בשבת קיד: כתבו- לקנב ירקות ביוה"כ דווקא חתיכות גדולות, ואילו בדקות יש איסור חטאת "פרים סילקא" ותרוץ האחרונים לסתירה.
רמבם (כא,יח)-המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו ה"ז תולדת טוחן וחייב. לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה מפני שנראה כטוחן.
(ז,ה),(ח,טו)-המחתך את הירק מעט לבשלו ה"ז חייב שזו המלאכה תולדת טחינה.
ב"י מתלבט בדעת הרמבם 1.שאר ירקות  2.דווקא דק דק לצורך בישול .
מסקנות ב"י :מותר לחתוך קיבוץ ירקות אם אוכלן לאלתר ורצוי חתיכות גדולות לצאת לדברי הכל.
היתר טחינה לאלתר
רשב"א- מחייב על פרים סילקא דווקא אם אוכלו בשבת לאחר שעה, ולאלתר מותר דק דק כי לא חייבו לאכול חתיכות גדולות וכמו בורר. שיעור לאלתר כמו בבורר. מקור הרשבא והחולקים עליו.
שוע פסק שחותך דק חיב משום טוחן ורמא מביא דין טוחן אחר טוחן ודין טחינה לאלתר

המחתך הירק דק דק, חייב משום טוחן. הגה: וה"ה דאסור לחתוך גרוגרות וחרובים לפני זקנים (ב"י בשם תוספתא). ודוקא פירות וכדומה לזה, אסור. אבל מותר לפרר לחם לפני התרנגולים, דהואיל וכבר נטחן אין לחוש, דאין טוחן אחר טוחן (הגהות מיימוני פרק כ"א ור"ן פרק כלל גדול וסמ"ג). וכל זה לא מיירי אלא בחותך ומניח, אבל אם לאכלו מיד, הכל שרי מידי דהוי אבורר לאכול מיד, דשרי (תשובת הרשב"א והר"ן פרק כלל גדול), כדלעיל סי' שי"ט

טחינה בירקות שיכול לאכלן חיין בדעת שוע -מב, חומרת גרוגרות וחרובין לעומת בשר צלי-מב, ריסוק גרוגרות למי שיכול לאכול שלם-מא וחולק עליו בהל-נפק"מ בין מא למב לענין ריסוק בננה לתינוק ולשאר ב"א. מתי מותר לכתחילה לחתוך דק דק-מב, מתי אסור מדרבנן- כתישה בכלי מיוחד ולישת לחם במים-בהל, מתי חיתוך אסור  מדאו. האם מותר לאכול ירקות שנטחנו באיסור-מב. שיעור דק דק –יראים- והמלצת מב לגבי חיתוך לעופות-מדין טרחה, פרור לחם לאחר זמן-בהל, פרור עץ שנרקב, פרור צרור עפר, מנסר עצים לשם נסורת, שיוף מתכת, שיעור חיתוך דק דק בעצים להתחייב מדאו'-כדי לבשל ביצה קלה-מב, חיתוך עצים במידה-מב.
איסור טחינה בשאר פרות- כהח (ע). מתי שיך טוחן לאחר טוחן- קושית רע"ק (שב,ז)- על פרור טיט מעל בגדו ותרוץ החזו"א (נז,ענין)-הפרדה של חיבור טבעי . שביתת שבת (טוחן,ז)-דיבוק חזק מחדש.
ששכ (ו,ט)-פרות וירקות שנתמעכו ע"י בישול פקע איסור טחינה אבל לא בכלי מיוחד.
שיעור דק דק- לויח (סב)-לאלתר להקל והמחמיר ת.ע.ב., אורלצ (מז,כה)-סתם סלט לא נחשב דק דק. ברית עולם (טוחן כ)-הגדר לפי מה שרגיל בחול.
חתך דק דק לשעתים מהו בדיעבד- לויח (סג)-חולק על מב סקמ"ה ומתיר, כי לרמבם זה לא נחתך לבישול, ואין איסור דיעבד היכן שיש מח' ראשונים ולעקרון זה גם מב מסכים שיח סק"ב.
האם מותר לרסק בננה לתינוק ע"י מזלג-חזוא (נז)-ע"י שנוי 1. כל הפוסקים חולקים על היתר הרשבא לאלתר 2. רשבא התיר חיתוך ולא ריסוק. לויח (סד)-מותר בלי שנוי לאלתר, ומזלג לא נחשב כלי מיוחד וזאת לפי המב שכתב שכלי מיוחד נחשב דווקא אם לא עושים בו שימוש אחר. אגמ (ו,קמא)-להתיר כיון שלא מתרסקת ונשארת כגוש. אורלצ (מז,כו)-מותר גם אבוקדו וחצילים ללא שנוי כי אין דרך לרסקם במזלג אלא בכלי מיוחד, ולכן ריסוק בשיני מזלג כבר נחשב בשנוי.

סעיף יג- רדיית חלות דבש איסור משום מיחזי כתולש
שבת צה. הרודה חלות דבש… ומסקנת הגמ' שרדיית חלות כחכמים שאסרו משום שבות.
רמבם (כא,ו)-הלכה כחכמים. ה"ה בשם רשבא מחלק בין חלה דבוקה לתלושה.

אסור לרדות חלות דבש מהכוורת (פי' הקן שהדבורים עושים בו הדבש) מפני שדומה לתולש. הגה: ודוקא אם דבוקין בכוורת (המגיד פרק כ"א), אבל אם נתלשו מבעוד יום, או שנתרסקו מבעוד יום והדבש צף בכוורת, מותר לרדותו בשבת (ב"י)

מתי אסור משום דדמי לתולש ומתי חייב משום מפרק, דבש שזב מעצמו-מב, ליקוט דבש שעל פני החלה-מב, מח' טור ושוע לענין דיכה –בהל, סחיטת חלת דבש לאוכל-מא אוסר ומשוה לבוסר וחולק הבהל.,  
סחיטת חלה שנתלשה מבעו"י- כה"ח (פג)-מביא א"ר (שמתיר משום דמעיקרא אוכל ועכשיו אוכל) וחולק עליו.
לישה
סעיף יד- לישה-קמח קלי ושתיתא
מתי חייבין משום לש
שבת יח., שבת קנה. אחד נותן קמח והשני נותן מים, רבי אומר שני חייב, ריב"י-אינו חיב עד שיגבל.
המח' היסודית בין רבי לריב"י- האם החיוב הוא בנתינה או שהמח' היא דווקא בהתבצע שני הפעולות. אג"ט (לש,א)-לרבי יש 2 חיובים א.בנתינה ב. בלישה ואילו לריב"י פטור אם גיבל ולא נתן המים.
רוב הראשונים פסקו כריב"י ואילו יראים, סמג, סמק ובעל התרומה פסקו כרבי.
שוע פסק בסתם כריב"י, וכבעל התרומה בסע' ט"ז כי"א. השוני נובע בשיטת פסיקה: האם כבתראה או כרבי.
דין לישת קמח קלי ושתיתא
שבת קנה: ת"ר אין גובלין את הקלי וי"א גובלין, מאן י"א- א"ר חסדא.. כריב"י ומותר בשנוי על יד על יד.
ושוין שבוחשין את השתית בשבת, והא אמרת אין גובלין, ל"ק, הא בעבה הא ברכה, וכשעושה בשנוי.(שנוי נוסף-שתי וערב, עפ"י שכד סק"י)
ריף- קלי הינו שתיתא ומחלק בין עיסה רכה לעיסה עבה, רשבא- (השאלה על רבי) לריב"י מותר אפילו בעבה, רמבם-מחלק בין קלי לשתיתא. לישה בדבר שאינו בר גיבול
דין נתינת מים על אפר
ביצה לב: מותר לשרוק התנור בקיטמא
רשי –דבר שאינו בר גיבול אין איסור גיבול. תוס'-דבר שאינו בר גיבול שייך בו טפי גיבול ואף רק בנתינת המים.
ריף, ראש ורמבם-  פסקו כרשי- אפר מותר לגבלו משום שאינו בר גיבול.(משמע ברמבם דפטור ואסור אולם משום שמחת י"ט התירו לאוכל נפש )
ראש- אפר נחשב כבר גיבול ונתינת מים הוי גיבולו אלא כיון שנתן בו מים בעי"ט, נחשב כמגובל ואין בו שוב משום איסור מגבל.
דבר שאין בו גיבול כגון אפר וחול גס
נחלקו הראשונים בנתינת מים-
לרמבם- אין גיבול מדאו' אבל הוי איסור דרבנן, ומותר לתת מים.
לראבד-אף לדעת ריב"י אסור לתת מים לדבר שאינו ב"ג , ועל גיבולו חייב, אולם מובא בשעצ שאף לסברה זו מותר לתת מעט מים, שהרי אף לקמח קלי מותר לתת, או כמו שהתירו לתת למורסן
שיטת התרומה-אין לתת אפילו מעט מים.
הנפקמ  במח' אליבא דדעת ריב"י היא בדבר שאינו ב"ג, לדוג' מורסן.-האם מותר לתת מים  ולערב בשנוי
עפ"י  שבת קנו. מסקנת הגמ' כי מותר לתת מים במורסן בשבת ולערב ע"י בחישה שתי וערב או בכלי עצמו.
וכן פסק השוע סימן שכד ס"ג. והביא דעת יש אוסרים- שאסור ליתן מים אא"כ נתנו כבר מע"ש ולערב בשנוי.
והרמא כתב להחמיר כרבי (וכן פסק מב סקי"א) ובשעת דחק מותר ע"י גוי ויערב בשנוי.  
הפסק לענין מורסן
בהל בשכד- לשוע –מותר, מח' ראשונים בדעת ריב"י- למקילים (רמבם)- אין מורסן ב"ג וע"כ איסור גיבולו מדרבנן, ובשנוי מותר. ראב"ד- מורסן הוא ב"ג , ונתינת מים הוי איסור מדרבנן ולצורך בהמתו התירו בשנוי. נטית בהל לפסוק כמחמירים.
שוע פסק כרמבם וע"כ לספרדים אינו חייב עד שיגבל, ומותר לעשות בלילה עבה בשנוי של מעט מעט, ולא מערב בכח, ואילו אשכנזים הנוהגים כרמא שפסק כרבי אין לתת מים או כל משקה או חומר מדבק בדבר יבש, אא"כ עושה בלילה רכה בשנוי של סדר הנתינה.

אין מגבלין (פי' נתינת מים בקמח נקרא גיבול) קמח קלי, הרבה, שמא יבא ללוש קמח שאינו קלי. ומותר לגבל את הקלי מעט מעט. אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה  ואח"כ טחנו אותה טחינה גסה, שהרי הוא כחול והיא הנקראת שתיתא, מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת; והוא שיהיה רך, אבל קשה, אסור מפני שנראה כלש. (ואפי' ברך) צריך לשנות. כיצד, נותן את השתיתא ואח"כ נותן את החומץ.

לישה בדבש ושומן אווז-מב,
לישת קמח קלי
מדוע מותר לתת מים לדבר שאינו בר גיבול-מא, פרוש מגבלין שבשוע-שעצ,  נתינת מעט מים לקמח קלי במח' בדעת  ריב"י -מב. ערוב מים במעט קמח-פמג וחולק הנ"א ומפרש מעט מעט שזה כלאחר יד, בהל לא מסכים לפרוש החדש ומתרץ קושית הנ"א ב2 טעמים א.דבר שנאפה וכעת זה תקון מאכל ב. בעת אכילה.
לדעות שסוברות כרבי-אסור אפילו מעט, שיעור מעט מעט-מב
ערוב קמח מצה ביין או דבש-טז (כשלא ידוע סדר בחול )וא"ר חולק, השתנה על טיט- מא והמב מקל בטיט לא שלו. כלי רקיקה שמכיל חול-פמג, כסוי מי רגלים בחול-ח"א.
שתית
מדוע לא אסרו לעשות הרבה כקלי-מב, מהו השנוי-מב,
לישה אחר לישה- האם בדבר שנילוש או נתנו בו משקים שיך גיבול אם מגבלו ?
בהל אין מגבלים- מוכיח מדעת רבי הובאה בסע' טז שאם נתן משקה בחרדל מבע"י מותר ללוש בשבת משום שאין לישה אחר לישה בשבת.(הרחבה בתוס' 9 ), אבל אם לישה נוספת מיפה אז חיב-מירושלמי.
גדר בלילה רכה ועבה
ששכ (ח,ח)-בלילה רכה ניתן למוזגה מכלי לכלי, ואילו עבה דומה לגוש. שביתת השבת- לפי אבחנה בברכות שהכל או מזונות. חזוא (נח,ט)-רכה-נשפך ונירוק,אבל עדיין גושי ולא נוזל, ואם מים מרובים באופן שהוא נוזל אין בזה כלל משום לש, אא"כ במשך הזמן שוקע ומקבל דין רכה.
שימוש באבקת חלב
אורלצ (לג,ח)-האבקה נמסה ואין לישה ולא צריך שנוי. חזוא (נח,ט)-כנ"ל ועדיף שישפוך בבת אחת הרבה יותר מן האבקה ע"מ לדללו מיד. ששכ (ו,יג)- דייסת אורז קורנפלור, מותר לדללה.
להוסיף חתיכות בסקויט בסלט פרות ובכוס אשל
אורלצ (לג,ו)-מותר כי גדלן לא מאפשר לישה, אבל חתיכות קטנות יש לחוש וע"כ ישנה בסדר נתינה ובלישה.
ובאשל הוי בלילה רכה ומספיק שנוי אחד.
להשתין על עפר
כהח (צה)-להיזהר מלירוק על עפר, אא"כ נותן הרבה עפר.(צו)-להשתין היכן שקרקע תיחוחה, רק אם א"א.
לויח (סה)-הוי פ"ר דנ"ל בדרבנן, ומותר לרקוק דם המילה ע"ג עפר. אוצר הברית- שיערב העפר במים טרם שבת.
סעיף טו- לישה דין חרדל
שבת קמ. הא דאתמר חרדל שלשו מע"ש למחר ממחו בין ביד בין בכלי ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף אלא מערב. רשי-טריפה=מכה בכח כמו ביצים בקערה ( עד כה  4 שינויים: קלי-מעט מעט, שתיתא-שנוי בסדר, מורסן-שתי וערב, חרדל-בנחת)
ריף, ראש, רמבם, טור- מותר לערב המשקה בשבת לכתחילה , דנתינת משקה לא הוי גיבול, ומותר לערב בדרך שינוי כגון באצבעותיו, או בכלי עצמו ע"י ניעור.
שחלים (=כרישין) ששחקן מע"ש , למחר נותן לתוכן שמן וחומץ וממשיך לתוכה מנטה.
שום שריסקו מע"ש- למחר הוא נותן לתוכו פול וגריסין, ולא ישחוק, וממשיך אמיתא לתוכן תה"ד- מותר באצבע או בניעור הכלי עצמו, אולם ב"י חולק.
פוסקים כמו רבי
בעה"ת- בחרדל מותר לערב בשבת דווקא אם ערב מער"ש. נתינת מים לשום שחוק בשבת חיב משום לש, ומעט טיפות שנותן מע"ש לא נחשב כמגבל מבעו"י. רא"מ-כנ"ל.
הבדל בין שום ושחלים לחרדל
שבה"ל- חרדל צריך לישה מבעו"י כי הלישה היא העיקרית, משא"כ בשום ושחלים שצריך רק ריסוק.
מרדכי-אם לא נתן משקה מע"ש מותר לערב ע"י אצבעו אבל לא בכף. ב"י מקשה עליו. תיקון הגר"א לגירסה.
תה"ד- נותן פתרון לכו"ע אם לא נתן משקה מבעו"י- 1. בלילה רכה כמו שתיתא.2.  שנוי סדר הנתינה
קיטמא
ביצה לב: מותר לשרוק (=למשוח) את את התנור בקיטמא.
רשי, רמבם וריף- אפר מותר לגבלו משום דאינו בר גיבול
תוספות- יח. דבר שלא בר גיבול, נתינת מים זהו גיבולו.
פסק השוע כרמבם וכהגדרת תה"ד
חרדל שלשו מע"ש, למחר יכול לערבו הן ביד הן בכלי ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף לערבו בכך, אלא מערבו מעט מעט

איך מותר להוסיף מים לבלילה עבה-מב. איך התירו חכמים איסור דאו' בשנוי קטן-בהל , דחית הסבר הפמג שהובא במב, חומרא לגבי שיטת הרמבם. מדוע הוספת מים לא נחשב כמגבל –בהל –עקרון הדילול.
ששכ (ח,יח )- המסת אבקות-לשנות מאופן נתינה המים. הערת גרש"ז על בלילה עבה שעתידה להידלל.

סעיף טז- לישה דין שחלים ושום

שחלים (פי' שחלים בערבי תכא לשא"ר ובלע"ז קרישין) שדכו מערב שבת, למחר נותן יין וחומץ ולא יטרוף, אלא מערב. וכן שום שדכו מע"ש, למחר נותן פול וגריסין ולא יטרוף, אלא מערב. הגה: וי"א דלא יערב בכף, אלא ביד (אור זרוע ומרדכי סוף פרק תולין). ויש אומרים דהא דשרי לערב משקה בחרדל דוקא שנתנו מבעוד יום, אבל בשבת אסור לתת משקה בחרדל או בשום, הכתושים, משום לש. הגה: ואם נותן האוכל תחלה ואח"כ החומץ או היין ומערבו באצבעו, שרי דהוי שינוי כמו בשתיתא דלעיל. וכן נוהגין להתיר ע"י שינוי; ומקום שדרכו לעשות כך בחול, יתן בשבת החומץ תחלה ואח"כ האוכל.

שום המחוסר דיכה ושאר קטניות-מא, לשיטת ריברי -מהי דעת הרמא לענין ערוב בכף כשניתן מים מע"ש-מא,
כיצד לערב אם לא נתן משקה בשבת-גר"א-אסור אף באצבע, מא ומב מותר ביד.דעת הי"א על סע' ט"ו וכיצד יהיה מותר.מהי כמות המים שיש ליתן בע"ש- מא וטז- האם מח'-בהל. כמי  פסק הרמא- טז, מא, המנהג-מב (מובא בשכ"ד סקי"א ). טז-1. שכח לשפוך חומץ לחריין.2. כנ"ל לחסה מלפפון וצנון חתוכים דק דק.
3. חל פסח בשבת ושכח ליתן יין לחרוסת-לשו"ע, לרמא, הערת השעצ בדין החרוסת וחידושו לענין לישה אחר לישה. טריפת ביצים בקערה-מא. נתינת ביצים טרופות מע"ש לבורשט-פמג.
עשיית טחינה (דילולה)
אורל"צ (לד,ז)-מותר כי מדלל. ואם מוסיף חומוס ישנה בנתינה ובבחישה.ששכ (ח,כו)-אסור כי בשעת עשייה נעשית עיסה עבה. ילקו"י (ג,לד,תה)-מסתפק.
לערב מיונז בשבת
אורל"צ (לג,ג)-נתינת מיונז מדבקת הסלט ויש לחוש ללש.- המשך לא מובן
ששכ (ח,ד)-מותר לתת שמן חומץ ומיונז ע"ג חתיכות ירקות גדולות,כיון שאין מדבק לבלילה אחת עפ"י סקס"ח (שאין בעיה בחתיכות גדולות ).
וכן כתב במב סק"נ דאין לישה מדרבנן אלא בג' תנאים ואחד מהם שתהיה בלילה אחת.
כה"ח (קטו)-הבדל בין טריפת ביצים וערוב ביצים.
האם מותר להקציף את חלבון הביצה
לוי"ח (סו )-המקיל יש לו על מי לסמוך שכן יש מפרשים שפעפועי ביצה זה ירק ולא מדובר בביצים כלל.
אורלצ (לג,ט)-אסור אפילו במזלג. צי"א (יב,לב)-אסור מדין לש ועובדין דחול.
לישה שלא בגידולי קרקע
שבת יח. קנה: יש איסור גיבול בעפר
וכיון שעפר אינו ג"ק, מוכח כי לישה היא גם בלא ג"ק.
אג"מ (או"ח, ג,עד)- יש איסור לישה גם בדברים שאינם ג"ק, כגון הוספת שמן לביצים ,כבד או דג מרוסקים דק דק עד שנהיה בלילה אחת. ואין ללמוד מטוחן דשייך דווקא בג"ק כי טוחן היא ממלאכות הקרקע משא"כ בלישה.
שע"צ (פה) - לענין לישת חרוסת שכבר היתה עיסה עבה.
צי"א (יא,לו)-מותר להכין סלט הנ"ל: א.בלילה רכה ובמיוחד אם תתקלקל אם יעשוה מבעו"י ב.לישה בג"ק.
אג"ט (לש,טו,ג)-לישה דווקא בג"ק. ששכ-מותר גם בלי שנוי וטוב שיעשה בשנוי.

סעיף יז- עשיית יין יינומלין ואלונתית לרפואה

משנה שבת קלט: נותנים מים ע"ג שמרים שיצולו ומסננין את היין בסודרין ובכפיפה מצרית ונותנין ביצה במסננת של חרדל ועושין יינומלין בשבת. ר"י אומר בשבת –בכוס, בי"ט- בלגין, ובמועד- בחבית, ר' צדוק אומר הכל לפי האורחים   ובגמ' קמ. עושין יינומלין בשבת
ב"י סימן שי"ט סעי"ז
שבה"ל-אין בעית בורר,כי אדרבה רוצה בערוב המרכיבים, והסינון נועד לצללו בלבד. ב"י אין מרבים להקל בזה.
ש"ג-אסור לטרוף יפה משום טורח גדול ואומנות גדולה ותקון גדול, והרי אסור לטרוף אף חרדל שנילוש כבר.
אלונתית
גמ' קמ. עושין אנומלין שהוא יין ישן דבש ופלפלין מפני שהוא לשתייה, ואין עושין אלונתית שהוא יין ישן ומים צלולים ואפרסמון שאין עושין אותם לשם משקה אלא להצטנן אחר מרחץ ודוגמת רפואה.

מותר לעשות יינמולין, שהוא יין ישן דבש ופלפלין, מפני שהוא לשתיה; ואין עושין אלונתית, שהוא יין ישן ומים צלולים ושמן אפרסמון, שהוא לרפואה.

מב-לערב ולאכול מותר אבל לטרוף אסור ולסנן אסור כטעם הש"ג. קידה לטיבול חומץ-מהריל. ערוב ביצים קשות עם פטרוזיליה וחומץ-מהריל אוסר כדין הילמי ומא חולק ומשוה ליינומלין. כמות קטנה מותר גם למהריל.
האם מותר לשתות אלונתית אם  עשוי מבעו"י-מב. וצ"ע משכח כס"א בענין שרית קילורין מע"ש לרחוץ בשבת.

סעיף יח-שריית חילתית- היתר ללקיחת תרופה שהחל לקחתה לפני שבת

משנה שבת קמ. אין שורין את החלתית בפושרין, אבל נותן לתוך החומץ, ואין שולין את הכרשינין ולא שפין..
רשי-חלתית הנשרית בפושרין מועילה לרפואה.
בגמ' – מה דין השורה חלתית… אלא אמר אביי שאיסורו משום עובדין דחול. האם מותר לשרות החלתית בצונן- ונפסק שאסור. החלתית מועיל לכובד הלב.שריה בשבת של חלתית- אם להתחיל היום- אסור, ואם התחיל ביום חמישי ושישי ואם לא ישתה בשבת יסתכן יהיה מותר לקחת גם בשבת.
אין שורין את החלתית לא בפושרין ולא בצוננין, שדרך לשרותו לרפואה; אבל נותנו לתוך החומץ ומטבל בו פתו. היה שרוי מאתמול, מותר לשרותו בשבת. ואם שתה ממנו יום חמישי ויום ששי וצריך לשתות גם בשבת, מותר, שכך הוא דרך רפואתו לשתותו שבעה ימים זה אחר זה, הילכך מותר לשרותו בצונן וליתן בחמה, מפני שהוא סכנה אם לא ישתה ממנו
תיקון המב במרן לגבי לשתות, ומס' הימים שיש לקחתו. לחמם באש כשאין שמש-מא. הגדרת מי שרייה לענין שתייתו בשבת-א"ר. כיצד יש לשרותו  בצונן -בהל.
כה"ח- ומותר לשתות אף היכן שלא נהגו הבריאים לשתותו כיון שהוא סכנה וכסימן שכח סל"ז.(אודות מאכלי בריאים )

סעיף יט- טחינת פרות מבושלים- מריחת אוכלין
בתשובת הרמבם התיר להגיס ולהכות בעץ הפרור בקדרה שהורדה מן האש ויש בה בשר וריפות עד שנהיה כגוש אחד.
בישול- כיון שהורדה מן האש והתבשלה כל צרכה.
ירושלמי-כתישת שומים חיב משום דש, ולקיחת השומים מקליפותיהן הוי בורר.
סמ"ג ותרומה- אין לאסור לקלוף אם לאלתר וכוונת הירושלמי לברור ע"מ להניח.
ר' ירוחם- כוונת הירושלמי להוריד הקליפה כדי לכתוש אבל אם כדי לאכול מותר ור' פרץ כתב שאין לעשות הרבה כי נראה כבורר.
שום ובוסר ומלילות שריסקן מערב שבת, אם מחוסרים דיכה, אסור לגמור דיכתן בשבת
ואם אין מחוסרים אלא שחיקה, מותר לגמור בשבת. לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות בעץ פרור בקדירה בשבת, אחר שמורידין אותה מעל האש. הגה: ומותר להחליק האוכל בשבת, ולא הוי בזה משום ממחק, הואיל ואפשר לאכלו בלא זה; ומ"מ המחמיר במאכל של תפוחים וכדומה שדרכו בכך, תע"ב (מרדכי ר"פ כלל גדול). אסור לקלוף שומים ובצלים כשקולף להניח, אבל לאכול לאלתר, שרי (ועיין לקמן סימן שי"ט) (סמ"ג והגה"מ פרק כ"ב וב"י בשם סמ"ק ותה"ד ורבינו ירוחם).

ג' שלבים בפרות הנידוכין לשם שמנן. מדוע התיר בסימן רנב לשתות מיץ מלילות שלא עברו דיכה מבעו"י, הערת הבהל לגבי מח' טור שוע בדיכה.
האם מותר לערבב בעץ הפרור בכח-טז מתיר עפ"י ההבדל בחרדל, מא אוסר לפי השמטת השוע את לשון הרמבם.איזו שחיקה מותר לעשות-מב. הגסה על האש-מב. חזוא (סז)-בישול מפקיע איסור לישה, וכן המשקה בבישול לא מדבק הפזור אלא מרכך את העב.
דין מריחה של אוכל
חידוש במרדכי לגבי מירוח באוכלין-מב. מדוע החמיר הרמא במאכל תפוחים-בהל. מאכל שא"א לאוכלו ללא מירוח-מא. מירוח לאלתר-פמג, מירוח תפוחים מבושלים למקום שריק מהם-מא. מדוע להקל הרי זה פ"ר בדרבנן-בהל. סתימת נקב באוכל-בהל.
דיני בורר
קילוף תפוחים ואגוזים ע"מ להניח- מא מדמה לשומים ובצלים, ופמג חולק דהקליפות נאכלות. דין קליפות לפת וגזר-שעצ.הוצאת גרעין השזיף טרם אכילתו-מב.
כתישת שום בשבת
כה"ח (קלא)-מע"ש יפרק השנים מהשום, ובשבת ידוק כל שן בפ"ע בקת הסכין ובקערה או ע"ג דף, ויתן בשנוי.
שחיקת ריפות
כה"ח (קלד)- הב"ח כתב שרמבם חזר בו ממה שכתב אודות חרדל ושחלים שאסור לטרוף בכח, בעוד שריפות מותר . המא הסביר שלכן השמיט הב"י בכח. טז-בחרדל לא היה משקה קודם שבת ואילו הריפות נתבשלו כ"צ. ופוסק כה"ח שיש להחמיר משום דדמי ללישה.
ריסוק תבשילים הראוים לאכילה
אג"מ ( ד,עד,טוחן אות ה')-עפ"י הרמבם כיון שנתבשלו כ"צ ואינם מחוסרים אלא שחיקה, ותפו"א אחר שנתבשל דומה לריפות, וג"כ צריך שיהיו מרוסקים הרבה שלא יחסרו אלא מעט שחיקה.
ששכ (ו,ט)-פרות וירקות שנתמעכו ע"י הבישול ונוחים לריסוק, נפקע מהם איסור טחינה, ולכן מותר למרוח פרות מבושלים על לחם.
אורלצ (מז,כו)-מותר לרסק תפו"א ע"י מזלג אף בלי שנוי.
קליפת פרות
אג"מ (ד,עד)-היות וקליפת התפוחים עתה אינה ראויה לאכילה הרי היא פסולת, ואין הפמג חולק על המא.
לקלוף פרות
ילקו"י-תפוז ואשכולית מותר לקולפם ע"מ לאכול לאלתר. המקיל לקולפם לבו ביום יש לו על מי לסמוך. משום שלאלתר מדובר דוקא בבצל ושום שאין הקליפה דבוקה בפרי.
הוצאת גרעין מפרי
חזו"א (נד,ב)-אם אוחז את הגרעין בידו ומושך את הפרי בידו השניה והשאר הגרעין בידו ומשליכו, אין נדנוד בורר. וכן אם מקפל הפרי עד שהגרעין נופל, מותר.
ששכ (ג,יז)-התיר אף שלא לאלתר. ויש מקילין להסיר ממש בשעת האכילה (מב סקפ"ד)

אוכל שנתבשל ונתפרק-לענין נתינת מים
ששכ (ח,יט)-מותר כי אין איסור לישה אלא תיקון אוכלין בעלמא. וראייתו מחזו"א הנ"ל. וכן מבהל (שמא יבוא )- גבי קמח קלי שעבר אפייה- דברים שעברו תהליך המכשירם לאכילה, מותר להוסיף משקה, ואין לישה אלא שיש לעשות שנוי קטן כגון להמעיט הכמות וכו'.

שינון -  שכב                
דני נולד

סעיף א

משנה ביצה ג: אחד ביצה שנולדה בי"ט ואחד ביצה שנולדה בשבת, אין מטלטלין, לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי מיטה, אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תישבר, וספיקה אסורה, ואם נתערבה באלף כולם אסורות. ובגמ' מוסבר שספיקה הכוונה אם הביצה נולדה בי"ט או בחול.
הטור כתב שאין ליגע בה ומסביר הב"י השוני  ביצה מנגיעה רגילה במוקצה (סימן תקי"ג)

ביצה שנולדה בשבת, אסור אפי' לטלטלה; ואפי' נתערבה באלף, כולן אסורות. ויכול לכוף עליה כלי, שלא תשבר, ובלבד שלא יגע בה.

"והכינו את אשר הביאו"- מתי חל האיסור מהתורה ומתי האיסור מדרבנן-מא, הכנה טבעית- האיסור לרמבם וחולק עליו הבהל, ערוב תבשילין-שעצ, מדוע אין ביטול ברוב-מב, טלטול לצורך גופה-מב, מצא ביצה טרם עמוד השחר-מב, מדוע לא גזרו על ביצה שנולדה ביום א'-שעצ.

לברר- מה דין ספק נולד שנתערב ב1000

סעיף ב
ביצה ד. איתמר שבת וי"ט רב אמר נולדה בזה אסורה בזה ור' יוחנן אמר נולדה בזה מותרת בזה.
רשי-הסוגיא עוסקת בגם בי"ט שחל אחרי שבת, וכן שהכנה בידי שמים אסורה מגזרת הכתוב.

שבת שלאחר יום טוב, או לפניו, נולדה בזה, אסורה בזה.
בהל-ביצה שנולדה ביום א' של י"ט שחל במוצ"ש , מהו לאוכלה ביום ב' של  י"ט, כנ"ל בר"ה.

סעיף ג
ביצה ב: בטעם איסור שימוש בביצה שנולדה בי"ט מביא ר' יוסף סברה שהגזרה משום פרות הנושרין, שמא יעלה לקטוף ויתחיב משום קוצר.
רמבם (כא,ז)- פרות שנשרו בשבת אסור לאוכלן עד מוצ"ש גזרה שמא יתלוש..דין הרחה בהדס מחובר ובאתרוג-סימן של"ו, ב"י-מדוע לא בכדי שיעשו.

פירות שנשרו מן האילן בשבת, אסורים בו ביום ולערב מותרים מיד.
דין זרעים וירקות המצויים בגינות-מב, סיבה  לאסור אכילה בגמ' לר' יוסף ומוסיף המב גם מצד מחובר בביה"ש-מב, נתינתם לעניים כמו שהתירו להם דמאי-מב, כיצד יש ללקוט פרות שנשרו מע"ש-מב.

תיקון כלי
סעיף ד
ביצה לג. א"ר יהודה אוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי.
רשי-בקש ועלי קנים אין משום תקון כלי ומותר לקטום ולתקן קש של שבולין בשבת לחצוץ שיניו.
ראש-גם בכלי מותר להכין לו קיסם , אף שבתוספתא משמע דדוקא ביד.
מה שאינו מאכל בהמה
ביצה לג: ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו וחכ"א לא יטול אלא מאבוס של בהמה.
רשי-דדבר הראוי לאכילה מוכן לכל צורך, אבל עצים לעשית כלים או להסקה אסור לטלטלן.
ב"י מפעיל הכלל דר"א וחכמים הלכה כחכמים. (שבת קל:)

ופסק השוע
אוכלי בהמה, אין בהם משום תיקון כלי; לפיכך מותר לקטום, אפילו בסכין, קש או תבן ולחצוץ בו שיניו; אבל קיסם שאינו אוכל בהמה, אפילו ליטלו כדי לחצוץ בו שיניו, אסור.

האם שייך תיקון כלי עצים רכים הראוים למאכל בהמה אבל לא מיועדים לזה-בהל וראייתו מעצי בשמים. דין טלטול הנ"ל-בהל. האם שיך מחתך-מב. תיקון במאכל בהמה לשם תיקון כלי אחר- מב בשם הרן. קיסם שאינו מאכל בהמה- טלטולו, תיקונו ביד, תיקונו בכלי-מב, תיקון קיסם לנקוי שיניו היכן שהזמינו חברו ומתביש-מא.

סעיף ה
ביצה לג: כי הוינן בי ר' יהודה הוה מפשח ויהיב לנא אלותא אלותא אע"ג דחזיא לקתא דנרגי וחציני.
הדין מושווה לשובר חבית ליקח גרוגרות ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי.
רשי- מדובר בחיתוך מקלות גדולים וקשים הראוים לשמש כבית יד לקרדום, ע"מ להריח.
ופסק השוע
מותר לטלטל עצי בשמים להריח בהם ולהניף בהם לחולה; ומוללו להריח בו, אחד קשים ואחד רכים.

טלטול עצי בשמים-מב. לקטום בענפים קשים בכלי- טז, מא  ומב. קטימת הדס קשה שאינו ראוי לאכילת בהמה למטרת ריח בסכין-מב, עשית קיסם מהדס ביד לחצוץ שיניו-שעצ. קטימה בכלי של ענפי ריח רכים לקיסם-שעצ. כנ"ל להוליד ריח-מב. הולדת ריח באוכלין-שעצ. האם שייך מחתך כאשר חותך ביד בקשים-בהל. מב-דני מחתך: 1. מתי חייב. 2. מתי אסור.3. הבדל בין מחתך למתקן כלי. 4. מחתך באוכלין. 5. חיתוך ביד. חיתוך קיסם לחצוץ שיניו-להראש חיב משום תקון כלי ולרמבם משום מחתך ומוסיף המב דלדידה חייב משום תרתי.
לתת מי בושם ברחצה- טז (תקיא)- אסור משום מוליד ואף מע"ש , ח"צ (צב)-מותר כי גזרת הולדת ריח זה רק בדבר שאינו אוכל ומשקה ומי רחצה דינם כמשקה. פמג (א"א,כה)-אם ראוים למשקה מותר.ילקוי (ג,ב,תיב)-להחמיר במים העומדים לרחצה. לקטום לאחר- כה"ח (כא)-מקל וכן לתלוש זמורות ענבים לאחרים וכן פסק בא"ח. קטימת הדס בסוכות-כה"ח (כה)-אסור לתקן כדי לתת בלולב דדומה לעשית כלי ואם רכין מותר. לפרוך בשמים עד טחינה- כה"ח (כה)-אם הדס יבש שאין לו ריח, ומפוררו ביד ע"מ להריח לאלתר מותר ולאחר זמן חייב משום טוחן. עשיית גזוז בשבת- יש בעיות נולד ומוליד, יביא (ג,כא)-מעיקר הדין מותר והמחמיר ת.ע.ב.

הטלת גורל בשבת
סעיף ו
ראה המקורות בדף מצ"ב
רמבם (כג,יז)-עם ב"ב מותר בכל גווני. ריף וראש-הב"י מסתפק בדעתם. טור- לב"ב מותר במנות שוות. הרב המגיד- מסביר טעם הטור ודעתו שיש לחלק בין איסור ריבית דאוריתא לאיסור קוביה דרבנן. דעת הב"י בהבנת הגמ' ופרושו לריף ולראש.
ופסק השוע כדעת הראש הריף והטור והביא את הרמבם בדעת י"א והרמא פסק דאין להטיל גורל ע" גוי

המחלק לבני ביתו מנות בשבת, יכול להטיל גורל לומר: למי שיצא גורל פלוני יהיה חלק פלוני שלו; והוא שיהיו החלקים שוים, ואינם עושים אלא כדי להשוותם שלא להטיל קנאה ביניהם, אבל עם אחרים אסור כיון שמקפידין זה על זה יבואו לידי מדה ומשקל; אבל ליתן מנה גדולה כנגד מנה קטנה ולהטיל גורל עליהם, אפילו בבני ביתו ובחול, אסור משום קוביא. ויש אומרים דעם בניו ובני ביתו מותר להטיל גורל אפי' על מנה גדולה כנגד מנה קטנה, מפני שאין מקפידים. הגה: ואסור להטיל גורל בשבת, אפילו ע"י א"י (מהרי"ל).

האם יש איסור קוביה בחלקים שוים-מב. מדוע אסור קוביא-מב. חלוקת מנות ללא גורל לבני חבורה ולשכנים-מא. טעם הרמבם להיתר בב"ב-מב.  גדול כנגד קטן בבנים חולקים מנות משל עצמם-פמג. חלוקת דבר בגורל למנוע מריבה-מב. להטיל גורל על מצוות-מא וראייתו מהפסה במקדש. כיצד יש לבצע הגורל-מב. גורל ע"י נכרי במקום מצוה בשבת-מא, בי"ט-מב.
כה"ח (לו)-סתם ויש הלכה כסתם.

יום חמישי ב' אדר ב' תש"ס
יום חמישי ו' אייר תש"ס

שינון -  שכה

נתינת מזונות וחפצים לגוי בשבת
סעיף א-
הזמנת גוי לאכול בשבת וי"ט- ביצה כא: אמר ריבל מזמנין את הנכרי בשבת ואין מזמנין את הנכרי בי"ט…
נתינת מזונות לגוי בחצר – שבת יט. נותנין מזונות לפני נכרי בחצר , נטלו אין נזקקין לו
ה"ה (א,כא)- כדי אכלן, מפני דרכי שלום למעט מפרש בספינה
ראבד- לכתחילה אין לתת לגוי אוכל, ואם צריך יראו לו מהיכן או שיאכל איתם.
נתינת מזונות לגוי המצוי חוץ לחצר- תוס' שבת ג. אין לתת כיון שנראה שנותן לו ע"מ להוציא.
נתינת חפצים לגוי עומד בחצר- תוס' יט. דווקא מזונות מותר אבל חפצים לו משום מחזי שנותן ע"מ להוציא.
החזרת חפצי גוי לגוי- תוס' שבת ג. אפילו מכניס ומוציא כל היום , ואפילו נראה שנותן ע"מ להוציא.
ראש- ראה שבאשכנז מורים להחמיר אף בחפץ של גוי מפני מראית העין.
שוע פסק להחמיר כראש
מותר לזמן א"י, בשבת, ומותר ליתן מזונות לפניו בחצר, לאכלן, ואם נטלן ויצא, אין נזקקין לו. ודווקא שהא"י בחצר, אבל אם עומד בחוץ ופשט ידו לפנים שידוע הוא שיוציאנו, או ליתן לו שאר חפצים שדרך להוציא, אסור אפילו אם עומד בפנים, אפילו אם החפצים של א"י, שהרואה אינו יודע שהחפצים של א"י. הגה: ואפילו בייחד לו מקום מבעוד יום, יש להחמיר (מרדכי פרק קמא דשבת).

האם חוששין לטלטול יין נסך בשבת-שעצ. סיבת האיסור בי"ט-שעצ. מדוע לא לגזור בשבת מפני טרחה (שכד ח')-שעצ.האם רק עניי גוים-ש"ך יו"ד קנ"א. נתינת מאכל ליד הגוי –מא חושש לעקירה ומב פוסק כא"ר שמתיר 1.לא נותן ע"מ שיוצא 2.גוי עומד בחצר והוא עושה עקירה 3.בהל-בדבר אכילה תלינן שיאכל מיד 4.היום אין רה"ר וא"כ הוי גזרה לגזרה.
נתן ע"מ שיאכל בחצר והגוי יצא-מא. ספק אם יאכל בחצר-מא. נתינת אוכל באופן שאינו יכול לאכול בחצר-מא.
גוי עומד בחוץ ופושט את ידו-מב. חומרא בחפצים מבאוכל-מב. להניח חפצי גוי בחצר-מאמ"ר, אולם מב פוסק כמא שמותר להניח לפניו. לתת בידים בחצר-א"ר מקל כי אין עקירה אולם שעצ חושש למאמ"ר. ליחד מקום ללקיחת חפץ ממושכן-מב. נתינת מאכל ומשקה לגוי ע"מ שיתן לישראל- טז. נתינת שאריות חמץ בער"פ-מרדכי אוסר כי ודאי יוציא לחוץ וטז מקל כי אין רה"ר ולכן אין לחוש לעקירה ואף שיוציא חוץ לערוב.

ברירה לצורך גוי בשבת- כהח(ד)-לאלתר. גוי בא לקחת סחורה בשבת-כהח (יא)לחוש אם אפשר.

לברר- האם א"ר חולק על שוע

סעיף ב- א"ז- כשחל י"ד בניסן להיות בשבת, יש מחמירין שלא לתת מותר בחמץ לגוי ויש שמקילין אף לתת לו ביד ונראה להקל כי אין רה"ר מדאו', ותוס 'כתבו שאין לתת ליד הגוי דהוי עקירה וכן אסור לתת לו משכונות אא"כ בדרך מלבוש.
מרדכי-מח' בין א"ז לתוס', ומשום דרכי שלום או בגוי אלם מותר כי אין לנו רה"ר. ב"י מסיק דא"ז מסתמך על שאין רה"רו רק במקום מצוה ומדרכי שלום מותר ותוס' החמירו שאף במשכון של גוי אסור מפני מראית עין.
פסק שוע כמרדכי עפ"י הג"מ
היכא דאיכא משום דרכי שלום, או בא"י אלם, מותר לתת לו או לשלוח לו ע"י א"י. וה"ה לצורך מצוה, כגון להוציא חמץ מביתו בפסח (מרדכי).

האם מדובר בסכנת נפשות-מב. האם סתירה לרמז-מב. האם מותר לפוסקים שיש היום רה"ר מדאו'-שעצ. למסור ביד-א"ר מקל ומב פוסק כמא ומביא טעמו בשעצ
האם שוע מתיר ברה"ר- לוי"ח (עז)-מוכח מכמה מקומות ששוע סובר שיש, בכה"ג להקל.

לברר- האם שעצ  אומר שגם מי שסובר שיש רה"ר מדאו' יהיה מותר

סעיף ג- משכונות לגוי
ראביה- אסור להחזיר, אפילו יחד לו מקום.(מקורו-מרדכי-מה שמותר לתת לגוי זה אוכל אבל לא חפצים העשוים לטלטלם ממקום למקום מטעם דמיחזי כמו"מ ובשעה"ד להקל..
מרדכי- האיסור
ר' ירוחם-מותר להחליף משכון, ונהגו בדרך מלבוש וגם לישראל .
פסק שוע כר' ירוחם
מותר להחליף משכון בשבת אם הוא מלבוש, ויוציאנו דרך מלבוש כי אין זה משא ומתן; וגם בישראל מותר בענין זה, אם הישראל צריך ללבשו. הגה: וטוב שהא"י יקח המשכון עצמו ויניח אחר במקומו, ולא יגע בו הישראל, שלא יהא נראה כנושא ונותן (אגודה). וע"ל סי' ש"ז, בסופו, מדין א"י המביא בשבת איזה דבר, אם מותר לקבלו.

חפץ שא"א ללובשו-מא. גוי אלם-מא. גוי רוצה לפרוע הלואתו בשבת-מא וא"ר חולק  בנתינת מעות כי מחזי כמו"מ, הכרעת המב. טלטול משכון של גוי –מב. ערבות לגוי-מב.
כהח (כג)-מותר להניח ערב לדבר מצוה כגון להשיג יין לקידוש

הנאה ממלאכת גוי לצורך עצמו

סעיף ד- דין פת שאפה גוי בשבת
מצדדים לאסור- הבנת הב"י בר"ת- 1.מוקצה בביה"ש ואפילו לר"ש דדומה לגרוגרת וצימוקים 2.א"א היה לאכול החיטין באותו אופן כמו לחם (להבדיל מבשר).לשון ר"ת-דשמא נטחן היום ונמצא שהוא מוקצה דביה"ש לא היה ראוי.
רשבא-כל המתיר לאכול פת חמה מן הפלטר בשבת אינו אלא מן המתמיהין וטועים טעות גמורה
ראבי"ה- מלקה מי שאכל פת של גוים בשבת.
ספר התרומה1-.אמנם בשר שבושל בשוגג מותר כי היה שם בשר עליו אבל חיטין לא נקראו מעולם לחם.
2. אין לדמות להנאה מהדלקת גוי כי מדובר באכילה.
3. קמח וחיטין מוקצה מצד שאינם ראוים לאכילה באותו ענין שנעשו לבסוף, ואף הלחם מוקצה.
4. אין לדמות לדין בישול בשוגג כי אמירה לגוי לא נראית איסור.
מצדדים להתיר-
ספר התרומה לא גרע ממי שבישל בשבת שיאכל בשבת, כמו נכרי שהדליק לצרכו.
רן- עפי תוס' המתירין לקחת פת מגוי בשבת.
ה"ה (ו,ג)-גוי שאפה לגוי אחר או לעצמו מותר אם אינו מכירו ואין חשש שירבה בשבילו.
רמבן- פרות שנתלשו ע"י גוי אסורים משום מוקצה, אבל אם היו תלושין ובושלו מותר אם היו ראוים לכוס.
ראש- חיטין וקמח לא נחשבין מוקצה כי גמרו בידי אדם, והמלאכות האסורות נעשו עבור גוי. (כמו התו' אלא שיש להחמיר ב2 ימי ר"ה ).
דינים שונים-1. קנית לחם בשבת- אסור לאכול אם נאפה בשבת.2.אסור לתת כסף מע"ש שיביא לו פת.3. עבד ישראל שבישל אסור לכו"ע. 4.פת שנאפתה לגוי יש מתירין אע"פ  שיש בטחינה נולד,
מסקנת הב"י-ולהלכה יש לסמוך להתיר בדחק או למצוה, כיון שאיסורו מדרבנן.
פסק שוע בי"א קמא כר"ת ורשבא, וכי"א בתרא כטור והראש.

פת שאפה א"י לעצמו בשבת, יש אוסרים ויש מתירים; ובשעת הדחק או לצורך מצוה, כגון סעודת ברית מילה או לצורך ברכת המוציא, יש לסמוך על המתירים. הגה: אבל אסור ליתן לו מעות מערב שבת, ושיתן לו הפת בשבת, דאז אדעתא דישראל קא עביד (רבינו ירוחם מ"ח).

טעם האוסרים- 1.לא ראוים לאכילה ומוקצים ביה"ש. 2.אינם ראוים לאכילה באותו ענין שנעשה בהם איסור דאו' (לפי מא טעם זה נובע מאיסור נולד)3 . שמא יאמר לגוי לבשל לו דהוא להוט-טעם עיקרי.
טעם המתירין- אין חילוק בין ראוי לאכילה לבין לא ראוי, ואין מוקצה  או נולד כי היתה יכול ביד גוי לסיים.
דחק-נמצא בין גוים-מב. לשלם לגוי עבור פת למצוה-מב.
כהח (מ)-פת לסע' שלישית. לוי"ח (עח)-להקל, ואפילו שגוי מביא דרך רה"ר. כהח (לג)-לחם משנה נחשב לצורך מצוה. פת של בע"ב שאסורה בחול מותרת בשבת אם אין לו מה שיאכל..כהח (לה)-שתית קפה אסור למי שחושש לנולד. כה"ח (לו)-קפה של גוי אסור בשבת הואיל וישר רגילות ובחול אסור משום חתנות ואין למחות שיש להם ע"מ לסמוך. גוי שבישל לעצמו דבר שאין בו משום בישולי גוים- כהח (מה)אין איסור מוקצה לכו"ע, "אין אומרים מתוך שהוקצה לכל השבת כולה, אלא בדבר שמקצה אותו מדעתו ודחאו בידים, כגון תבואה שטחנה ועשאה קמח, אבל לא בדבר שהוא מוקצה בע"כ של אדם"

סעיף ה- גוי שצד או ליקט פרות או אפה פת או בישל לעצמו
טור- יש אוסרין כמו פרות הנושרין שאסרו אפילו נשרו מאליהן דבדבר מאכל החמירו טפי, והכי מסתברא לאסור דלא גרע מנשרו מאליהן
תוס'- תמהו על רא"מ שאכל מדג שנצלה ע"י שפחתו דיש לאסור מטעם שמכירו ויבוא להכין לו בשבת הבאה.
סמג"- שמא יבוא ויאמר לו בפרוש אף שאינו מכירו וכך מסבירים את ר"ת שאוסר בכל גווני.
ב"י מקשה על הטור דהלא פסקו מתיחס גם לאפית פת, ומביא שאפשר שהטור חולק על אביו.
ספק אם לקטן בשבת- ביצה כד. "ספק מוכן אסור". כל שיש במינו מחובר אע"ג דאיכא למתלי שנתלשו מבע"י אסור, כי דרכן של ב"א ללקוט אותו ביומו ולא מערב.
פרות שנתלשו עבור גוי בשבת מתי מותרין- שבת קנא. מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב גוים, למוצ"ש רוחץ בה מיד ואם רוב ישראל, צריך להמתין בכדי שיעשו. מחצה על מחצה, בכדי שיעשו.
פסק שוע
א"י שצד דגים או ליקט פירות לעצמו, אסורים לישראל; ואפי' ספק אם לקטן או צדן היום, אסורים בו ביום; אבל לערב מותרים מיד, אפי' אם ודאי לקטן וצדן היום.

חומרה בצידת דגים ולקיטת פרות מאפית פת-מב. אם דעת א"י לקטוף הפרות בשבת-שעצ-נפקמ בטעמים. טלטול פרות שבספק-מב. ניכר שנתלשו מבע"י-מב. ספק נתלשו בשבת- מתי מותרין-מב.
ספק דרבנן לקולא- כהח (מט)-דישל"מ יו"ד קב. עבר ולעס דבר איסור האם יפלוט- כהח (בן)-אסור לבולעו ואם ספק נתלש היום מותר, ואם הביא לישראל גם בספק צריך לפלוט.




הנאה ממלאכה דאוריתא של נכרי לצורך יהוד או לצורך גוי ויהודי

סעיף ו – גוי שצד וליקט פרות עבור ישראל או עבור ישראל וגוי
ביצה כד: גוי שהביא דורון לישראל, אם יש מאותו המין מחובר, אסור, ולערב אסורין בכדי שיעשו.
האם מותר לישראל אחר- רמבם (י,ב)- נראה שלישראל אחר אסור נמי בכדי שיעשו
גוי שעשה מלאכה עבור ישראל וגוי כאחד- שבת קנא. מרחץ המרחצת בשבת…מחצה על מחצה, בכדי שיעשו.
פסק שוע
אם ליקט וצד בשביל ישראל, או בשביל ישראל וא"י, צריך להמתין לערב בכדי שיעשו.
מב- שאר מלאכות שעשה א"י ללא צווי ישראל, אם יש רוב יהודים, הדין לאחרים,מח' רשי ורמבם בטעם של בכדי שיעשו דלרשי-שלא יהנה ממלאכה שנעשית עבור ישראל בשבת ולרמבם- אם היה המותר היו מצוים לגוי בשבת.
הגדרת שיעור בכדי שיעשו-תקט"ו, מא- מה השיעור כשאין יודעים מהיכן ליקט, הביא בשבת רכוב. האם אפשר להאמין לגוי מסל"ת (תקי"ג,ו,סקכ"ח)-1.אם גוי יודע שאסור לישראל מה שנלקט היום-אסור, אבל אם פרות של ישראל באופן שאינו מרויח-מותר.2. אפשר לסמוך כאשר יש איסור דרבנן דלא איתחזק איסורא. 3. כשיש הרבה מן הפרות המצויים שנקטפים לפני שבת אפשר להאמין לגוי.
באיסור דרבנן האם ממתינים בכדי שיעשו, והדין לאחרים.
כהח (בן)-להמתין ואף אחרים, למעט איסור תחומין. הגר"ז- איסור דרבנן בשביל ישראל מותר לאחר מיד. ח"א- לאחרים אין צריך להמתין.
סעיף ז- ספק אם לקט בשביל ישראל או בשביל גוי וכן אם ודאי לקט עבור ישראל  אבל ספק אם לקט בשבת ביצה כד. "ספק מוכן אסור"
האם מותר בערב מיד- שבת קנא. "גוי שהביא חלילין, חיישינן שמא חוץ לחומה לנו"
טור מביא את רשי- נפשט לקולא, ומותר בערב מיד. ב"י מביא דעת רמבם שנפשט לחומרא אפילו בספק חוץ לתחום, וכ"ש בספק מוכן דחמיר טפי.
פסק שוע להחמיר כרמבם בכדי שיעשו ובדעת י"א את הטור.
ספק אם ליקטן בשביל ישראל, או שידוע שליקטן בשביל ישראל ואין ידוע אם נלקטו היום אם לאו, אסורים בו ביום, ולערב בכדי שיעשו; ויש אומרים דלערב מותר מיד.

למה לא מותר בו ביום כדין ספק דרבנן-מב. גוי שהביא דורון או פת חמה-מב. ספק ספקא-מב. טעם היש אומרים- מב. טעם הי"א לטענת דישל"מ-גר"ז. טלטול הפרות בשבת-מב והטעם בשעצ. שעצ-בשבת עצמה יש להחמיר בכל הספקות ואפילו באיסור תחומין וכסע' ט' בשוע. בהל-סתם פרות אצל גוי ויש במינם מחובר, ספק גדול  שניכר בפרות שנתלשו היום. לדינא- א"ר-לסמוך על יש מקילין, ח"א –אין להקל. מב-לצורך מצוה או דחק.
סתם וי"א בשוע-כהח (סז)- דעתו להחמיר, אלא שבדחק או במצוה להקל.

סעיף י-
הדלקת נר-משנה שבת קכב. -נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור…וכן "מילא מים להשקות בהמתו", "עשה כבש לירד בו", מעשה בר"ג וזקנים… ועשה נכרי כבש לירד בו וכו'.
ליקוט עשבים--בגמ' –ת"ר נכרי שליקט עשבים מאכיל אחריו ישראל  ואם בשביל ישראל אסור, בד"א שאין מכירו אבל מכירו אסור
רן- אסור לכל יהודי. ב"י-לא רק שימוש רגיל אלא כל שימוש. תוס'- הדין למי שסובר שאין רה"ר היום מדאו'.
שאיבת מים לבהמת ישראל-תוס' שבת קכב - גוי שמילא מים לבהמת ישראל- האם מותר לישראל עצמו להשתמש בהם.
ר"ת- מותר, כי יכול בעצמו. ר"י- אסור כי בקל דולה גם לישראל. ב"י מקבל דעת ר"י כי ה"ה (ו,ג)כתב שזו דעת רמבם.
פסק שוע
א"י שמילא מים לבהמתו מבור שהוא רשות היחיד, לרשות הרבים, מותר לישראל להשקות מהם בהמתו; והוא שאין הא"י מכירו, דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו; ואם מילא לצורך בהמת ישראל, אסור בכל מיני תשמיש אפילו ישראל אחר; ואם מילא מבור רשות היחיד לכרמלית, מותר לאחר שלא מילא בשבילו. הגה: ויש מקילין ואומרים דאף אם הובא דרך רשות הרבים לצורך ישראל, מותר לאדם לשתות מהם הואיל ואפשר לילך שם ולשתות (טור בשם ר"ת); ויש מתירין אף לכתחלה (כל בו); וכן נהגו היתר לומר אף לכתחלה לא"י להביא שכר, או שאר דברים, דרך כרמלית או בלא עירוב, ואע"פ שיש להחמיר בדבר מ"מ אין למחות ביד המקילין לצורך שבת ובשעת הדחק, דהא יש להקל באמירה לא"י לצורך, כמו שנתבאר סי' ש"ז וכל שכן בכהאי גוונא.

מב- הקריטריון הקובע, הדין לישראל אחר ומתי מותר. חש"ו שעשה לישראל-מא.גוי שיעד לשתיה וישראל רוצה להדיח כלים-מב. לישראל אחר כשדלה מרה"י לכרמלית-מב, דעת השוע באשר לנימוק דעת י"א ברן-שעצ. השקית בהמה ממים שהובאו דרך רה"ר כשהיתה יכולה לגשת לשתות-מא עפי עקרון הרמא (ולאפוקי מע"ש שאפילו לא יכולה אלא שיש נהר בתוך התחום).כשיש מניעה לשתות כגון סכנת דרכים-מא, שאר תשמישים. הוראה למעשה-מב. מתי יהיה מותר-מב. אמירה לנכרי עפ"י הרמא האם לכתחילה-מב. המנהג לפי הרמא-מב, מסיג הגרא-לצרכי שבת. מתי מתירין שבות דשבות-מב,לקבל מיד הגוי –אזהרת המא. גר"ז-דווקא בשכר ולא דברים שיש בהם רק צורך כלל. לשלוח ע"י גוי חוץ לתחום מני מתיקה-ח"א.
אם יש רה"ר בימינו-כהח (קד)-דעת השוע להחמיר ובדחק לסמוך על י"א. שעת דחק- כהח (קטו)-אם אין לו מה שיאכל בשבת דלא גרע מחולה שאין בו סכנה. אמירה לגוי לאפות –כהח (קטז)-לבריא אסור. להביא סידורים ע"י גוי- אז נדברו (יד,ב)-מותר כשא"א בלעדם כיון שאין רה"ר ולא יקבל מידו. שבט הלוי (ג,לה)-מדינא מותר אף שהביא במכוניתו, כי בשביל ישראל יכל ללכת ומה שנסע זה בשבילו.
סעיף יא-
שבת קכב. ת"ר נכרי שליקט עשבים , מאכיל אחריו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור, בד"א שאין מכירו, אבל מכירו ,אסור… והרי נכרי הכיר את ר"ג אמר אביי כשלא עומד לפניו אע"פ שמכירו. רבא אמר אפילו עומד לפניו ואפילו מכירו נר לאחד נר למאה.
ריף ראש ורמבם (י,ג)- פסקו כרבא ולא הזכירו טעם אביי.
ה"ה- פסק כאביי שכל שלא עומד לפניו אין לחוש שמא ירבה בשבילו. אם גוי מכיר ישראל אלא שאינו יודע שישראל  ג"כ צריך-מותר
רן-רבא מודה לאביי כשלא מצוי מולו
ב"י-אם היו סוברים שרבא מסכים לאביי לא היו משמיטין דברי אביי, כלומר אפילו לא עומד לפניו , כיוון שמכירו. וכן דעת התוס' שחלקו על רא"מ שאכל מדג שנצלה ע"י שפחתו, כמו שאסור להשתמש במים שדלה נכרי כי מרגילו.
פסק שוע כריף ראש ורמבם דבדבר ששיך שמא ירבה אסור אף שלא בפניו אם מכירו

ליקט א"י עשבים לצורך בהמתו, אם אינו מכירו, מאכיל אחריו ישראל, שעומד בפניה בענין שלא תוכל לנטות אלא דרך שם; דאילו להעמידם עליהן, אסור דחיישינן שמא יטול בידו ויאכילנה, והם מוקצים. אבל אם מכירו, אסור. וכן בכל דבר דאיכא למיחש שמא ירבה בשבילו; אבל בדבר דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו, כגון שהדליק נר לעצמו או עשה כבש לירד בו, שבנר אחד ובכבש אחד יספיק לכל, אפי' מכירו, מותר.

מא מקל עפ"י עקרון ר"ת בסע' ' למעט אם יש מונעים טכנים, מב חולק שיש להחמיר כשוע למעט בשעת דחק. מתי יכול לסמוך על ר"ת-ח"א. כשאין לבהמה מה לאכול מהו סדר העדיפויות-חא, הנאה במוקצה-רע"ק. עומד לפניו ואין יודע שצריך למלאכתו-מא ומב חולק מסברת הב"י שירבה לו בשבת הבאה. בעת צורך-מב. גוי שמכיר ועשה מתי מותר להנות-מא. כנ"ל בדבר שלא שיך בו שמא ירבה-מב.
כהח (קכד)-דבר שאין צורך תדיר, כגון שעשה הגוי בגד בשבת מותר לישראל ללובשו כיון שאין חשש שמא ירבה בשבילו בשבת הבאה

סעיף יב
הגהות מרדכי בשם רא"מ- אם אמר הגוי בפרוש שעשה בשביל ישראל,אף שלא מכירו, אסור להינות ממנו.
פבסק שוע
אע"פ שאינו מכירו, אם אומר בפירוש שלצורך ישראל הוא עושה, או אפילו אם אינו אומר כן, אם מעשיו מוכיחים שלצורך ישראל עושה, כגון שהדליק נר בבית שישראל בו והלך לו הא"י, אסור.

אם אמר כן אלא שהוא השתמש לכתחילה-מב. ואם הדליק ולא הלך-מב. אם לא יודעים כוונתו-רע"ק.
גוי המדליק בבית ישראל-כהח (קכז)-אם היה בית ישראל ממש לאו כל כמיניה לאסור הבית לישראל בהדלקת הנר.
סעיף יג
ראש- אם ליקט הגוי והאכיל לבהמת ישראל, אין צריך למחות בידו לפי שעה אבל אם רגיל בכך צריך למחות.
פסק שוע כראש
אם ליקט א"י והאכיל לבהמת ישראל, אין צריך למחות בידו, לפי שעה; אבל אם רגיל בכך, צריך למחות.

הטעם-מב. מדוע אסור בסע' י"א-מב. לומר לגוי להאכיל ממה שליקט בעצמו-מב והטעם בשעצ.
הבדל בין הנאת גופו להנאת בהמתו- כהח (קכט)- בנר שהוא הנאת גופו אסור אפילו יש רק רוב ישראל. מה נקרא רגיל בכך –כהח (קלג)-בתרי זימני.

סעיף יד-
משנה שבת קנא. …נכרי שהביא חלילין בשבת לא יספוד לו בהן ישראל אא"כ בא ממקום קרוב, עשו לו ארון וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל, ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית
בגמ' אמאי ימתין בכדי דיעשו, אמר עולא בעומד באסטריה וארון במוטל על קברו.
רשי-שאלה על רישא. גאונים- שאלה על סיפא
רמבם (י,ה)- בעקרון מסכים לגאונים. א. אם נעשה בצנעה ימתין הכדי שיעשו.  ב.אם קבר בסרטיה וכל העו"ש אומרים שזה קבר לפלוני , לא יקבר בו עולמית, ולישראל אחר מותר בכדי שיעשו.
ראבד- לקבור אחר לא צריך להמתין וטעמו מרמבם. חולק ה"ה. ראש- פסק רק המשנה ולא גמ'.
פסק שוע כרמבם
עשה א"י בשבת ארון או קבר לעצמו, מותר לישראל ליקבר בו; ואם עשאו בשביל ישראל, לא יקבר בו עולמית. ודוקא שהקבר בפרהסיא, והארון על גביו, שהכל יודעים שנעשה לפלוני ישראל; אבל אם הוא בצנעה, מותר ליקבר בו לערב, בכדי שיעשו. ואפילו כשהוא בפרהסיא, אינו אסור אלא לאותו ישראל שנעשה בשבילו, אבל לישראל אחר, מותר; והוא שימתין בכדי שיעשו.

שאר מלאכות שעשה גוי בשבת בשביל ישראל בפרהסיא- מא בשם רמבם,וחולק הטז ומחלק בין שאר מלאכות, הכרעת מב. אם קצץ-מא. מתי מותר לאחרים-מב. כלל מא באומר לגוי לעשות-מתי מותר.
בשעת מגפה- כהח (קמ)-יכולים לקצוץ עם גוי ולהמתין בערב בכדי שיעשו, ומכ"מ צריך לכסות הקברים מפני צוואת ר"י החסיד.

הנאה ממלאכת דרבנן של נכרי לצורך יהודי

סעיף ח-דבר שאין בו חשש מחובר או צידה אלא הובא מחוץ לתחום
אם הביא הגוי לעצמו-ביצה כד. בהא מחוץ לתחום בשביל ישראל אחד, מותר לישראל אחר מיד . ולומד ב"י ק"ו.
אם הביא גוי עבור ישראל
למי שהובא בשבילו –ביצה כה. הבא בשביל ישראל זה בי"ט מותר לישראל אחר.
מסיק ב"י שה"ה גם בשבת וכן עולה מהפוסקים שלא כהגהות אשרי שמחלק בין שבת לי"ט.
מתי מותר למי שהובא בשבילו
ריף- בכדי שיעשו, ראש-בערב מותר מיד, כיון שלא החמירו חכמים אלא בדבר שנעשה בו איסור דאו'.
מתי מותר לאחרים
ביצה כה. הבא בשביל ישראל זה בי"ט מותר לישראל אחר.
טלטול הפרות
רן-כיון שהפרות הוצאו חוץ לתחום אין להם אלא 4 אמות מהמקום שאליו הובאו, או בתוך העיר כולה.
ראש- מסייג דדוקא אם הוקפה העיר לדירה, סתם עירות מוקפות לחומה, סתם מבצרים לא מוקפים לדירה.
פסק שוע כהריף והביא דעת הראש בדעת י"א והרמא הביא דין הלילה ופסק כראש, וכן חולק ממתי סופרים בכדי שיעשו
דבר שאין בו חשש צידה ומחובר, אלא שהובא מחוץ לתחום, אם הביאו הא"י לעצמו, מותר אפילו בו ביום; ואם הביאו בשביל ישראל, מותר לטלטל אפילו מי שהובא בשבילו; אבל לאכול, אסור בו ביום למי שהובא בשבילו, ולערב בכדי שיעשו. הגה: וי"א דאין הלילה עולה מן החשבון, רק צריך להמתין ביום ראשון בכדי שיעשו (סמ"ק ומרדכי ס"פ כ"כ); ולאחרים, מותר בו ביום. וי"א דלמי שהובא בשבילו מותר לערב מיד, והא דשרי לישראל לטלטל, אפי' כשהביאו הא"י לעצמו, דוקא בתוך ד' אמות או בתוך העיר, אם היא מוקפת חומה; והוא שתהא מוקפת לדירה, דהיינו שישבה ולבסוף הוקפה, וסתם עיירות מוקפות לדירה; וסתם מבצרים אינם מוקפים לדירה (ועיין לקמן סימן ת"א).

מדוע מודים האוסרים שבסע' ד'-מב. מדוע מותר בטלטול למי שאסור לו לאכול-מב. האם מותר ל 2  להחליף ע"מ להתיר באכילה-מא. האם מותר למכור-מא.מי נכלל בהגדרת מי שהובא בשבילו-מב.
עיר שרובה ישראל- דין ספינה שטה מעל  10טפחים-מא, ירד מ 10 טפחים-מב. עיר שרובה גוים-שוע תקט"ו.
אם זמן רכיבה ג' ימים כמה מחכה-מב. האם לכלול זמן רכיבה בערב שבת-מא-לא ,תו"ש-כן, בהל-לפי הזמן. כמה מחכים כשלא יודעים מאיזה מקום הובא-מב. טעם הרמא לחלוק על שוע-מב. מקום קרוב לרמא-טז. לדינא –מא. שעת דחק או מצוה-מב. הדין לאחרים כשהובא  מי"ב מיל-מב, מדוע לא החמירו לאחרים-מב., טעם נוסף בשעצ. הובא דרך רה"ר-לאחרים-מב. טעמו של הרמא שמקל לאחרים (הראש)-מב. לדינא-מב וסיועו משוע תקט"ו. מתי אסור לטלטל יותר מ 4אמות-מב. טלטול ע"י 2 אנשים-מב.
נסיעה ברכבת חשמלית בעיר של גוים, מונהגת ע"י גוים- ציא (יד,צג)-אסור אף בתוך התחום 1. שמא יצא חוץ לתחום 2.זילותא דשבת 3.משמיע קול 4. יצאו מרעה אל רעה. גוי שהגיע ביום ראשון- כהח (קמח)-אף שהפליג ממקומו ביום שבת לא חישינן למה שנסע בשבת.

סעיף ט- ספק אם פרות הובאו חוץ לתחום
ר"י-מותר בערב גם למי שהובא בשבילו. ריף- צריך להמתין בכדי שיעשו. (באופן שאין הגוי נמצא בעיר שלו ).
פסק שוע כריף
אם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום, אסור; ודוקא בא"י שאינו שרוי עמו בעיר, אבל א"י השרוי עמו בעיר, ופירות המצויים בעיר, אין לחוש מספק; ואפילו אם יש לאינו יהודי שני בתים, ואחד מהם בתוך התחום, תולין להקל ומותר לאכול אפילו למי שהובא בשבילו.

מב- כשלגוי יש בית בעיר, 2 בתים אחד בתחום ואחד חוץ לתחום ( חולק על הטז ), אין לגוי דירה בתחום, מדוע לא אומרים ספק דרבנן לקולא. נטיית רוחו של שוע במח' בסע' ז' ובסע' ט"ז.  אחרונים חולקים על שוע.
כהח (צג)-אם נתערב ספק בא מחוץ לתחום באחרים, כולם מותרים, אבל דבר שספק נלקט היום, כולם אסורים.


סעיף טו
שבת קנא. נכרי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב…
רשי- אסור לעולם משום קנס. תוס'- אסור בכדי שיעשו.
ריף ראש ורמבם- פסקו כתוס'
ראש-הבדל בין גוי שהביא דורון לישראל מחוץ לתחום (כשאין במינו מחובר) שמותר בערב מיד, לעומת חלילין שצריך להמתין כדי שיעשו.
הדין לאחרים- בחלילין שהובאו חוץ לתחום
טור-במוצ"ש מותר מיד
ב"י-  בשם רוב הפוסקים כיון שנעשה מלאכה דאו' , בכדי שיעשו. מקשה ב"י על טור מסע' י"א ותרוציו.
פסק שוע
א"י שהביא בשבת חלילין (פי' כלי כגון חלילים שקולם מעורר הבכי) לספוד בהם ישראל, לא יספוד בהם לא הוא ולא אחרים עד שימתין לערב בכדי שיבואו ממקום קרוב; ואם ידע בודאי שממקום פלוני הביאם בשבת, ימתין לערב כדי שיבואו מאותו מקום, ואח"כ מותרים בין לו ובין לאחרים; וה"מ כשהביאם דרך רשות הרבים, אבל אם לא הביאם אלא דרך כרמלית, כיון שלא נעשה בהם איסור תורה א"צ להמתין כדי שיבואו אלא מותרים לערב מיד.

מב-גוי הביא באופן שעבר איסור דאו', כנ"ל בפרסום, אם הביא מתוך תחום דרך רה"ר, מחוץ לתחום דרך רה"ר, מחוץ לתחום דרך כרמלית, תוך לתחום בכרמלית-, מדוע הקלו באיסור דרבנן של כרמלית. חומרת ט"ז וגרא בהובא מכרמלית.

סעיף טז
שבת קנא. נכרי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב…
גמ' -מאי ממקום קרוב, אמר שמואל חיישינן שמא חוץ לחומה לנו.
רשי-לקולא.  ריף –לחומרא.
רמבם – אם לא ידוע מהיכן בא ,אסור עד שיבואו ממקום קרוב. ואם ידוע שבאו ממקום פלוני ימתין במוצ"ש בכדי שיבואו, ובלבד שלא יהא הדבר בסרטיה.
ה"ה –אם הביאו ממקום רחוק, אף שיש מסוגו במקום קרוב, צריך להמתין בכדי שיעשו  מהמקום שהובא בפועל.
גוי שהביא מתוך התחום דרך רה"ר
טור –כרמבם שחולק על ר"י שמתיר לאחרים מיד.
ב"י- יש להמתין כזמן הבאה מרה"ר.
ישראל שאמר לגוי להביא דרך 4 אמות ברה"ר
טור- לישראל עצמו אסור עולמית ,ולאחרים –בכדי שיבואו מהיכן שהביאום.
ב"י-מברר מקור הטור לאסור עולמית
פסק שוע
ספק אם הובאו מחוץ לתחום או מתוך התחום, חוששין שמא מחוץ לתחום הובאו.

טז- התנאים של סע' ט' תקפים גם פה. החומרא שבמת-מב.דעת שוע בספק-בהל

שכח – שינון


סעיף א- דין מי שיש לו מיחוש בעלמא
בראשונים – לא עוד אלא דברים שאין בהם מלאכה ולא כלום בעולם גזרו בהם משום שחיקת סממנים
פסק שו"ע
מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אסור לעשות לו שום רפואה, ואפי' ע"י א"י, גזירה משום שחיקת סמנים.
הדרגות השונות וע"י מי מותר בכ"א- מב
ששכ (לד,ח)-כאב קל. נטילת אספירין-אורלצ (ב,לו,טו)-רק למי שנפל למשכב, יגברו כאבים. שות באר משה (א,לג)-לא רפואה בצירוף לא רגילים לשחוק. מנחי (ג,לב)-נעשה לרפואה ורק בצער גדול. ילקוי (רק במקום צער וביטול עונג שבת וע"י שינוי כגון ע"י סיב או שימס במים. מניעת הריון- ציא (יא, לז)-מניעת מכאוב. אורלצ (ב,לו,ט) –כיון שבריאה. חלק"י(ג,כב)-אם תצטרך ניתוח. ילקוי- גם בלי ניתוח. ששכ(לד,יט,הערה פט)-כיון שבריאה יש להקל אם תסתבך. כדורי פוריות-ששכ (לד,יט)-מותר לאשה. לחיזוק האון-מנחי (א,קח)-מתיר לחולה לב לקחת תרופות לחיזוק לפני תשמיש של מצוה ולאחריו, עקרון שות הרדבז (ג,תתרסה)-בטעם קל אפשר להקל. המשך תרופתי- כה"ח (ריז)-חלתית. אורלצ (ב,לו,ט)-רק בפגיעה. ששכ (לד,יז)-כנ"ל וכן בריא ע"מ שלא יחלה. צי"א (טו,טו,יז)-אם יגרום לכאבים מעבר לצער בעלמא. ילקוי (ד,קלה)- כשיגרום לצער רב וכ"ש באנטי'.

על אלו מקרים מחללים שבת
סעיף ג- מכה של חלל מהיכן  והגדרתה
פר' ב' דע"ז- פשיטא דמכה של חלל מחללין עליה את השבת, מהיכן מכה של חלל פי' ר' אמי מן השפה ולפנים , בעי ר' אלעזר ככי ושיני מאי ולא איפשיטא
ראש- ספק נפשות לקולא אע"ג שיש לכאורה להחמיר ממשנה קיא החושש בשיניו, בי- לא מדובר על צפדינא כביומא פג החושש בפיו מטילין לתוכו סם…
רשבא- דווקא שנתקלקל מחמת בועה או מכה, א"ח- החושש בשינו ומצטער וטעמו.
שוע פסק כראש ורשבא ורמא הביא את א"ח
כל מכה של חלל דהיינו מהשינים ולפנים, ושינים עצמם בכלל, מחללין עליה את השבת; ודוקא שנתקלקל א' מהאברים הפנימים מחמת מכה או בועה וכיוצא בזה, אבל מיחושים אין נקראים מכה. הגה: מיהו מי שחושש בשיניו ומצטער עליו להוציאו, אומר לא"י להוציאו )ב"י בשם אורחות חיים ואוסור והיתר הארוך
רמת כאב שיניים לעומת סע' לב-מב, כאב שיניים לעומת צפידנא לדין חילול וסימני צפידנא-מא, וכ"ש חולי בחניכיים-מב, צפדינא לעומת שאר כאבי שינים, מיחוש עז- בה"ל מקל. הבעיתיות בהוצ' שן-מב, חומרת הטז במסייע, הוצ' שן האם דאורייתא או דרבנן-מח' מא ובהל והנפקמ בשלא חלה כל גופו ע"י גוי.
ששכ (לד,נ)- ריבוי מוגלה להתיעץ עם רופא
הוצאת שן בלא חלה כל גופו- לויח (פג)-להקל ע"י גוי. חילול שבת ברפואה סגולית-כהח(כז)-אם רגילים גם בחול.גרעי (חוברת אורייתא א' )-להקל לכתוב קמע ע"י מומחה, ולחלל שבת לקבל ברכה מרב אסור גם ע"י גוי.
סעיף ו – מקרים של חולי שיש בו סכנה
ע"ז כח אמר ר' אדא בר מתנה אמר רב גב היד וגב הרגל הרי הם כמכה של חלל ומחללין עליהם את השבת"
ע"ז יב: הבולע נימא של מים מותר להחם לו חמין בשבת, רמבם- שזו רפואתו המיוחדת
יומא פד כלב שוטה …דחייף ביה מסתכן דנכית ליה כלב שוטה מיית.
יומא סג: מי שנשכו נחש קורין לרופא ממקום למקום ומקרעין לו תרנגולת וגוזזין לו את הכרישין ומאכילין אותו.
פסק שוע  הגמ'
מכה שעל גב היד וגב הרגל, וכן מי שבלע עלוקה, וכן מי שנשכו כלב שוטה או אחד מזוחלי עפר הממיתים, אפילו ספק אם ממית אם לאו, הרי הם כמכה של חלל לחילול
ששכ (לה,י)- מותר לצוד כלב שנשך אדם ע"מ לבדוק אם בריא או חולה בכלבת כדי שידעו איך לטפל בנשוך.

סעיף ז- מקרים של  שיש בהם סכנה
ע"ז כח א"ר יוחנן והאי אישתא צמירתא כמכה של חלל דמי ומחללין עליה את השבת
בראשונים פירשו שמדובר בקדחת עם קרירות וכן שחין בפי הטבעת ומכת חרב או כל מכה הנעשית מחמת הברזל
מחללין שבת על כל מכה שנעשית מחמת ברזל, ועל שחין הבא בפי הטבעת, ועל סימטא והוא הנקרא פלונקר"ו בלע"ז, ועל מי שיש בו קדחת חם ביותר או עם סימור.
הבדל בין אישתא צמירתא לקדחת-טז, מב-טיפוס וע"י מי מחללין, היכן היכה הברזל, האם חבטה או חתך- בהל מסתפק בשם תבו"ש.
ששכ (לה,א)- פצע עמוק , חתך עמוק, הכאה חזקה ע"י ברזל, חתך ע"י דבר לא נקי, פצע שבא במגע עם אדמה או לכלוך, מכה על גב יד או רגל, קוץ או רסיס שחדר תחת הצפורן, הרעלה ע"י נפט או צמחים, בליעת מחט, איבוד הכרה, הלם, פצע שנמשך ממנו קו אדום.
חום גבוה-ששכ (לב,יא)- חום גבוה והרגשה רעה. אגמ (א,קכט)-חום 38-39 ולא ידועה סיבתו. ציא (ח,טו,נ,ג)-סותר הנ"ל. אורלצ (לב,יא) חום 39 ללא סיבה עד שיפסוק רופא. ילקוי- כנל. איסורי הנאה לחולה- מש"ז ב- מותר באיסורי הנאה , ובאין סכנה שלא כדרך הנאה. מדידת חום בשבת- אורלצ (ב,לו,יג)-להימנע מדיגיטלי או שמראה אותיות ומותר בכל דרך  ובמיוחד לנשים לשם התעברות דהוי מצוה וכן מותר לחץ דם.ציא (אין בהחזרת הכספית מתקן כלי.
האם נשתנו הזמנים-כהח (לז)אפילו חולה ורופא אומרים שלא צריך, לא שומעים. באיזה חתך מברזל מחללין-קצות השולחן (קלו,ב)-דווקא בברזל מזוהם. ילקוי (-מה שרצים עבורו בחול.

סעיף ח- מי שאחזו דם
א"ח- מי שאחזו דם מקיזין לו לו דם מפני הסכנה אפילו הולך על רגליו ואפילו ביום הראשון.
ןפסק בשוע כא"ח
מי שאחזו דם, מקיזין אותו אפילו הולך על רגליו ואפי' ביום הראשון.
נפק"מ לדינא בין מי שאחזו דם לבין אחזו דם במקצת- דמנכר דהוי מיחוש-באור הגרא

סעיף ט –סכנת איבר עינים הוי סכנת נפשות
ע"ז כח. עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת מ"ט דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו כגון מאי דיצא, רירא וכו'
רמבם-מי שחושש בעיניו באופן שהדמעות שותתות מרוב כאב או דם שותת או שהיה קדחת ה"ז בכלל חב"ס.
פסק שוע כרמבם
החושש בעיניו או בעינו ויש בו ציר, או שהיו שותתות ממנו דמעות מחמת הכאב, או שהיה שותת דם, או שהיה בו רירא ותחלת אוכלא )פי' תחלת חולי(, מחללין עליו את השבת.
הבדל בין סכנת איבר סתם לסכנת איבר עין , רפואה בסוף אוכלא, רפואה להגביר אור עיניו-רשי.
ששכ (לד,ח)- מחלות עיניים רציניות הן בגדר פ"נ.

סעיף יח-הקזת דם
שבת קכט.  אמר ר' חייא אמר שמואל הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה ואפילו בתקופת תמוז.
רשי-הקיז דם וכ"ש חולה.
הקיז דם ונצטנן, עושים לו מדורה אפילו בתקופת תמוז.
מה דין שאר חולים בצינה לענין הדלקת מדורה ע"י ישראל-מא, החמרת האחרונים-מב.
כהח (קיז)-לשאר חולה שאין בו סכנה לא עושים. ובסכנה מדליקים אע"פ שאפשר בבגדים. נצטנן משלג-עובדא דהלל יומא לה.


איך מחללים שבת עבור חולה  שיש בו סכנה

סעיף ב – שכר מחלל שבת עבור חולה שיש בו סכנה וגנות השואל
ירושלמי- הנשאל ה"ז מגונה והשואל ה"ז שופך דמים והרי הכתוב אומר "וחי בהם " ולא שימות בהם.
הנשאל מגונה- הסבר תרוה"מ,
מי שיש לו חולי של סכנה, מצוה לחלל עליו את השבת; והזריז, הרי זה משובח; והשואל, הרי זה שופך דמים
מ"א-שואל ש"ד  א.חולי מוכר ויודעים מה צריך לעשות ב.רופא פסק שהוא מסוכן,בהל בשם רדבז-לא תעמוד על דם רעך, חולה מתחסד.
אם החולה יחלל או אחר- כהח(ז)-מותר לאחר. ציא (ח,טו,יט)-כיון שמותר מה לי חולה מה לי בריא, למעט שרופא אומר שלא צריך. חילול עבור מחלל שבת בפרהסיה- כה"ח (ח)-אסור. מנחי (י,קנא)-מותר. חזוא (ב,כח)-מצווים להחיות חילונים בימינו. ציא (ח,טו)-אולי הרהר תשובה, וגם מצד איבה. ילקוי-מותר להזעיק אמבו'. חילול על ממזר- כהח (סימן של טו"ב)- מחללין. (י)-לא לחלוק כבוד לרב מתמהמה.

סעיף יג - מותר לעבור איסור תורה בכדי להציל, ואפילו אם מתכוון גם למלאכת האיסור
יומא פד : ת"ר מפקחין פ"נ בשבת והזריז ה"ז משובח וא"צ ליטול רשות מבי"ד הא כיצד תינוק נפל לים, לבור, ננעלה וכו'. רשי-אע"פ שצריך לדבר.
כל הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה, הרי זה משובח אפילו אם מתקן עמו דבר אחר כגון שפירש מצודה להעלות תינוק שנפל לנהר וצד עמו דגים, וכן כל כיוצא בזה.
דין שבירת דלת כשצריך לנסרים- מח' ראשונים בשע"צ ומסקנתו.
ששכ (מא, כח)-להודיע למשטרה בילד מפוחד. ששכ (מא,ב)-הזמנת אמבו' אם גורר גם משטרה שרושמים.
סעיף טו –זריזות בהצלת נפשות
מנחות סד אמר רבה חולה שאמדוהו לגרוגרת אחת ורצו עשרה ב"א והביאו לו עשרה גרוגרות בבת אחת…
אמדוהו )פי' התבוננו במחלתו ושיערו( הרופאים שצריך גרוגרת אחת, ורצו עשרה והביאו לו כל אחד גרוגרת, כולם פטורים ויש להם שכר טוב מאת ה' אפילו הבריא בראשונה
עקרון איסור רבוי בשיעורין בחולה שיש בו סכנה-בהל, שכר למחללי שבת אף אם החולה הבריא- בהל, כשצריך שנים לעשות המלאכה- תשובת הרמא.

סעיף ד- עשית מלאכה שאין במניעתה סכנה עבור חולה שיש בו סכנה, אלא ירידה ברווחתו
שבת קכט. כל חולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה, אמר ר' יהודה אמר שמואל …, ל"ש חיה ל"ש חולה ל"ש…
האם מותר לעשות לחולה שיש בו סכנה מלאכות שמניעתן לא יסכנו אותו- רשי-אסור,רמבם-דין מדורה לחיה ולא לחולה,ראבד-פירש ברמבם שמדובר בחשבא"ס, ה"ה (ב,יד)-מבטל דעתו מפני הראבד,כס"מ-כמו רשי, רמבן-כל שרגילין לעשות לו בחול
שוע פסק כרמבן
מכה של חלל אינה צריכה אומד, שאפילו אין שם בקיאים וחולה אינו אומר כלום, עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול; אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שממתין ואין צריך חילול, אסור לחלל עליו אע"פ שהיא מכה של חלל.
מכה של חלל  ומכירים בחולי שאינו מתגבר ורופא או חולה אומרים שא"צ לחילול, בהל מבחין בין חולה מסוכן לפעם אחת לבין חולה מסוכן שאינו לפעם אחת כגון גונח. מכה של חלל ואינה ידועה ואין רופא וחולה שותק לענין מלאכות שיש בהן צורך קצת ורגילות לעשות לו בחול-שוע ובהל חולק עפ"י רקנטי דדוקא ע"י גוי, מלאכות שבמניעתן יחלש ויכבד חוליו- בהל   מה הדין במכה של חלל וחולה אומר שלא צריך לחילול ?
ששכ (לד,יח) –תכשירי חיסון
דחויה או הותרה- יחו"ד (ד,ל)-כל שיש צורך קצת, המח' נוגעת למלאכה שלא רגילים לעשותה. לויח (פה)- מותר אף בדאו' אפילו שלא יסכן החולה. אורלצ (ב,לו,ב)-מותר וכ"ש אם יחליש החולה. ששכ (לב,כד)-אם אין צורך לרפואתו או להזנתו או לא יחמיר אסור לחלל אלא בדרבנן ועדיף בשינוי. סתירה למרן בתרי"ח. לרשום מעלות חום- אורלצ (לו,ב)- ע"י גוי, ואם א"א ע"י ישראל. תרופות הומאופטיות- שות שבה"ל (ב,נה)-אם א.נתקבלו ע"י מומחים ב. רפואתם בדוקה ג. נסיון רב על רפואתם. ואם חסר פרט דינם כסגולה. ספק רפואה -(ילקוי עו קצו).


סעיף י- למי נאמנות להגיד שיש צורך בחילול שבת
יומא פד: אבל מצטרפין לדעה אחרת
יומא סג. תנן חולה מאכילין אותו ע"י בקיאין
נשים וכותים- רשי- לא בפ"ע אבל מצטרפין, טור בשם ר"י- כל ב"א חשובין מומחין, , רן- אם השאר אינם יודעים ואשה אומרת , משום סנ"ל , וכ"ש שיש נאמנות לאישה לענין יולדת.
שוע פסק כטור והרמא כתב דאין סומכין על גוים אא"כ רפאים ודין מי שרוצים לאונסו.
כל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה, אע"פ שהוא על הבשר מבחוץ, מחללין עליו את השבת; ואם רופא אחד אומר: צריך, ורופא אחד אומר: אינו צריך, מחללין; ויש מי שאומר שאין צריך מומחה, דכל בני אדם חשובים מומחין קצת, וספק נפשות להקל. הגה: וי"א דוקא ישראלים, אבל סתם א"י שאינן רופאין לא מחזקינן אותם כבקיאים )איסור והיתר הארוך(. מי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה, אין מחללין עליו השבת כדי להצילו )עיין לעיל סי' ש"ו( )ב"י בשם הרשב"א(.
רופא אומר שצריך וחולה מסרב-מא, רופא אומר א"צ וחולה אומר צריך, תרופה מסוימת ורופא אומר שתזיק וחולה אומר שצריך- מב, מחלה ידועה ורופא אומר שלא מועיל וחולה אומר שמועיל-בהל (כיון שבקי בגופו וכן פן תטרף דעתו), לענין יולדת- בהל בשם רשבא, יולדת שאינה בטוחה איזו תרופה תועיל לה-בהל, 2 רופאים חלוקים- מא. ע"י מי מחללין –עיקר דעת מרן עפ"י בהל, המלצת הבה"ל- ע"י גוי, רמא מסייג דעת הי"א, חילול שבת להצלת אדם שאונסים אותו לעבור עברה. הודיעו לו בשבת שהוציאו בתו לע"ז, בת חברו, עשית איסור זוטא, אם הבת פשעה, בת קטנה-ההסתפקות.
ביקור אצל רופא חילוני בדבר לא נחוץ-כהח (הן)-מדינא אין איסור אף אם ירשום והמחמיר תעב. ציא (ח,טו)-להעדיף רופא דתי אא"כ חילוני מומחה. לסמוך על רופא מחלל שבת- יביא (ז,נג,י)-אין חילוק בזמננו בין מחלל לתיאבון או להכעיס. הגדרת חולה אומר שצריך- כהח (מד)-כל שיודע ששבת ואומר שאינו יכול לסבול. חולה מבקש רופאו האישי- ציא (יג,נה,נו)-מותר אף שיש רופא אחר זמין. אגמ (א,קלא)-לא מן הכל זוכה להתרפאות. חולה מבקש שקרובו יצטרף- ילקוי (ד,רל)-אם רופא אומר שסרוב לחולה יביאו לסכנה. להציל ציבור מגזרה שגזרו לבטל מצוה- כהח (סב)-מותר.

סעיף יא- עד היכן מחללין עבור ספק נפשות
יומא פד. א"ר יהודה  אמר רב לא ספק שבת זו בלבד דוחה אלא אפילו ספק אחרת, ה"ד, כגון שאמדוה לתמניא.
חולה שיש בו סכנה, שאמדוהו ביום שבת שצריך לעשות לו רפואה ידועה שיש בה מלאכת חילול שבת שמונה ימים, אין אומרים: נמתין עד הלילה ונמצא שלא לחלל עליו אלא שבת אחת, אלא יעשו מיד אע"פ שמחללין עליו שתי שבתות. ולכבות הנר בשביל שיישן ע"ל סימן רע"ח
הבדל בין זה לסע' ד'. רע"ח סע' ג'- כיבוי נר- הוצאת החולה, כפית כלי , הוצאת הנר, הסבר משאצל"ג,

סעיף יב –ע"י מי מחללים עבור חולה מסוכן
האם עושין לחשיבס בשינוי

שבת קכח: מביאין לחיה שמן בשינוי
רמב"ן-לכתחילה יש לעשות בשנוי וראייתו משמן ליולדת.
ה"ה- דוחה מלשון הרמבם

יומא פד: ואין עושין דברים הללו , לא ע"י נכרים ולא ע"י כותים  ( גירסת הגרא- קטנים ) אלא ע"י גדולי ישראל ואין אומרים יעשו דברים הללו לא עפ"י נשים ולא עפ"י כותים אבל מצטרפין לדעה אחרת.
גוי-תוס-שמא יתעצל, ראש-זימנין דליתנהו, רן-שמא יראו הרואים. קטנים- ראש-זימנין דליתנהו, רן בהסברו לרמבם-קלה בעיניהם, רן-שלא יראו הרואים. נשים- ראש-יתעצלו, רמבם-קלה בעיניהם. 2 נפק"מ. מצטרפים לדעה אחרת- ראש-יצטרפו לדעה שאין שבת ניתנת להידחות, רן-יכולים רק לסייע, רשי-פלגא ופלגא.
ראביה-אם היה חולה צריך לחמם יין ימלא ישראל ויחם גוי ומוטב שיתנסך יין משתתחלל השבת, דרכי משה-כמדומה לי שנוהגים כדברי הראביה דכל שהוא אפשר בגוי בלא שיהוי עושין לו ע"י גוי.
פסק השוע כלשון הרמבם והרמא הביא דעדיף בשינוי וע"י גוי אם לא מתעצל
כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה, משתדלין שלא לעשות ע"י א"י וקטנים ונשים אלא ע"י ישראלים גדולים ובני דעת. הגה: וי"א דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור ע"י שינוי, עושה ע"י שינוי; ואם אפשר לעשות ע"י א"י בלא איחור כלל, עושין ע"י א"י )א"ז( וכן נוהגים; אבל במקום דיש לחוש שיתעצל הא"י, אין לעשות ע"י א"י )תוספות ור"ן

המצוה לכתחילה-רמבם, טעם הרמא-מב, טז חולק על הרמא.
שינוי- אורלצ –לדעת מרן, לחולה בסכנה אין לעשות בשינוי אלא ליולדת. החזרת שפורפרת- אורלצ (לו,יז)-תלןי אם יתחדש לו הקו ועדיף בשנוי.


סעיף יד – להאכיל טרפות או לשחוט בשבת, ובאיסור דרבנן
ראבד, ראש בשם ר"מ א.מקבל העקרון שמוטב שיעבור החולה על איסור אכילת נבלה משיעברו אחרים על  סקילה.
ב. אולם כיוון שאיסור שבת ניתן להידחות עבור חולה עדיף לשחוט וגם אם יכול לאכול נבלה שמא החולה יקוץ באכילת נבלה ויסתכן.
ג. במקום בו 1.החולה צריך לבשר לאלתר 2.נבלה מוכנת לו מיד 3. שחיטה מתאחרת , מאכילין אותו הנבלה ואין ממתינין.
רן – דווקא כאן עדיף לשחוט משום שהרבה לאוין של אכילת כזית נבלה חמורים מחילול שבת אחד. רשב"א- תלוי במח' אם שבת הותרה או דחויה ומכריע שדחויה וראייתו  מיומא פד. אין עושין דברין הללו …
רמבם (ב,א)-דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות. ראביה-אם היה חולה צריך לחמם יין ימלא ישראל ויחם גוי ומוטב שיתנסך יין משתתחלל השבת.
שוע פסק כלשון הראש
היה חולה שיש בו סכנה וצריך בשר, שוחטים לו ואין אומרים: נאכילנו נבילה; אבל אם הי' החולה צריך לאכילה לאלתר, והנבילה מוכנת מיד והשחיט' מתאחרת לו, מאכילין אותו הנבילה.
איסור דרבנן מול שחיטה-מא,מב-נבלה מזומנת וחולה אינו קץ- האם לשחוט, הגמ"ר- חימום יין לחולה, מא-ניתן למנוע ניסוך היין, מב-אין למחות ביד המקל ומכ"מ עדיף ע"י גוי.
כהח (פז)-עדיף לשחוט קטן מאשר גדול. (סה)-עדיף לחלל בודאי דרבנן מאשר בספק דאו' (די"א דאיסורו מדאורייתא-שב שמעתתא )

טז לא ברור, עפ"י ההלכה יין שטלטלו גוי אסור משום סתם יינם ואילו בב"י משמע דדוקא אם נגע בו, נפקמ לדינא בין יחן נסך לסתם יינם, לפי מא עדיף לאכול 10 חצאי זיתות שלא מצטרפין מאשר כזית אחד.
מי זה אחרונים במב.

סעיף טז –ריבוי במלאכות  וריבוי שיעורין
מנחות סד בעי רבא חולה שאמדוהו ל 2 גרוגרות ויש 2 גרוגרות ב 2עוקצין ו3 גרוגרות בעוקץ אחד…
רן, רשבא, ראש- 2 גרוגרות ב 2 עוקצין לעומת 2 גרוגרות בעוקץ אחד, 2 בעוקץ אחד לעומת 3 בעוקץ אחד.
אמדוהו לשתי גרוגרות, ולא מצאו אלא שתי גרוגרות בשני עוקצין וג' בעוקץ אחד, כורתים העוקץ שיש בו ג'; ואם היו ב' בעוקץ אחד וג' בעוקץ אחד, לא יכרתו אלא העוקץ שיש בו שנים. הגה: ואם הדבר בהול, אין מדקדקין בכך, שלא יבא לידי דיחוי ועיכוב. )הגהות מרדכי פרק
מטרת העקרון-מב, בשאר מלאכות כגון בישול-ח"א
ששכ (לב,סז)- מוטב להבעיר מנורה קטנה שכן בהבערת נורה גדולה מבעיר חוט מתכת גדול. (לב,סח)-ידליק נר קטן. כהח (סו)- תלישה בפיו , י"א דהוי דרבנן. ששכ (לב,יד)-מותר לבשל אף אם לשכן יש ויגרום לו צער. אורלצ (לו,טז)- להעדיף בישול בחשמל. ששכ (לב,עו)- כנל מ2 סיבות. ילקוי (ד,רמא)-מיקרו ,חשמל ,גז.

דני חולה שאין בו סכנה
סעיף ה – האם מחללין במכה שאינה של חלל ע"י ישראל
רמבן- … מכה שאינה של חלל נשאלין בבקי או ברופא ואין מחללין עד שיאמר אחד מהם שצריך לחילול או עד שיהיה סכנת נפשות
ר' ירוחם- דבר שיוכל לבוא לידי סכנה, אבל כרגע אין בו סכנה אין מחללין שבת בדאוריתא אלא בדרבנן.
שוע פסק כרמבן ורמא הפנה לדיני יוה"כ
מכה שאינה של חלל, נשאלין בבקי ובחולה; ואין מחללין עליו שבת, עד שיאמר אחד מהם שהוא צריך או שיעשה אצל אחד מהם סכנת נפשות. )וע"ל סימן תרי"ח
רע"ק מוסיף ללשון השוע "ספק סכנת נפשות" ולכך רומז הרמא.

סעיף יז-חולה שאין בו סכנה מהו לעשות שבות ע"י ישראל
המקורות לעשיית רפואה ע"י גוי
שבת קכט. –בענין יולדת- דאמר ר' המנונא דבר שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה.
ע"ז כח: ההיא אמתא דבי מר שמואל דקדחא ליה עינא בשבתא …דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו.
ביצה כב. אמימר כחל עינא מגוי בשבתא א"ל רב אשי מה דעתיך…מר קא מסייע בהדיה...מסייע אין ממש.
רשי- מי שאינו עושה המלאכה ממש אלא מסייע מעט ובלה"כ המלאכה תיעשה אין זה ממש.
חולה שאין בו סכנה ואין לו סכנת איבר- האם מותר לישראל לעשות לו  רפואה שהיא שבות בשבת
ראש- מסתפק, רשבא- לקולא, רן- לחומרא, רמבם (ב,י)-חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע"י נכרי, כיצד אומרים לנכרי לעשות לו והוא עושה, לבשל לו , ולאפות לו ולהביא הרפואה מרשות לרשות וכיוצא בו וכן כוחל עיניו מן הנכרי בשבת אע"פ שאין שם סכנה. ואם היו צריכין לדברים שאין בהם מלאכה עושין אותם אפילו ע"י ישראל לפיכך מעלין אזנים בשבת ומעלין אונקלי ומחזירין את השבר וכל ביוצא בזה ומותר.
טור בהסבר הרמבם- לקולא, ב"י מקשה על הטור מאמימר, ה"ה בהבנת הרמבם- מחלק בין חולי כל הגוף לבין חולי באבר אחד, הב"י מקשה על ה"ה, הבנת הב"י ברמבם דמותר אם 1.מעשה הרפואה אינו דומה למלאכה 2. אין דרך רפואות אלו להעשות ע"י סממנים וא"כ נפשט הרמבם לחומרא.
רמבן- בסכנת איבר מותר לישראל בשבות בלא שינוי ואם אין סכנת איבר מותר לישראל בשבות בשינוי. האם מותר לעשות לחולה שבות עבורו-ב"י- אסור לעשות וגם לשים וע"י גוי מותר בסיוע קל וראיה מאמימר
רן- האם מותר לעשות ע"י גוי במיחוש שאדם מתחזק והולך כבריא וראייתו משבת קיא החושש בשיניו.
שוע הביא את הדעות למעט דעת ה"ה בהבנת הרמבם. והרמא פסק שקטן הוא כחולה שאין בו סכנה ודין מסייע
חולה שנפל מחמת חליו למשכב ואין בו סכנה, הגה: או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו שאז אע"פ שהולך כנפל למשכב דמי )המגיד פ"ב(, אומרים לא"י לעשות לו רפואה אבל אין מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא, אפילו יש בו סכנת אבר; ולחלל עליו ישראל באיסור דרבנן בידים,
יש מתירים אפילו אין בו סכנת אבר
; ויש אומרים שאם יש בו סכנת אבר עושין ואם אין בו סכנת אבר אין עושין;
ויש אומרים שאם אין בו סכנת אבר עושין בשינוי, ואם יש בו סכנת אבר עושין בלא שינוי
; ויש אומרים אפי' יש בו סכנת אבר אין עושין לו דבר שהוא נסמך למלאכה דאורייתא, ודברים שאין בהם סמך מלאכה עושין אפילו אין בו סכנת אבר;
ודברי הסברא השלישית נראין.
הגה: מותר לומר לא"י לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול, דסתם צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי )ר' ירוחם ני"ב ח"ט ורמב"ן ורשב"א(. וכל שאסור לעשות ע"י ישראל, אפי' ע"י החולה בעצמו אסור; אבל כשעושה לו הא"י מותר לחולה לסייעו קצת, דמסייע אין בו ממש. )ב"י גמ' ביצה דף כ"ב מפנין (.
הבנת הב"ח בדעת שוע, לעשות ע"י גוי רפואה שיצטרך לה במוצ"ש-מא, מהו לעשות ע"י ישראל באיסור דאורייתא בסכנת איבר, האם מותר ע"י ישראל בשבות כשמצוי גוי זמין –ח"א, סכנת איבר- אחרונים, התר בישול לקטן ע"י גוי , טלטול מאכל מוקצה לתינוק, פמג- האכלה בשינוי, אחד נותן המאכל לקדרה והשני שופת- חא, איך מותר לחולה לסייע למרפאהו, האם מותר לישראל אחר לסייע לגוי- טז, לסייע במלאכה דאו' –מא, אם גוי לא יכול לבדו בלי סיוע-מא, סברת הטז במסייע. מקרים בהם התירו שבות מפני צער
אם סכנת איבר מסכנת כל הגוף- ציא (ח,קיד)-נשתנו הטבעים. ילקוי (ד,ק)-עפ"י רופא. כהח (קיב)-עדיף ע"י גוי. סכנת איבר האם מדובר שיחלש או ימות- ילקוי (ד,פח)- אפילו נכות חלקית. עד מתי נקרא קטן- גרשז"א בנשמת אדם- 2-3. ציא (ח,טו,יב)-6. מנחי (א,עח)-9-. ערוה"ש-כל זמן שזקוק לאוכל מיוחד. אורלצ13-.
כהח (קיד)- מותר לתת מוקצה לחולה שאבס. (יד)-מותר לתת לרופא ניר ועט מדין מסייע. לעשות לחולה שאבס מלאכה דאו' בשינוי- הגר"ז (שכח יט)-מותר לעשות דאו' כלאחר יד ע"י ישראל. אגלי טל (טוחן,יח,לח,סק"י)-כנ"ל. אורלצ (לו,ד)-כשאין נכרי מותר לישראל כלאחר יד. ילקוי (ד,צד)- מגדיר את המח' ופוסק שיש על מי לסמוך היכא דא"א. רנטגן- שו"ת בית אב (ג,צ)-אסור מדאו' מדין כותב אם עושה בידו הימנית, וכן יש הבערה ולכן דווקא ע"י גוי.
זריקה לחולה שאבס
התקנת הזריקה=חיבור מחט למזרק- אורלצ (לו,יט)-מתקן כלי, ואפילו במזרק ח"פ וראייתו מהדס בי"ט. חזו"א (נ,ט)-אפילו לשמוש ח"פ אסור מצד עושה כלי ולא מדין שי"ד. ששכ (לג,ט)-מותר וסומך על כוס של פרקים הואיל ועשוי לכך. יחו"ד (ב,נו), ציא (יג,מו)- מותר כי דומה להברגת סיפולוקס.
עשיית זריקה לחבא"ס- ששכ (לג,ז)- תת עורית או לשריר ואסור לווריד משום דישה. ציא (ט,יז אות לו)- הוצאת דם בשעת בדיקה הוי משאצל"ג. אורלצ (לו,כ)-מותר לווריד כי משאצל"ג וכן הוי מקלקל בחבורה . האם מותר להנות מרצפט שנרשם בשבת- ששכ(מ,ח)- לקחת במוצ"ש . ואם עבר והביא מותר להשתמש. ואם רופא כתב בשוגג מותר . וכן ילקוי (ד,צח).

סעיף יט- אכילת חולה מבישולי נכרים
שבת קכט. צרכי החולה נעשין ע"י גוי בשבת … דאמר רב המנונא דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה
רשי-מדובר בחולה שאם לא יעשו לו רפואה זו אין מסוכן למות ומ"מ צריך הוא לה.
פסחים כה. כי אתא רבין אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין חוץ מע"ז, ג"ע, וש"ד.
יו"ד סימן קנ"ה סע' ב'- מותר להתרפא מע"ז אם אינו מזכיר שם אלילים, דהיינו שלא אומר הרופא העכום שהתרופה היא יין שמנסכים לע"ז כלשהו, אלא, אמר בסתם שצריך יין, ואע"פ שאין יין אחר שם אלא של ע"ז.
והשך כתב שמותר ביין נסך אם ליכא לאמשוכי בתרייהו.
רשי- בכל מתרפאים ואפילו באיסורי הנאה
רמבם (כ,י)- חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע"י גוי , כיצד, אומרים לגוי לעשות לו והוא עושה לבשל לו ולאפות וכו'.
ר' ירוחם- הסיק מהרמבם שהוא מתיר בישולי גויים לחולה שאין בו סכנה.
רשב"א- הסיק מהרמבם  שמותר כיון דהוי איסור קל
רן- אמנם אסור אבל נהגו להקל ואין ראייה מגמ' כי יתכן שהתכוונו למאכל בו לא שייך בישולי גויים.
רא"ה- מעלה סברה דנובע משום איסור חתנות ולכן לכאורה יהיה מותר לבריא במוצ"ש ודוחה.
שוע פסק
חולה שאין בו סכנה מותר בבישולי א"י.
התנגשות עם הלכות מאכלות אסורים ביו"ד קנ"ה- 1.איסור דרבנן לחולה שאין בו סכנה, הנשאר למוצ"ש,2.הכשר כלים בהם בישלו גויים. בכלי חרס הגעלה ג"פ, רוב תבשיל, מב-אפשר להקל בכלי דקל יותר מתבשיל ואין צריך הכשר כלל. (ויש סתירה לסימן שי"ח סקי"ד)
ברכה על תרופות- שוע(רד,ח)-אם יש הנאת החך ואע"פ לאונסו. ברכה על איסור- רי"ו- היות ואיסור לרפואה אין מברך עליו. ב"י (רט, ט)-מברכים. מב (קצו,ב)-התירא קאכיל. כהח (קצו,ח)- באיסור מחמת עצמו-מח' ראשונים וע"כ יברך על כשר לפוטרו. ואם א"א אז יהרהר ברכה בליבו (קסז,עו)(קפה,ה)אבל אם אין הנאה אין לברך . ובאיסור מחמת גזרה כגון בישול נכרי מכרכים לכו"ע. כהח (קכא)-נשאר למוצ"ש ואין לחולה מה שיאכל-מותר.

סעיף כט – פציעה שלא ע"י ברזל
שבת קט. אמר מר עוקבא מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין ואינו חושש…בני מחוזא כיון דמפנקו אפילו חמרא מסו להו
הג"מ- אין מדובר במכה מחמת הברזל
מי שנגפה ידו או רגלו, צומתה ביין כדי להעמיד הדם, אבל לא בחומץ מפני שהוא חזק ויש בו משום רפואה; ואם הוא מעונג, אף היין לו כמו החומץ ואסור
דין יין שרף-מב,
ששכ ( לה,יב)- מותר לפזר אבקה צהובה על פצע כדי לעצור בעד שטף דם וכן מותר לשים יוד ואין לחוש שמרפא כיוון שעיקר כוונתו לעצור את הדם.

סעיף לב –החושש בגרונו
שבת קיא החושש בשינו לא יגמע בהם את החומץ אבל מטבל כדרכו ואם נתרפא נתרפא . ובגמ' לא יגמע בהם את החומץ והתניא …
ברכות לו החושש בגרונו לא יערענו בשמן אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע.  ונחלקו רשי ותוס' בפירוש במילה יערענו
רשי- לכתחילה לא יתן שמן בפיו לשם ערעור אלא לשם בליעה, ואם בא להשהותו ישהנו.
תוס'- אפילו בליעה בלי שהייה אסור בשמן משום דמוכחא מילתא ונותנים פרוש לשיטת רשי שאסור לערענו בשמן דהיינו להשהותו אבל נותן לתוך אניגרון וכך מותר גם להשהותו, ואם שותה שמן מותר בלי שהוי.
רמבם (א, כד)- החושש בגרונו לא יערענו בשמן, אבל בולע הוא שמן ואם נתרפא נתרפא.
ומסיק הב"י שיכול לבלוע הרבה שמן ובלבד שלא יפלוט ולא ישהנו בגרונו ואז אין הוכחה שמתכוון לרפואה.
עוד מזכיר הב"י את א"ח שאם מצטער בשינו יכול לומר לגוי להוציאה.
החושש בשיניו לא יגמע בהם חומץ ויפלוט, אבל מגמע ובולע או מטבל בו כדרכו. החושש בגרונו, לא יערענו בשמן אבל בולע הוא שמן ואם נתרפא נתרפא.
הבדל בין כאב כאן לסע' ג'-מא, שאר משקים חריפים, בצער גדול-הקלת הח"א והסבר כה"ח לקולת הח"א, צפורן וסובין על השן., הנ"ל בכאב שינים עז ע"י ישראל.
השהית שמן כשבולעו לבסוף-מח' מא וא"ר, השהית תערובת אניגרון-מא ,בליעת שמן-שוע ומסייג מא.
ששכ (לד,ז)- מי שחש בשיניו במעט אל יקח כדור נגד כאב, אבל מותר לו לשתות משקה חריף שדרך ב"א לשתותו ויגמע בבת אחת בלי להשהות ובלי לפלוט. שיעור גמיעה- כהח (קצג)-פחות ממלא לוגמיו.
רפואות  המותרות בשבת שעושה בשנוי

סעיף כ –נתינת יין לתוך העיין ורוק תפל
שבת קח: חד אמר יין שבתוך העין אסור , על גב העין מותר, חד אמר רוק תפל אפילו על גב העין אסור.
רשי- פתיחת העין וסגירתה מעידים שעושה לרפואה, ע"ג העין נראה דלרחיצה, רוק תפל הינו מאוס.
ושוע פסק כגמ'
אין נותנין יין לתוך העין; וליתנו על גביו, אם פותח וסוגר העין, אסור; ואם אינו פותח וסוגר, מותר. ורוק תפל, אפילו על גביו אסור דמוכחא מלתא דלרפואה עביד.
מדוע גזרו ביין  הרי לא שייך בו  שחיקת סממנים-מב, יין ע"ג העין- בימינו-מא, רחיצת העין לרפואה ע"י מים ורוק-מא, שימוש ברוק תפל להעביר לכלוך-טז+מא
רחיצה כיום ביין – כהח (קלד)-אסור אפילו אם שרה בגד ביין מע"ש ורוצה לשים על העין בשבת. טיפות עיניים- ששכ(לד,ח)-היכן שיש כאבי עיניים חזקים, ואף לשים משחה, ואין ממרח.ילקוי (ד,קנ)-רק בסכנת עוורון או פ"נ במקרה של סכנת איבר, ואפילו שלשוע אין פ"נ בסכנת איבר, נשתנו טבעים ויש להתיעץ עם רופאים.ומותר באיסורי דאו' ע"י גוי, ובדרבנן-ע"י ישראל. ציא (ח,טו,אות י)-יש פוסקים  שסוברים שמחללים בסכנת איבר ואין דעת שוע כן.

סעיף לא- הסרת ציצין שפרשו
שבת צד ר' שמעון בן אלעזר אומר אומר ציפורן שפירשה רובה וציצין שפירשו רובן ביד מותר בכלי פטור אבל אסור. לא פירשו רובן ביד פטור אבל אסור בכלי חייב חטאת. אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן והוא שפירשו כלפי מעלה ומצערות אותו.
רשי- הסבר ציצין . רמבם (ט,ט)- מותר ביד אם א.מצערות אותו ב.פירשו רובן. ואם נטלן בכלי חייב.
תוס' -פירש כלפי מעלה – רשי- כלפי ראשי אצבעותיו  ר"ת-כלפי הגוף
צפורן שפרשה וציצין, שהן כמין רצועות דקות שפרשו מעור האצבע, סביב הצפורן, אם פרשו רובן כלפי מעלה ומצערות אותו, להסירן ביד, מותר; בכלי, פטור אבל אסור. לא פרשו רובן, ביד, פטור אבל אסור; בכלי, חייב חטאת. ופירש"י: כלפי מעלה, כלפי ראשי אצבעותיו; ור"ת פ' דהיינו כלפי הגוף; וצריך לחוש לשני הפרושים.
מב-צפורן שפרשה רובה וכתלושה דמיא ובמקום צער לא גזרו רבנן אם מסיר בשנוי כלומר בידו, פמג-שלא להוציא דם, מסתפק בהסבר רוב ומסקנתו, אם לא פירש מה הדין-מב, מסקנת המב עפ"י שוע.
כהח (קפז)-מותר אם תלוש מלמעלה ומלמטה. שן תלויה- שות שה"ל (ה,לט)-אם תלויה רק במעט ולא יצא דם
סעיף לג – חליבה בשינוי לגונח בשבת וי"ט
כתובות ס. בריתא ר' מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת מ"ט יונק מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו. אמר ר' יוסף הלכה כר' מרינוס.
יבמות קיד. אבא שאול אומר נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה ביו"ט.
ה"ד אם איכא סכנה אפילו בשבת נמי…ל"צ דאיכא צערא וקסבר מפרק כלאחר יד הוא ובשבת דהוא איסור סקילה גזרו רבנן ובי"ט דאיסור לאו לא גזרו רבנן.
תרוץ הסתירה- ב"י- עפ"י תרוץ 2 בתוס' אין הלכה כאבא שאול. ראש- כתרוץ 1 בתוס' צער של רעב מול חולי.
פסק שוע כריף והביא ראש בדעת י"א
גונח, מותר לינק חלב מהבהמה, דבמקום צערא לא גזרו רבנן. וי"א שאם אין לו אלא צער של רעב, אסור לינק מהבהמה בשבת.
מדוע בגונח התירו בשבת- מב, אמירה לגוי האם כדאי- הרן, דעת שוע בצער של רעב- מב, מב פסק כי"א והנפק"מ, מא מחמיר שלא לינוק ביו"ט כיוון דאפשר ע"י גוי וכן לתוך מאכל כבסי' תק"ה.
שימוש במכשיר אדים- שלמי יהודה (ב,ד)-מותר להוסיף מים למכשיר אדים קרים, אבל אסור לחמים. מנחי (י,כא)-אסור להוסיף אפילו הורתחו מע"ש וגם משום דהוי השתמשות חדשה. ואם המים רתוחים מפנה לרנג סע' ד' בדין הוספת מים חמים לקדרת חמין. ילקוי (ד,קכח)-המקל לשים מים חמים למכשיר אדים , יש לו על מי לסמוך

סעיף לד –הקלת גודש בשדיים ע"י חליבה
שבה"ל בשם תוספתא- לא תקיל אישה חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקדרה ותניק את בנה.
לא תקל אשה חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקדירה ותניק את בנה
מהו האיסור
להוציא חלב ע"י מכונה ידנית- שות שבט הלוי (ו,סא)-אע"פ שיש להקל משעצ פא ,היום משאבות זה שימוש רגיל. לשאוב ואח"כ לשפוך- ששכ (לו,כ)-כשיש צער, ולשפוך לפני שיש שיעור גרוגרת, 19 גרם. ר' אלישיב והר' ואזנר-לשים חומר מפגל. אורלצ (לו כד)-לא חייב לשפוך מיד כי אין מימלך כמו בחלב בהמה.
סעיף לה – חליבה עבור תינוק
שבה"ל- מה שנוהגות שמקלחות החלב כדי שיאחז הדד ויינק מותר.אבל מה שנוהגות להתיז מחלב על נשיפת רוח רעה, אסור שאין בו סכנה וצערא יתירא נמי ליכא.
מותר לאשה לקלח מהחלב כדי שיאחוז התינוק הדד ויינק. הגה: אבל אסור להתיז מחלבה על מי שנשף בו רוח רעה דלית בו סכנה. )ב"י בשם שבולי לקט(.
ואם מצטערת-מא, הסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה עפ"י סימן רע"ח, דעת הרמבם  אולם קי"ל כרוב הפוסקים, האם חליבת הדד הוי שאין צריך לגופא-שע"צ משאיר בצ"ע. מלאכה כלאחר יד בחליבה- מח' פמג ותו"ש, קושי על תו"ש מגונח- בה"ל ונשאר בצ"ע.
כהח (כז)- ע"י גוי מותר להתיז לחשאבס, דקי"ל מסייע אין בו ממש. לקלח חלב לאוזן כואבת- כהח (רט)-בצער גדול, והוי משאצל"ג. לויח (פח)-חלוק על מב, דהוי מלאכה צריכה לגופה ואין להקל אלא ע"י 2 נשים. חליבה לתינוק שלא רוצה לינוק-שות הר צבי (או"ח,כא)-אם זה מזונו היחיד, תשאב פחות מ19 גרם. יביא (ה,לב)-א.אשה אחרת מסייעת ב. בצרוף דחליבה אינה מדאו' והוי תרי מדרבנן. אורלצ (לו,ח)-אם אין תחליף הוי פ"נ. ששכ (לו,כא )-אין להתחשב בתחליף. כהח (כו)-אשה שנתבהלה  וסכנה לתינוק לשתות מחלב זה צריכה לשאוב לקרקע.

סעיף מט –השרת נימין
שבת כא אמר רבא אסור למשמש בצרור בשבת כדרך שמשמש בחול . רשי.
תוס- מפני השרת נימין, ואע"פ שהוא דבר שאין מתכון הוי פ"ר.
ר"ח מפני כתישה או טחינה של הצרורות
ב"י- גם בפתילה יש החשש של השרת נימין כי ממשמש בה וע"כ לא יניח אלא בשתי אצבעותיו ובנחת.
אסור לשום פתילה בפי הטבעת כדרך שנוהגים לעשות למי שהוא עצור, אלא אם כן ישים אותה בנחת
עשית חוקן-מא, לעשות פתילה בשבת מנייר או ממאכל בהמה-ח"א, האם לא שייך בזה רפואה-בהל ונשאר בצ"ע., בהל- במקום שאין פ"ר אין להחמיר וכ"ש בדבר רך,
ששכ(לג,יא)- מותר להכניס פתילות מוכנות כיון שאין דרכם להכניס ולהוציא וליכא חשש של השרת נימין- גרש"ז
ציא (ט,יז)-מותר ,כי מה שאסור זה פתילה שלא נכנסת כולה לגוף, אבל היום הן נמסות בלי שינוי. ואם יש שם חומר מרפא מותר בחולה שמצטער בכל גופו.

רפואות  המותרות בשבת שמותר לכתחילה

סעיף כב- הסרת גלדי מכה וסיכת המכה ונתינת מים ושמן
שבת כג סכין ומפרכין  לאדם אבל לא לבהמה. בגמ' מפורש דמדובר בגמר מכה, ואסור בבהמה משום טרחא ומותר לאדם משום תענוג אבל לא ע"י שמן קרוש וחלב, מח' רב ושמואל לגבי נתינת שמן ומים חמים על מכה ושמואל מתיר רק אם נותן חוץ למכה ע"מ שירד לתוכה. רשי- לא מוכח דלרפואה קעביד.
2 אפשרויות להסבר המח', הכרעת התוס' וראייתו מסיכת שמן את המכה.
שוע פסק כגמ' ותוס'
מעבירין גלדי המכה וסכין אותה בשמן אבל לא בחלב, מפני שהוא נימוח; ואפילו בגמר מכה דליכא אלא צערא, שרי. אבל אין נותנין עליה שמן וחמין מעורבים יחד, ולא ע"ג מוך ליתנו עליה; אבל נותן הוא חוץ למכה, ושותת ויורד לתוכה.
מים על מוך-מא, שמן על מוך-מא,
ששכ (לד,יב)-הסובל מגרויים קלים בעור מותר לסוך שמן שהסיכה היא לתענוג.
ששכ (לד,לא)-מותר להסיר ביד גלדי פצע ולא דמי לציצין כיון דסוף הגלדים ליפול ואם יודע שיצא דם לא יסירם בשבת. כהח (קמג)-היכן שלא נהוג לסוך, אסור.(שכז,י)

סעיף כח – הפסת מורסא, גרוד שחין
שבת קז. אמר שמואל כל פטורי דשבת  פטור אבל אסור בר מתלת דפטור ומותר… ואחד מהם המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה פטור.
רשי-מתקן פתח חייב משום בונה או משום מתקן כלי (מה לי מתקן מכה מה לי מתקן כלי ) רבנן לא גזרו על הוצאת הליחה  כיוון שאין בזה תיקון ובמקום צער לא גזרו.
רמבם (י,יז) –שאם רוצה להרחיב את פי המכה כדרך שהרופאים עושים שמתכוונים לרפואה חייב משום מכה בפטיש שזו מלאכת רופא ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה הרי זה מותר.
שוע פסק כרמבם
המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה, כדרך שהרופאים עושים שהם מתכוונים ברפואה להרחיב פי המכה, הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא; ואם הפיסה כדי להוציא ממנה הליחה שבה, הרי זה מותר.
מא בשם האגודה- טוב לעשות ע"י גוי,מא- נטילת קוץ במחט-משאצל"ג, מקלקל, ובמקום צער. קושית החמד משה על המא מתוס' (שבת קז.) שמתיר חיכוך שחין ויישוב השע"צ, קוץ שנתחב עמוק, דם שיוצא עם הוצאת הלחה ואזהרת הפמג, עשיית פתח דהוי משאצל"ג לרמבם, נקב בזרוע לענין נתינת קטנית למנוע סתימה -מא, פתיחת פצע שהחל להתאחות- מא מסתפק,הרחבת נקב קיים-מב, נתינת רטייה על שחין-מב, החלפת הבגד- ספר הזכרונות, מא מתיר מפני כבוד הבריות.
ששכ (לה, טז)- מותר לנקוב מורסא בין ביד בין במחט סכין או מספריים כדי להוציא המוגלה ואף אם יכול להוציא מעט דם , אבל אין ללחוץ מחמת דם חדש שיסחט.
ששכ (לה,לג)- אסור לגרד במקום רגיש בגוף אם יודע שיצא דם עקב הגרוד. לקיחת דם מחולה לצורך בדיקה- אורלצ (לו,כא)- רק במקום פ"נ משום חובל.

סעיף מ-כוס חמה על טבור
שבת סו. אמר אבין בר הונא א"ר רחמא בר גוריא סחופי כסא אטבורא בשבתא שרי.
רשי- מי שחש במעיו נותן הכוס על הטבור והמעים נמשכים ומוחזרים למקומם.
החושש במעיו, מותר ליתן עליהם כוס שעירו ממנו חמין, אע"פ שעדיין יש בו הבל
מב-מגבת חמה, חרסים חמים וראייתו משבת מ.  גבי אלונטית חמה, לא גזרו בזה משום רפואה ולא משום רחיצת גופו במים חמים.
בקבוק חם-ששכ (לד, יא )- מי שחש בבטנו מותר לו לשים על הבטן כלי שהיו בו מים חמים והכלי עדיין חם או מגבת יבשה שנתחממה. אורלצ (לו,א)-ויכול אפילו למלאת בשבת, כשאין חשש סחיטה וראייתו מזה ששוע הביא דין זה בסימן שכו. שמיכה חשמלית- יחו"ד(ה,כח), אגמ (ג,ז)-מותר.

סעיף מא- הפגת שכרות ע"י סיכה
שבת סו אמר אבין בר הונא א"ר הונא בר גוריא מותר לסוך שמן ומלח בשבת.
ב"י – עושין כן להפגת השכרות.
מי שנשתכר, שרפואתו לסוך כפות ידיו ורגליו בשמן )ומלח(, מותר לסוכם בשבת.
מדוע לא גוזרים על הפגת השכרות-מא, טז-אין זה בגדר רפואה. שימוש בטבק -טז וחולק עליו המב, א"ר- מדובר בשפשוף של המלח והשמן דווקא כשהם מעורבים
ששכ (לד,  )- מותר להריח טבק הרחה גם אם לרפואה וכן מותר ללעוס טבק לעיסה, ומותר לשתות קפה חזק.
כדורי שינה- ששכ (לג,טז)-אינם רפואה. מנחי (ג,כא) , ציא (ט,יז,ב)-כי יש בהם חומר מרפא, ילקוי (ד,קמד)- מקל בצרוף הנ"ל והיום אין בקיאות לעשיית תרופות. הרחת משחה וטיפות להצטננות- לויח-להקל דהוי הקלה זמנית ולא הוי רפואה, ואם מתחזק והולך כבריא אין לקחת טיפות.
סעיף מב –התעמלות בשבת, מסז' לעיפים
משנה פר' החבית קמז. אבל לא מתעמלין.
רשי- לשפשף בכח. רמבם- דורס על הגוף בכח עד שייגע או שיהלך עד שייגע ויזיע
דחיקת כרסו של תינוק- רמבם – אסור לדחוק כרסו של תינוק כדי להוציא ברעי שלו שמא יבוא להשקותו סממנים משלשלים. ה"ה הבין שזה פירוש הרמבם לאסובי ינוקא ונשאר עליו בצ"ע.
טור- אסור לחולה ליגע עצמו כדי שיזיע מפני שהזעה היא רפואה.
אין מתעמלין, היינו שדורס על הגוף, בכח כדי שייגע ויזיע; ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי
פירוש ר"ח למתעמלין- פושטין ומקפלים הזרועות, לשפשף בכח ולא מזיע- נפק"מ בין השיטות ומסקנת הבהל. טז מקשה על הטור שביגיעה לא שייך שחיקת סממנים ויישובו עפ"י השוואה לסע' מג.  האם מותר לעשות התעמלות לחולה או שחולה יעשה בעצמו- מב עפ"י סע יז. שפשוף לעייפים- מא בשם ש"ג, שפשוף לבריא- מא, מסז' לבטנו של תינוק- מב. ריצה לבחורים המתענגים (שא,ב), ואפילו לרפואה-מב.
התעמלות בשבת- אורלצ (ב,לו,יב)- ע"מ להזיע אסור ,שלא להזיע מותר אף ע"י כלים, וכן לרוץ אם לא מתכוון להזיע, וכן מותר לעשות מסז' אם אין כוונתו להזיע.
סעיף מג-טיפולים שהותרו מחמת צער ואין בהם טיפול בסממנים
העלאת אונקלי
ע"ז כט. אמר ריב"ל מעלין אונקלי בשבת, מאי אונקלי א"ר אבא איסתומכא דליבא.
רשי-דופני בשר שתחת הלב קרי הסרעפת והפרוש העיקרי תנוך כנגד הלב ופעמים שנכפף לצד פנים ומעכב את הנשימה.
ב"י- ומותר אפילו שאין בהם סכנה כי אין בהעלאה זו משום מלאכה
העלאת אזניים
ע"ז כח א"ר חנינא מעלין אוזנים בשבת.  תני ר' שמואל בר יהודה ביד אבל לא בסם, א"ד בסם ולא ביד מ"ט מיזרף זריף.
רשי- גידי האוזן שמתפרקים ויש סכנה בדבר ואין מטפלים בסם משום שאפשר ביד ודברי הא"ד אסור ביד כי גורם לחבורה
ר' ירוחם- מותר בסם ולא ביד.  רמבם- אין סכנה בדבר ומותר להעלות בין ביד בין בכלי, כיון שכל אלו נעשין בלא סממנים וא"כ אין לחוש לשחיקה, ואף שיש לאסור מצד שיש בזה טורח והוי עובדין דחול מכ"מ מותר כיוון שיש לו צער מהם, ובמקום צער לא גזרו רבנן אם אין חשש שחיקת סממנים.
ה"ה- נראה שהרמבם סובר כלישנא קמא. ב"י מקשה על רמבם מגמ' מפורשת ומתרץ.
מותר לכפות כוס חם על הטבור ולהעלותו ולעלות אזנים בין ביד בין בכלי; ולהעלות אונקלי, דהיינו תנוך שכנגד הלב שנכפף לצד פנים, שכל אחד מאלו אין עושים בסמנים כדי שנחוש לשחיקה ויש לו צער מהם.
כוס חמה הוזכר כבר בסע' מ, האם מותר לעשות הנ"ל כשאין צער-מא.
ששכ (לד,כט) –מותר ללבוש פלטה ליישור שיניים בשבת.
הערה- במב קל משמע דהיכן שלא שייך רפואה בסממנים לא אוסרים היכן שיש צער.

סעיף מד – רחיצה לחולה ולבריא
שבת קט. ת"ר רוחצין במי גרר ובמי חמתן במי עסיא ובמי טבריה אבל לא בים הגדול ולא במי משרה ולא בימה של סדום. ורמינהו רוחצין במי טבריה ובים הגדול…הא דאשתהי הא דלא אשתהי ולמסקנת הגמ' מדובר בשנשתהה אלא מחלקים בין מים יפין למים רעין.
רשי-מי גרר-אע"פ שמלוחין דרך לרחוץ ולא מוכחא, מישרה-רק לרפואה אא"כ לא משתה ואז כמיקר, סדום- מלוחים הרבה ורוחצין רק לרפואה.יפין-רוחצים בחול שלא לרפואה רעין- אין רוחצין בחול.
ב"י , רמבם, רן רמבן- מים יפין שבים הגדול מותר לשהות
מי משרה- אם לא משתהה מותר אפילו יש לו חטטין.
מים רעים בים הגדול- אם לא שוהה מותר. והרשב"א אוסר אף שלא משתהה.
רוחצין במי גרר, ובמי חמתן, ובמי טבריא, ובמים היפים שבים הגדול אע"פ שהם מלוחים, שכן דרך לרחוץ בהם וליכא הוכחה דלרפואה קא עביד; אבל לא במים הרעים שבים הגדול, ובמי משרה שהם מאוסין ואין דרך לרחוץ בהם אלא לרפואה, ודוקא ששוהה בהם, אבל אם אינו שוהה בהם, מותר, שאינו נראה אלא כמיקר.
באופן ששוהה :רחיצה ביפין לשם רפואה-מא, בחמי טבריה.
באופן שאינו שוהה: מקומות מאוסים, שהיית בריאים במקום מאוס- א"ר ובהל מקשה ממי דקלים ומטבילה במי מישרה אולם נשאר בצ"ע ממה שכתב הרמבם- שאסור לרחוץ במיים משלשלים משום וקראת לשבת עונג.
סם משלשל שלא למטרת רפואה- מא, ולחולה שאין בו סכנה.-קשר לסע' לז.
סעיף מה –צידה לא טבעית
סנהדרין קא ברייתא לוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת. רשי- ע"מ שלא יזיקו ואין בכך משום צידה.
לוחשים על נחשים ועקרבים בשביל שלא יזיקו, ואין בכך משום צידה.
למה אין צידה הרי הופך הנחש למחוסר צידה-מב, א"ר-מדובר בנחש שאינו רודף אחריו.
סעיף מו- רפואה המותרת כיון שלא עושין אותה ע"י סממנים
סנהדרין קא מעבירין כלי ע"ג העין בשבת. רשי- 1. מתכת כדי לקרר 2. הקפת עינו בטבעת
ב"י- כגון סכין מפתח טבעת
נותנין כלי על גבי העין להקר והוא שיהא כלי הניטל בשבת
טבעת על העין-מא, דחיקת סכין על חבורה-ח"א, הטעם בשע"צ.
ששכ (לה, לד)- מותר לחוץ בסכין .. ומותר לרחוץ האבר הנפוח במים שאינו נראה אלא כרוחץ ואף להשהות האבר במים, כיוון שמים אינם מרפאים ומה שאין דרך לעשות בסממנים אין לגזור משום שחיקת סממנים.
גרש"ז איערבך- אסור לשים קרח כיוון שאין דרך לעשות כן בחול ומוכח דלרפואה קעביד, ואין לשים קומפרס משום שחיקת סממנים אא"כ בכאב מרובה.

סעיף ל- מי שנשמטה ידו
שבת קמז מי שנשמטה פרק ידו או רגלו לא יטרפם בצונן אבל רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא.
רשי- יצא העצם מפרק שלו
מי שנשמט פרק ידו או רגלו ממקומו, לא ישפשפנה הרבה בצונן, שזהו רפואתו, אלא רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא.
מב מפנה לסע' מז

סעיף מז –עצם שיצאה ממקומה, נשברה
משנה שבת קמז. אין מחזירין את השבר
רשי- עצם שנשבר משום שכל רפואה אסורה משום שחיקת סממנים.
שבת קמז: א"ר חנא בגדתאה אמר שמואל הלכה מחזירין את השבר בשבת.
רשי- שמואל גורס שהמשנה מתירה להחזיר את השבר בשבת.
כך פסקו ריף וראש והרמבם השמיט. טור- עצם שיצאה ממקומו מחזירין אותו.
עצם שיצא ממקומו, מחזירין אותו.
מא חולק על המחבר וראייתו מסע' ל'- מי שנשמטה ידו ומעובדא דרב אוויא, ספר עצי שיטים חולק על המא, ע"י גוי למא-מב, סכנת איבר למא-מב,
ששכ (לה,לה)- נקע- אם אין כאב חזק מותר להביא האבר למצב מנוחה ע"י קשירה ואין לשפשף במישחה או לשים קומפרס.
ששכ (לג,יז)- עצם שנתפרקה מחיבורה מותר להחזירה למקומה מכיוון שיש בזה משום סכנת איבר ולפעמים גם סכנת נפשות. עצם שנשברה גם אם אין סכנה לכל הגוף מותר לחובשה. אם לדעת הרופא יש סכנת איבר יש לעשות הרדמה באופן שיש בו איסור דרבנן.

דיני רטייה בשבת

סעיף כא- נתינת קילור בעין, היכר העושין למתרפא עצמו
שבת קח: אמר מר עוקבא אמר שמואל שורה אדם קילורין מע"ש ונותן על גב עינו בשבת ואינו חושש.
רשי- א. כיון שצריך לשרותה מע"ש יש היכר ולכן לא גזרו משום רפואה ב. אין מראית עין שסוברים שרוחץ ביין.
שבת יח. מניחין קילורין ע"ג העין בע"ש ומתרפא והולך כל השבת. (ומשמע שבשבת אסור ליתן –מחשש מירוח)
שורה אדם קילורין בערב שבת ונותן ע"ג העין, שאינו נראה אלא כרוחץ; והוא דלא עמיץ ופתח; ולא חיישינן משום שחיקת סמנים, דכיון שלא התירו לו לשרותן אלא מע"ש איכא היכרא.
האם סתירה לרנ"ב ס"ה-מב, למי עושין ההיכר. הבדל בין היתר רחיצה ביין שבסע' כ' לקילור. כהח (קלד)-מדוע לא חוששים לרואים שיאמרו שעושה כן לרפואה
לקיחת תרופות ע"י תערובת- אגמ (ב,פו)-תרופה שדרך לקחתה עם מים מותר לערבה מע"ש ובשבת לקחתה באופן שלא מנכר. גרשזא (לד ,הערה כז)-אסור אף אם עירב מע"ש,אם כך לוקחים אותה תמיד כי צריך היכר. ששכ (לד,ה)-מותר להמיס מע"ש ולקחת בשבת אם לא ניכר.
סעיף כג – אבחנה בין בגדים חדשים לישנים לענין ריפוי
פר' ר' אליעזר קלד: ת"ר נותנין ע"ג המכה מוך יבש (=כתיתין) וספוג יבש אבל לא גמי יבש ולא כתיתין יבשין, קשיא כתיתין אכתיתין , ל"ק הא בחדתי והא בעתיקי.
רשי- חדשים שלא היו מעולם על מכה מסו, ריף- חדתי לא מסו, ראש- מיישב המח', טור- פסק לפי מסקנת הראש- חתיכות בגדים וספוג יבשים וחדשים שלא ניתנו מעולם על המכה אסור לתת ואם ניתנו כבר מותר.
שוע פסק כטור והראש
נותנין ספוג וחתיכות בגדים יבשים וחדשים, שאינן לרפואה אלא כדי שלא יסרטו הבגדים את המכה; אבל לא ישנים, שהם מרפאים. וה"מ ישנים, שלא נתנו מעולם על המכה, אבל אם היו כבר על המכה אפילו ישנים שרי, דשוב אינם מרפאים.
טז מקשה על טור בענין ספוג יבש מהגמ', מב נשאר אף הוא בצ"ע על השוע מש"א סכ"ב-שכתב שספוג מרפא.
סעיף כד- רטיה על המכה לשם שמירתה
בירושלמי - נותנים עלה ע"ג מכה בשבת שאינו אלא כמשמר, אמר ר' תנחום חוץ מעלי גפנים שהם לרפואה.
נותנים עלה על גב מכה בשבת, שאינו אלא כמשמרה, חוץ מעלי גפנים שהם לרפואה. )ואין נותנין גמי על המכה שהוא מרפא( )טור(.
הדין בשאר עלים-מא, האם יש הבדל בין גמי לח ליבש-א"ר. בעית מוקצה
ששכ (לה,יב)-מותר דרמטול דאינה מרפאת אלא מפסיקה ואין בהפסקת דימום משום רפואה. יוד על מכה- אורלצ- אסור כי מרפא, ששכ (לה,יב)-מותר אע"פ שמרפא עפ"י ס'מט, לחתוך צמר גפן בשבת- טה"ה (ב,שמב)-להקל לצורך הפסק טהרה ובלא"ה להחמיר משום קורע או משום מתקן. ששכ (לה,יט)-להימנע, גרשזא- להקל כי לא קורע אלא מפרק. אורלצ (-אסור כי קורע סיבים, ואם  ניתק במשיכה קלה מותר. מנחי (ד,לט,ב)-אוסר. לשים פלסטר על מכה- אורלצ (ב,לו,טו)-מותר ואף להוריד המכסה ולומד משיז סע' ג' ברמא.
תרופות לשיכוך כאבים- ציא (יד,נ,ה)-אם אינם מרפאים ניתן להקל. ילקוי (ד,נב) -מח'.
סעיף כה- רטיה שנפלה , החזרתה, טיפול בחתכים
ערובין קב ת"ר רטיה שפרשה מעל גבי מכה…אמר שמואל הלכה כר"י…אמר ר' חסדא מחלוקת בשנפל על כלי… לא שמיע לי לא סבירא לי.
ראבד– מח' ת"ק ור"י כשנפל על קרקע והלכה כת"ק, ראש- מקשה  על הריף ממקרה דרב אשי שנפל על כרית , ב"י מביא הגירסה הנכונה בריף, וכן פסק הרמבם , שבה"ל- המח' בין ר"י לת"ק אם נפלה שלא מדעתו  ולכו"ע אין להחזיר בשבת אם פירשה מאתמול או הסירה בכוונה  בשבת, והב"י דוחה.
שוע פסק כריף ורמבם והרמא כתב דין עשיית רטייה ע"י גוי והנחת אפר מקלה
רטייה שנפלה מעל גבי המכה על גבי קרקע, לא יחזירנה; נפלה על גבי כלי, יחזירנה וע"י אינו יהודי מותר להניחה אפי' בתחלה. הגה: ומותר לומר לאינו יהודי לעשות רטייה על מכה או חבורה )א"ו הארוך(, ואסור ליתן עליה אפר מקלה דמרפא, כי אם ע"י אינו יהודי. )מרדכי פרק שמונה שרצים(.
מדוע מותר להחזיר הרי גזרו משום שחיקת סממנים, מא סובר כשבה"ל, מב- יש אוסרים ויש מתירין ויש להקל אם הסירה ע"מ לתקן, דין הקשר לרטייה-מב,באיזה חולה מותר להחזיר –מרן,  מירוח רטייה באיזה חולה מדובר- מא, אפר מקלה – באיזה חולה מדובר- מא, מב.
ששכ (לה,כז)- מותר להסיר תחבושת ע"מ להדקה מחדש, גם אם היתה מרוחה במשחה, וכן מותר לחזור ולחבוש תחבושת שנפלה שלא ע"ג קרקע, אולם תחבושת שנפלה ע"ג קרקע אסור  להחזירה.
מריחת משחה לחשבס-אורלצ (ב,לו,ו)-במקום צער לחולה או תינוק יתן בלי למרוח. מנחי (ז,כ)-במשחה שמקפידים כי תיבלע בעור .
סעיף כו – קינוח הרטיה
ערובין קב: ומגלה קצת הרטייה ומקנח פי המכה וחוזר ומגלה קצתה השני ומקנחו ורטייה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח ואם מורח חייב חטאת.
הנחה לכתחילה ע"י גוי-מתי
מגלה קצת רטייה ומקנח פי המכה, וחוזר ומגלה קצתה השניה ומקנחה, ורטייה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח.
האם מותר להחזיר סתירה בין הברייתא לסע' כה- בהל ונותן תרוץ דחוק.
סעיף כז-נתינת רטייה על מכה לשם שמירתה
הביא הסמ"ג מהירושלמי- א"ר יוסי מכה שנתרפאה נותנין עליה רטייה שאינו אלא כמשמרה.
ב"י- מסביר מדוע אין לאסור מצד הגזרה וכן אין חשש למירוח.
איספלנית שפירשה
תוספתא שבת (ה"ג)- איספלנית שפירשה מן האגד מחזירה.
רן- מטלית המשוחה במישחה ושמים על המכה.
ב"י- סוג המשיחה, נשאר בצ"ע מה החידוש.
מכה שנתרפאה, נותנין עליה רטייה, שאינה אלא כמשמרה.
סעיף מח –חבישת פצע שותת דם
ערובין קג כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש אבל לא במדינה, ואם להוציא דם כאן וכאן אסור.
ןמכאן כתב השבה"ל בשם הרא"מ  א. אסור להוציא דם    ב. אסור להניח בגד על המכה שיוצא ממנה דם מפני שהדם יצבע אותו.
טיפול בחתכים בשבת
כלבו- אדם שנחתך בידו, אין לו לשים שום בגד משום צובע אלא כורך עליו קורי עכביש ומכסה את הדם  והחבורה וכורך עליו סמרטוט.
הרוקח- מסתפק בהנחת קורי עכביש משום דמסי.
מרדכי- מי שי לו חטטין בראשו , סך כדרכו בשבת משום שאין במעשה הסיכה הוכחה שזה לרפואה, אבל אם אין דרך בריאים לסוך בחול ,אסור.
שוע פסק כיראים והביא הכלבו בי"א
אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנו דם, מפני שהדם יצבע אותו ואסור להוציא דם מהמכה, לכך יש לרחוץ המכה במים או ביין תחלה להעביר דם שבמכה. וי"א שכורך קורי עכביש על המכה ומכסה בהם כל הדם וכל החבורה, ואח"כ כורך עליו סמרטוט.
אבל מקלקל את הבגד וכל המקלקלין פטורין-מא, בגד אדום-מא, שעת דחק-מב, מא-הוצאת דם- לרשי-חובל, להג"מ-מפרק- ונפק"מ -נתינת משחה שמושכת דם.
נתינת עלוקה-מא מחלק לעומת משסה נחש, נתינת עלוקה לחולה שאין בו סכנה ע"י מי- מב, שימוש במשחה צוק זאלב-מב, מציצת דם שבין בשיניים-מא, קורי עכביש-מא מחמיר ומב מקל,
ששכ (לה,יד)- מותר ללחוץ על כנף האף כדי לעצור דימום כיוון שאין בזה משום שחיקת סממנים. אין לתחוב בד לתוך אף שותת דם וגם צמר גפן, ובשעת הדחק יש להקל.
ששכ (לה,יח)- פצע ששותת ממנו דם יש לשוטפו במים ואח"כ לחבוש , ובשעת הדחק אם הדם לא פוסק מלדמם , יש לחבוש הפצע בלי שטיפה או לשים חומר לעצור הדימום, כגון אבקה או יוד.
ששכ (לה, כ)- אין לשים מישחה על פצע שמושכת דם או מוגלה.

אכילת מאכלים שיש בהם משום רפואה בשבת

סעיף לו- לעיסת מסטיק לריח הפה (ראיה שמותר  להשתמש בדבר שהוא גם לרפואה כשלא מתכוון לרפואה )
בתוספתא כתוב אין לועסין סם ואין שפין בו את השיניים לרפואה ואם משום ריח הפה מותר.
אין לועסין מצטיכי, )עסי' רי"ו ס"ג פירושו(, ולא שפין בו השינים לרפואה; ואם משום ריח הפה, מותר.
מין שרף היוצא מהאילן שיש בו ריח טוב ואע"פ שמועיל לשיניים מותר כיון שמתכוון לריח הפה ולא לרפואה
ששכ (לד,יב)-המרבה להזיע מותר לפזר טלק שלא מרפא אלא סופג זיעה. העברת ריח פה- ילקוי- מותר גם בספריי.
סעיף לז – סוגי מאכלים שאסורים לחולים
משנה שבת  קט:  אין אוכלין אזוביון בשבת לפי שאינו מאכל בריאים . כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה חוץ ממי דקלים … אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו.
רן- הפרש בין אדם חושש ואינו נופל למשכב או מתחזק והולך כבריא לבין חולה שאין בו סכנה.
ב"י- מי שאינו חולה כלל יכול לאכול ולשתות מאכל שאינו של בריאים אפילו אינו רעב או צמא.
שוע פסק כרן ורמא הוסיף שמותר ג"כ למי שנפל למשכב
כל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים מותר לאכלן ולשתותן, אע"פ שהם קשים לקצת בריאים ומוכחא מלתא דלרפואה עביד, אפילו הכי שרי; וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים, אסור לאכלו ולשתותו לרפואה. ודוק' מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אבל אם אין לו שום מיחוש, מותר. הגה: וכן אם נפל למשכב, שרי )ב"י (.
הגדרת מאכל בריאים-  שוע, דוגמת טחול לשם רפואת שיניו-מא, משקה חולים לבריאים- מא חולק על שוע וראייתו, חולה הרוצה לשתות לצמאו- א"ר, הפרש בין בעל מיחוש ל(מצטער וחלה כל גופו + שנפל למשכב ) עפ"י הרמא, טז נשאר בצ"ע על ב"י והרמא  מסע' יז ותשובת המב עפ"י הרדב"ז. פסיקת הב"ח-למי מותר במאכלי לא בריאים, תלוי במח' ראשונים באשר לדרגות שבעשיית מלאכות–בהל
כהח (רטז)-מותר לשתות מי רגלים בשעת הדבר. (ריט)-מותר לערב מאכל לא בריאים במאכל בריאים אם הוא לא הרוב. לויח (פט)-חולק על דין מא בבריא שרוצה לחזק מזגו ומדייק מב"י שבריא ליכא למיחש לשחיקה, וכן ממה שהתיר מרדכי לגמוע ביצה. ויטמינים-אורלצ (ב,לו,י)-מותר לקחת  עפי הדיוק בהב"י ואפילו למא זה מותר כי זה מאכל בריאים. ששכ (לד,כ)-לאסור עפי מא למעט הרגילים בכל ארוחה. אגמ (ג,נד)-מחלק במא שבריא וחזק ורוצה להתחזק מותר. ילקוי (ד,קמה)-מעיקר הדין מותר, עדיף להתחיל מע"ש, הנמנע תעב.
סעיף לח- שרפים וביצה חיה להנעים הקול
המרדכי בפר 8 שרצים סימן שפד כתב שמותר לאכול שרפים מתוקים ולגמוע ביצה חיה כדי להנעים את הקול ואין בו משום רפואה כיוון שאין לו מכה בגרונו.
מותר לאכול שרפים מתוקים ולגמוע ביצה חיה כדי להנעים הקול.
מב- כיון שאין עושה זאת לרפואה לא גזרו בזה משום שחיקת סממנים.
כהח (קמו)-בעל קוצר נשימה יכול לשים סוכר בפיו, ולשלוח גוי לקנות לו בושם.
סעיף לט –גרימת הקאה בשבת
משנה פר החבית קמז. אין עושין אפיקטוזין בשבת. ובגמ' אמר רבב"ח א"ר יוחנן לא שנו אלא בסם אבל ביד מותר, תניא ר' נחמיה אומר אף בחול אסור משום הפסד אוכלין.
רשי- סיבת ההקאה שגורמת להפסד אוכלין., ריף וראש- מתי אין שיך הפסד אוכלין. ב"י –לא ע"י סם אלא ביד.
אין עושין אפיקטוזין )פי' הערוך אפיק טפי זון כלומר להוציא עודף המזון( דהיינו גרמת קיא אפי' בחול, משום הפסד אוכלים; ואם מצטער מרוב מאכל, בחול מותר אפילו בסם; ובשבת, אסור בסם ומותר ביד
מב-אסרו בסם משום דדמי לרפואה
ששכ (  )- מותר לשיכור להקיא יינו ע"י הכנסת אצבע לגרונו, אבל אסור ע"י תרופה.
ששכ-מותר לשיכור להקיא ע"י אצבעו ולא ע"י סם. כהח (קכו)-אסור לבריא לקחת סם משלשל, אלא לחולה כל גופו שאין בו סכנה.

שכט- שינון

סעיף א
כל פיקוח נפש דוחה שבת והזריז הרי זה משובח. יומא (פד "ת"ר מפקחין פקוח נפש בשבת והזריז ה"ז משובח ואין צריך ליטול רשות מבי"ד, הא כיצד ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו והזריז ה"ז משובח ואין צריך ליטול רשות מבי"ד, ואע"ג דקא צייד כוורי ראה תינוק שנפל לבור עוקר חוליה ומעלהו והזריז ה"ז משובח ואין צריך ליטול רשות מבי"ד, ואע"ג דקא מתקן דרגא ראה דלת שננעלה בפני תינוק שוברה ומוציאו והזריז ה"ז משובח ואין צריך ליטול רשות מבי"ד, אע"ג דקא מיכוין למתבר בשיפי"
כבוי  דליקה בחצר אחרת - “ יומא פד  :  "מכבין ומפסיקין מפני הדליקה בשבת והזריז ה"ז משובח וא"צ ליטול רשות מבי"ד ואע"ג דקא ממכיך מכוכי " ( כלומר מסדר גחלים לשם צלייה עליהם) ואוקימנא דאפילו לחצר אחרת
ופירש רש"י דליקה בחצר זו ונפשות בחצר אחרת והם חולים או קטנים כלומר ואין שהות להבריחם קודם שיגיע להם האש:
פסק שוע
כל פקוח נפש דוחה שבת, והזריז הרי זה משובח. אפילו נפלה דליקה בחצר אחרת וירא שתעבור לחצר זו ויבא לידי סכנה, מכבין כדי שלא תעבור.
האם עדיף כבוי או נשיאת הקטן דרך רה"ר- מא סובר דעדיף לכבות כיון שהוא משאצל"ג , ואילו השני זה מדאו' אולם ח"א חולק, דאין רה"ר היום וכבוי הוא דרבנן חמור יותר.
שש"כ – פרק מ"א סעיף א'.
דליקה שנפלה ובמקום שיש חשש פיקוח נפש ואפילו חשש רחוק ביותר ויש לחשוש שתקלע לבית שיש בו זקן או חולה , מותר להפסיק את זרם החשמל , לכבות הדלקה ואף מותר לקרוא למכבי אש, ואף אם יודע שתגיע משטרה וירשמו ממצאיהם בשבת, ועם זאת מצוה לבקש מהמשטרה שלא לרשום.
שש"כ – פרק מ"א סעיף כ"א.
חוטי חשמל פתוחים בבית, כאשר קיימת סכנה שיגעו בהם ב"א, אם אפשרי כדאי לעזוב ולסגור את הבית ואם אי אפשר לעזוב יש להפסיק את הזרם ע"י הוצאת הפקק ואם אי אפשר מותר לקרוא לחשמלאי כדי שיתקן כיוון שהם מהווים סכנה לחיי אדם.
וחוטי חשמל שנפלו ברחוב מותר להזעיק את חברת החשמל (אם יש חשש התחשמלות) ואין חייב מעיקר הדין להחמיר לעמוד ולהתרות באנשים כל שבת, והמחמיר תע"ב.
סעיף ב- שאין הולכין בפ"נ אחר הרוב
. יומא פד  " אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב היכי דמי אילימא דאיכא תשעה ישראל וחד גוי [בינייהו] הא רובא ישראל נינהו אי נמי מחצה על מחצה ספק נפשות להקל אלא דאיכא ט' גוים וחד ישראל הא נמי פשיטא דהוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי לא צריכא דפריש חד מינייהו ואזיל לחצר אחרת ונפלה מהו דתימא כל דפריש מרובא פריש ולא מפקחין קא משמע לן איני והאמר רב אסי אמר רבי יוחנן ט' גוים ואחד ישראל באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין לא קשיא הא דפריש כולהו הא דפריש מקצתייהו"
הרא"ש- הא דפריש כולהו מאותה חצר שהיו שם בשעת עקירתן נכנס אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת אין מפקחין עליו דכיון שעקרו כולם ) כ"א למקום אחר (אין כאן ישראל קבוע וכל דפריש מרובא פריש והא דפריש מקצתייהו שפירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת מפקחין דכיון דנשארו האחרים קבועים במקומם כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל.
אולם לרש"י –כיון שמקצתם עקרו למקום אחר אזי אם על אחד נפלה מפולת ,איו קביעות שיש שם ישראל משום שספק הישראל עקר עם מקצתם וא"כ כל דפריש מרובא פריש ,ואין מפקחין.ואם עקרו כולם עדין יש קבוע ישראל וקים עקרון כמחצה על מחצה דמי.
למסקנת הב"י מאחר שהרי"ף והרא"ש והרמב"ם קיימי בחד שיטה הא ודאי כוותייהו נקטינן:
פסק שוע
אין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב. אפילו היו ט’ עכו”ם וישראל א’ בחצר, ופירש א’ מהם לחצר אחרת ונפלה עליו שם מפולת, מפקחין, כיון שנשאר קביעות הראשון במקומו חשבינן ליה כמחצה על מחצה.  אבל אם נעקרו כולם ובשעת עקירתן פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפל עליו, אין מפקחין עליו; שכיון שנעקר קביעות הראשון ממקומו, אמרינן: כל דפריש מרובא פריש.
מדוע לא הולכים בתר כל דפריש מרובא פריש-מב. תינוק שנמצא בעיר שרובה עו"ג , לענין לחלל עליו שבת- שוע  באה"ע פסק לא לחלל דאזלינן בתר רוב,ורמא חולק דבני עיר חשיבי כקביעי.  תינוק שנמצא בדרך- מב. כאשר דעת הפורש שלא לחזור לחבורה-בהל חולק על רשבא שאמר שאין מפקחין.
סעיף ג- חילול על ספק רחוק
נפלה עליו מפולת -'. יומא  פג." מי שנפלה עליו מפולת ,ספק הוא שם ספק אינו שם ,ספק חי  ספק מת ספק כותי ספק ישראל ,מפקחין עליו את הגל ,מצאוהו חי מפקחין ואם מת יניחוהו "
פסק שוע
מי שנפלה עליו מפולת, ספק חי ספק מת, ספק הוא שם ספק אינו שם, מפקחין עליו אע"פ
שיש בו כמה ספיקות.
אם אין מצויין ב"א בבית שנפל-מב. חילול שבת על בא במחתרת-מב. חילול על בעל עברות לתיאבון-מב. כנ"ל אם להכעיס-מב.

סעיף ד- חילול שבת על חיי שעה, הגדרת מת.
אפילו מצאוהו מרוצץ - יומא פה." מצאוהו חי  פשיטא לא צריכה דאפילו לחיי שעה
'.הגדרת מת-  יומא  (פה.) תנו רבנן עד היכן הוא בודק עד טיבורו ויש אומרים עד חוטמו אמר רב פפא מחלוקת ממטה למעלה כלומר שמצאו דרך מרגלותיו ובודק והולך לצד מעלה אבל ממעלה למטה כיון דבדיק ליה חוטמו שוב אינו צריך דכתיב (בראשית ז כב) כל אשר נשמת רוח חיים באפיו
ופסק הרמב"ם  ב' (הי"ט-
ומסביר ב"י- ) כמאן דאמרעד חוטמו ונראה שטעמו משום דספק נפשות להקל.  ודלא כרבינו ירוחם בחלק ט' (ני"ב עח ע"ג) שפסק כתנא קמא
פסק שוע
אפי' מצאוהו מרוצץ, שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה, מפקחין ובודקים עד חוטמו; אם לא הרגישו בחוטמו חיות, אז ודאי מת לא שנא פגעו בראשו תחלה לא שנא פגעו ברגליו תחלה.

הטעמים לחילול שבת להצלת נפש- ונפק"מ ביניהם- בהל. לחלל על מומר עובר עברות במדיד-בהל. לחלל על מי שנתחייב מיתה-פמג סובר שיש לו חיי שעה ובהל חולק דגברא קטילא הוא.
סעיף ה-
עליונים מתים - . יומא פה: " מצא עליונים מתים ,לא יאמר כבר מתו התחתונים ,מעשה היה ומצאו עליונים מתים ותחתונים חיים "
ספק שוע
מצא עליונים מתים, לא יאמר: כבר מתו תחתונים, אלא מפקח עליהם שמא עדיין הם חיים.
סעיף ו –עסקי ממון
עסקי ממון , נפשות וספר- מי שהוציאוהו  (עירובין מה.) - גוים שצרו על עיירות של ישראל אם באו על עסקי ממון אין יוצאים עליהם בכלי זיינן ואין מחללים עליהם את השבת אבל  באו על עסקי נפשות יוצאים עליהם בבכלי זיינן ומחללים את השבת ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהם בכלי זיינן ומחללין עליהם השבת "'
. דין באו סתם - הרמב"ם ב' הכ"ג-)
מסביר ב"י- וטעמא משום דספק נפשות להקל:
פסק שוע
עכו"ם שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסק ממון אין מחללין עליהם את השבת; באו על עסקי נפשות, ואפי' סתם, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת; ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת. הגה: ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבא (א"ז).
כשיש שמועה שרוצים לבוא- מב.

שש"כ – פרק מ"א סעיף כ"ו , כ"ז.
במקרה של ריב שעלול להחריף ולהגיע לשפיכות דמים , מותר להזעיק משטרה ומותר להחזיק בניצים , או בגנב כדי למוסרם למשטרה.
שש"כ – פרק מ"א סעיף ל'.
מותר ומצווה לעמוד על המשמר במלחמה נגד מסתננים ומחבלים גם אם אינם באים אלא לגנוב.
שש"כ – פרק מ"א סעיף ל"ז.
הרואה בשבת תנועה חשודה או אנשים חשודים וקיים חשש שמחבלים נמצאים במקום מותר ומצווה להודיע למשטרה.
סעיף ז
יש מי שאומר שבזמן הזה אפי' באו על עסקי ממון מחללין, שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו, והוי עסקי נפשות (ומ"מ הכל לפי הענין) (פסקי מהרא"י סי' ק"נ /קנ"ו/).
על עסקי ממון -תרומת הדשן דבזמן הזה אפילו על עסקי ממון מחללין עליהם דידוע הוא שאם לא יניחם ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו והוי עסקי נפשות:

(הבדל בין הוראה ליחיד לבין הוראה לרבים- מב. היכן שיש חשש שיכעסו עלינו יושבי הארץ אם לא נחלל שבת עס עסקי ממון-מב.
שש"כ – פרק מ"א סעיף כ"ה.
גנב הפורץ לדירה , מכיוון שיש חשש שיתקוף את הנימצאים בה , מותר לבעל הדירה או לשכנו לצלצל למשטרה.
וה"ה לגבי הרואה גנב הפורץ לדירה ריקה , במקום שיש להניח כי יפרוץ גם לדירה מאוכלסת,  וא"א להבריחו מבל להסתכן.
אולם אם אין חשש לתקיפת ב"א כגון שפורץ לבנק או לחנות אסור לטלפן למשטרה.
והגרש"ז אויערבך תמה על דברי המ"א, שכתב שעל אדם להעמיד עצמו באופן שיניחנו לקחת ממונו, כיוון שאם יאבק עם הגנב יקבל הגנב דין רודף וא"כ יהיה מותר להורגו ממילא.
סעיף ח – ספינה המטורפת ויש בתוכה ישראל
פסק שוע
הרואה ספינה שיש בה ישראל המטורפת בים, וכן נהר שוטף (וכן) יחיד הנרדף מפני אנס, מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם. (וע"ל סוף סימן ש"ו מי שרוצים לאנסו אם מחללין עליו שבת).

הספינה המטורפת בים-  והוא מדתנן תענית יט.) על אלו מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה גוים או נהר ועל ספינה המטורפת בים  
דתנא קמא סבר מתריעין כדי שישמעו הסביבות ויתקבצו לעזור להם ולהצילם וגם מתריעין לזעוק ולהתחנן לפני השם יתברך שירחם עליהם ויצילם
רבי יוסי אומר לעזרה אבל לא לצעקה
ומכל מקום לדברי הכל מתריעין לעזרה:
הרמב"ם בפרק ב' (הכ"ד-
יחיד הנרדף מפני גוים מצוה להצילו- הרמב"ם  הנ"ל.
ומסביר ב"י- ואף על פי שלא נזכר במשנה כיון דפיקוח נפש הוא פשיטא דמחללין עליו את השבת:
על אחד ששלחו לו בשבת שהוציאו בתו מביתו בחזקה על ידי ישראל משומד להוציאה מכלל ישראל אם ישים לדרך פעמיו בשבת פן יפחידוה להמיר – הבעיה המתעוררת היא האם דוחים שבת כדי שלא יעבור יהודי על עברות גדולות . רשב"א – פסק שאין דוחין שבת על הצלה מעברות כי נאמר בשבת ד אין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חברך ואפילו איסור זוטא לא שרינן לעבור כדי שיציל חברו מאיסור חמור. אבל מרן פסק סימן שו סע' יד שמצוה לשום לדרך פעמיו ורשאי לחלל שבת כדי להציל אחר מאיסור גדול ,ואפילו כופין במקרה כזה מטעם שלא תחלל הבת שבתות הרבה . וכל זה היכא דלא פשעה.
האם צריך להציל בסיכון עצמו- מב. אולם המדקדק .. סופו...
סעיף ט- תחום שבת למצילים
ערובין (מה”.): והמצילין חוזרין בכלי זיינם למקומם" ובגמרא מבואר שמשום סכנה התירו להם לחזור עם כלי זיינן יותר מ 2000 אמה.
מקור נוסף:ראש השנה דף כג'- "אפילו חכמה הבאה לילד והבא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן המפולת ומן הדלקה ,הרי הן כאנשי העיר ויש להם 2000 אמה לכל רוח"

האם התירו בחזרה איסור דרבנן או גם איסור דאוריתא
תוס' ר"ה כג' – התירו רק איסור דרבנן.
אולם בגמרא ר"ה כא' – לגבי קידוש החודש נאמר "מעשה ועיכב ר"ע 40 זוגות בלוד ושלח לו ר"ג אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לעת"ל .
פסק שוע
כל היוצאים להציל חוזרים בכלי זיינם למקומם.
טעם ההיתר-מב.
ובשות חת"ס –למד שהתירו אף איסור דאוריתא. אולם ציץ אליעזר דוחה דעת החת"ס.
שש"כ – פרק מ' סעיף ס"ט והערה קמ"ז.
לרופא אסור לנסוע חזרה לביתו, משום שמה שהתירו חילול שבת בסופו משום תחילתו היא רק באיסורי דרבנן, אא"כ קיים חשש קרוב שיזדקקו לו בביתו לטיפול בחולה מסוכן אחר.

איך לכבות מנוע בהגיעו לבית חולים- שש (מא,נח)-יאט ע"י שיחדל ללחוץ על הדלק. יוציא מפתח ויבלום בבלם יד. יבלום כרגיל ויכבה עי"גוי. אם אין גוי יעשה ע"י קטן,  יכבה בשנוי.

שולחן ערוך

סימן שכ

סעיף א

זיתים וענבים- שבת קמה. א"ר חיא ב"ר אשי דבר תורה אינו חייב אלא על דריסת ענבים וזיתים בלבד.
רשי- שאר פרות לאו אורחיהו בהכי. רן- אין נקראין משקין אלא שמן ויין. 2 נפק"מ, ישוב השיטות לבה"ט.

משנה קמג: אין סוחטין את הפרות להוציא מהן משקין ואם יצאו מעצמן אסורים ר"י אומר אם לאוכלין היוצא מהם מותר ואם למשקין היוצא מהן אסור.
גמ'- מודה ר"י לחכמים.. וחכמים מודים לר"י –סוחטים בפגעין, א"ר נחמן הלכה כשל.., הוי רובא דעלמא ?, קוצים בערביה, ר"ח-כיון דאחשבינהו, ר"פ- סוג הפרי.
דעת ריף ראש ורמבם מול שיטת רשי תוס' והגהות הסמק, ישוב הב"י את המח', ישוב הבהל את המח',
יישוב הטז את המח' בין ריף לרשי, בה"ל דוחה מלימונים ומראשונים, מקום שנהגו,
תותים ורימונים- ב"י מסיק שאסור מתשובת הראש על  בלימונים , וכן מוכיח מיין תפוחים.
הקריטריון להיכנס לגזרת תותים ורימונים- 1. מקום שנהגו  או 2  . היכן שיש הרבה אנשים שנוהגים.
פרות שדרכם להיסחט לרפואה, סחיטת לימונים במצרים- הגדרת סחיטה שאסורה מדין גזרת תותים ורימונים.
שבה"ל-מביא המח' ברימונים.
סחיטה בפה--- רא"מ- מציצה בפה מקרי סוחט וה"ה לענין ענבים, קנה סוכר, בשר, פת ביין, שבה"ל- 1.בפה לא סוחטין 2. הנסחט לא הוי משקה.

ופסק בשוע כשלישיה והרמא הביא הקריטריון לגזרה והמח' במציצה

זיתים וענבים, אסור לסחטן (ע"ל סי' רנ"ב ס"ה); ואם יצאו מעצמן, אסורים אפילו לא היו עומדים אלא לאכילה. ותותים ורמונים, אסור לסחטן; ואם יצאו מעצמן, אם עומדים לאכילה, מותר; ואם עומדים למשקים, אסור. ושאר כל הפירות, מותר לסחטן. הגה: ובמקום שנהגו לסחוט איזה פירות לשתות מימיו מחמת צמא או תענוג, דינו כתותים ורמונים; אבל אם נהגו לסחטו לרפואה לבדו, אין לחוש (ב"י). וכל זה דוקא לסחוט אסור, אבל מותר למצוץ בפיו מן הענבים המשקה שבהן וכ"ש בשאר דברים (ב"י בשם ש"ל). ויש אוסרין למצוץ בפה מענבים וכיוצא בהם (הגה"מ פכ"א).

טעם הגזרה בתותים ורימונים- רמבם, הקריטריון לזבו מעצמן, האם מותר בשאר מקומות-  ב"י, רמא, מא מקשה על רמא ומסכם דמשה אמת, תנאי המא וחולק עליו הבהל, אגסים הנסחטין באשכנז-מא, האם לחמיר כב"ח-בהל, סחיטה לטיבול- היכן שמחמירים. סחיטת תפוחים, סחיטת תפוח מבושל-טז, הבדל בין יניקה מפרות לבהמה-מא, דין בשר רווי ופת ספוגה, תותים ורימונים, זיתים וענבים-חומרת הא"ר. דעת יש אוסרין ברמ"א-טעמה, קושית טז על הרמא שהביאה, מב מקיים חומרת הא"ר. דין תפוחים - ב"י כתותים, הגרא- לשאר פרות, טז, ח"א על המנהג באשכנז ומסקנת המב.

כהח (ח)-הגם שעיקר כדעה ראשונה שהוא דעת השוע, מכ"מ יש לחוש לדעת הב"ח.
כהח (ט)-אין להבין דברי הרמא כפשט שרק שבמקום שנהגו אסור ולא לכל העולם, אלא שאם יש מקום אחד שנהגו לסחוט למימיו דינו כתותים ורימונים דאסור לכל העולם.
סחיטת תפוזים ואשכוליות- משנ"ה (ח,נ)-בזה"ז המנהג בכל העולם לסחוט תפוזים למיץ, וגם משאר פרות כגון תפוחים אגסים ושזיפים. ששכ (ה,ב)-בכלל איסור תותין נכלל גם לימונים ותפוזים. ילקוי (ג,ה)-אוסר תפוזים ועגבניות, וכן מנגו קלמנטינות ואננס היות והדרך לסוחטן למימיהם.
לתת סוכר על אשכולית ולאכול בכפית- ששכ (ה,יב)-מותר ובלבד שלא יתכוון למיץ, וטעמו שאף אם סוחט לשם מיץ איסורו מדרבנן, וכאן נסחט הפרי בשעת אכילה ולכן זה סחיטה כלאחר יד , והוי תרי דרבנן הואיל ואינו מתכוון לסחיטה ושרינן תרי דרבנן בפ"ר. ילקוי (ג,ט)-עיקר הדין כמתירין ובמיוחד שטז סובר שמותר לסחוט לאלתר. אז נדברו (ב,יג)-אוסר.
סעיף ב
בעל התרומות- גיגית מלאה בענבים שבועטין בהם בעזרת מקלות לא נחשב כנתרסקו לפני ששבת ואסור לשתותו מהיין היוצא מהם בשבת. אבל אם נמצא יין צלול שיצא מע"ש , מותר , מאחר וכל יין שיצא מן הענבים מתבטל ביין מע"ש וכן מותר לשתות יין מחבית שהיתה מלאה ביין וענבים ולאחר זמן מתבקעין הענבים ויוצא מהן יין כיוון שכל שיוצא מהן בשבת מתבטל.
הסמק- מדוע לא אמרינן דהוי דבר שיש לו מתירין
ופסק בשוע
זיתים וענבים שנתרסקו מע"ש, משקים היוצאים מהם מותרין; ואפי' אם לא נתרסקו מע"ש, אם יש יין בגיגית שהענבים בתוכה, אע"פ שהענבים מתבקעים בשבת בגיגית, מותר לשתותו בשבת, שכל יין היוצא מהענבים מתבטל ביין שבגיגית.

הבדלים בין לשון מרן והתרומות-בהל והכרעתו, מדוע לא חל שם איסור, זיבת דבש מחלות מרוסקות-בהל, שתיה מזיבת יין במדרון לפני שמגיע לגיגית, נתינת ענבים בשבת ליין-בח דימה לשלג וקרח, טז מדמה לגונח, הכרעת המב, שריית צימוקים במים-מב.
שיעור ביטול היין היוצא ביין שבגיגית- כהח (כ)-ביטול בשישים כדין לח בלח במינו ולא אמרינן קמא קמא בטיל, וכיון שלא יודעים כמה יין יצא צריך להיות בגיגית פי ששים מכמות הענבים, ואם אין אז אין לשתות בשבת, ויש מקילין.
לתת חתיכות לימון בתה- ששכ (ה,ה)-בהערה-מותר לחתוך לימון לחתיכות ולשים בתוך משקה קר, ולית לן בה שתסחטנה מאליהן , אולם אסור לסחוט ביד או בכפית אפילו עודן בתוך במשקה.


סעיף ג
ספר התרומה-ענבים שנדרכו ויצא מהם יין ותנו עליהם מים לעשות מהם תמד מותר לשתות. ואפילו לא נתן מים והיין מתמצה וזב מותר כיוון שריסקן מבעו"י.
ופסק בשוע
חרצנים וזגים שנתן עליהם מים לעשות תמד, מותר למשוך מהם ולשתותם; ואפי' לא נתן מים, והיין מתמצה וזב מאליו, מותר לשתותו.
מדוע לא גזרועל היוצא-מב, חיתוך צימוקים ונתינת מים-מא, הנ"ל שניתנו במשמרת מע"ש-התנאי במשמרת.
סעיף ד
שבת קמד: א"ר יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך קדרה אבל לא לתוך קערה, א"ר חסדא מדברי רבינו נלמד חולב אדם עז לתוך קדרה אבל לא לתוך קערה
רשי-הבדל בין סוחט לקדרה לבין סוחט לקערה, ריף- כאוכל דמי, בעל הלכות פסוקות-דוקא בי"ט ולומד מאין סוחטין…, ר"ח- ר' יוחנן חולק על שמואל ור' חסדא מזה שאמר החוחט כבשים ושלקות למימיהן כסוחט זיתים וענבים וחייב חטאת, דחיית הריף, מסקנת הב"י
שיטות הראשונים בחולב
שבת צה. ת"ר החולב המגבן והחובץ כגרוגרת והמכבד והמרביץ והרודה חלות דבש שגג בשבת חייב חטאת דברי ר"א וכמים אומרים אחד זה ואחז חיב משום שבות.
ר' האי גאו, רשבא, רמבן- חכמים סוברים שכל המקרים הנ"ל הם שבות
ר"ח ריף רמבם ורוב הפוסקים- נחלקו חכמים על ר"א רק מהכבד ואילך,
רמבם (ח,ז) –דש כגרוגרת חיב, אין דישה אלא בג"ק, מפרק תולדת דש, חולב חיב משום מפרק.
מ"מ- מסביר כי הבמה ועוף הם ג"ק.
תוס' עג: דוחים אפשרות שבהמה היא ג"ק לענין דישה. ר"ת- חולב חיב משום ממחק הדד, ור"י סובר שהלכה כר' יהודה שיש דישה אף בלא ג"ק.רן- חולב חייב משום בורר (מ"א שכ סע' ז),ראבד-מותר לסחוט דוקא המיועד לאכילה, בעל ההשלמה –מותר בכל,  יראים-טוחן,ירושלמי-קוצר.
בסימן ש"ה כ- כתב המחבר שמותר לומר לנכרי לחלוב בשבת משום צב"ח (החלב עצמו אסור מגזרת משקין שזבו ) וי"א שטוב שיקנה מהנכרי בדבר מועט שלא יהא חולב לצורך ישראל. מב- לומר לנכרי לחלוב לתוך האוכל הוי שבות דשבות.
חזו"א (נו,ד)- אם אין גוי , יש לחלוב לכלי מאוס או לארץ ולצרף מס' שיטות 1. חליבה לאיבוד לו הוי מפרק2 . חליבה לאיבוב הוי משאצל"ג 3. לבה"ג ולרמבן הוי חליבה איסור שבות.
ופסק בשוע
מותר לסחוט אשכול ענבים לתוך קדירה שיש בה תבשיל כדי לתקן האוכל, דהוה ליה משקה הבא לאוכל וכאוכל דמי; אבל אם אין בה תבשיל אסור.

הבדל בין סחיטה לכלי ובין סחיטה לאוכל, כדאי להמיר כראש, הכנסת תבשיל לאחר החיטה-דרישה, חולק בשעצ, האם לחלק בין קדרה לקערה-מב, סחיטת אשכול לתוך משקין-מב.

כהח (כט)-מותר לסחוט משקה לאכול אפילו שלא לאכילה לאלתר.
סוחט לתוך מאכל האם צריך להיבלע רובו או מקצת- ששכ (ה,ג)-מותר כשידוע שרוב המיץ הנסחט יספג באוכל, ואילו  (ה,ז)-התיר לסחוט לשם תיקון טעם האוכל אף שהמיץ לא נספג, והחילק עפי סתירה בשוע שפה התיר אפילו לא נספג אולם בתק"ה כתב שמותר לחלוב לאוכל וכגון שבא החלב לתקנו או שיש בקדרה פרורין והחלב נבלע בהם, כלומר אם סוחט לאוכל סתם ולא בא לתקן האוכל צריך שהמיץ יבלע אבל אם אם רוצה לתקן האוכל א"צ שיבלע הכל.

סעיף ה
סחיטת בוסר לאוכל- הר' יוסף, ר"ח- כר' יוחנן החולק על שמואל, ר"ת- מחלק בין ראוי למאכל  לבין בוסר דהוי בורר, מסקנת ב"י עפ"י תשובת הראש
ופסק בשוע
יש מי שאומר דה"ה לבוסר שמותר לסחטו לתוך האוכל, ור"ת אוסר בבוסר (הואיל ואינו ראוי לאכול) (טור).
האם לר"ת מותר לאלתר- טז, מא-נוגע במח' ראשונים ואחרונים במהות איסור ברירה , בהל- טעם ר"ת מדין דישה ולא בורר, האיסור בסחיטת בוסר- בהל, דין סחיטת שאר פרות שלא ראוים לאכילה-מא, סתירה לדין ברכת בורר בסימן רב-בהל.
מה ההכרעה בדעת מרן- כהח (לב)-אף שהכלל שסתם ויש הלכה כסתם, וכן כיש מי שאומר בתרא, אפשר דכאן שונה כיון שלא אמר בנוסח הרגיל , וע"כ פוסק להחמיר אם לא אוכל לאלתר.

סעיף ו
ראה סע' א'
ופסק בשוע כתשובת הראש
מותר לסחוט לימוני"ש.
כשרוצה מיץ לימון, המצב היום-מב, איך מותר-מב, לימונים כבושים-מב,

סחיטת לימונים באחרונים- כהח (לו)-מותר אם סוחט הלימון על הסוכר ואח"כ מוסיף מים (סימן:סולם). לוי"ח- בכל ענין ובכל זמן ניתן לסחוט . אורלצ (ב,לב,ב)-מותר מעיקר הדין וטוב להחמיר דווקא על גבי אוכל, ובלימון קטן שאין דרך לאוכלו יש להחמיר. ילקוי (ג,יד)-נכון לחוש לכתחילה לאוסרים שלא לסחוט לתוך משקה כיון שהוא דבר שבקל אפשר להחמיר בו.
חזו"א (נו,ז) אסור לסחוט על סוכר כשבדעתו לתת הסוכר למים כי הנסחט חשיב כמשקה . ולתינוק מותר. אורלצ (לב,א)-בשאר פרות ,אם רוב המשקה נבלע בסוכר יש מותר לסוחטם, אך בזיתים וענבים יש להחמיר.


סעיף ז
שבת קמה. כבשין ושלקות שסחטן מח' משולשת רב שמואל ור' יוחנן.
רשי- הבדל סחיטה לגופן לבין למימיהן, הקלה בשלקות
ריף-אע"פ שר" פסק כר' יוחנן לנין חיוב חטאת בסוחט אשכול לקדרה, מסכים ר"ח לענין שלקות כי ר' יוחנן יחיד ביחס לרב ושמואל.
ופסק בשוע
לסחוט כבשים (פי' פירות ומיני ירקות המונחים בחומץ ובמלח כדי שלא ירקבו) ושלקות, אם לגופם, שא"צ למים ואינו סוחטן אלא לתקנם לאכילה, אפי' סוחט לתוך קערה שאין בה אוכל, מותר. ואם צריך למימיהן, מותר לסחוט לתוך קדירה שיש בה אוכל, אבל אם אין בה אוכל, אסור. ולר"ת, כל שהוא צריך למימיהן, חייב חטאת אפילו סחט לקדירה שיש בה אוכל. (ולדבריו, הסוחט אשכול לקדירה נמי אסור) (טור).

סחיטת שלקות-לצורך גופן, זיתים וענבים לגופן-מא, אטריות משומן-מא-דווקא אם אינו יכול לאוכלן כך, ח"א-מתיר לאלתר, סחיטת שלקות למימיהן, סחיטה למורייס-מא, חומרת מי שלקות על מי פרות, מדוש הזכיר המחבר את דעת ר"ח, סחיטת כבשין ושלקות למימיהן לר"ח לעומת שאר פרות-בהל.

כהח (מה)-אף שדעת שוע להקל יש להיזהר בספק איסור תורה.

סעיף ח
שבת קמה. משמעות הגמ', רשי-לא הוי משקה אלא אוכל.
ופסק בשוע
הסוחט דג לצירו, דינו כסוחט כבשים ושלקות למימיהן.
הבדל בין ציר דג עצמו לציר שנבלע בדג-מב

סעיף ט
שבת נא: אין מרסקין את השלג ואת הברד אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש.
טור-כיון שאינו עושה מעשה בידיים. רשי-אסור לשבור קרח לחתיכות קטנות כדי שיזובו מימיו משום שהוא מוליד בשבת ודומה למלאכה כיון שבורא המים .ורשבא הסביר ברשי שאינו סובר משום נולד אלא משום סרך מלאכה.רן- א. הוי סרך מלאכה ב. גזרה שמא יסחוט פרות העומדין למשקין.
רמבם (כא,יג)- אסור דווקא היכן שעושה בידיים, מותר להניח בחמה ונגד מדורה כי לא נחשב נולד ולא נחשב כמשקין שזבו כי תמיד יש עליו שם משקין.( שעצ-לרמבם אין נולד אלא הסביר מדוע לא שיך לגזור משום משקין שזבו., ספר התרומה- אסור משום נולד, ומה שמותר בכוס משום שלא ניכר, רמבן בשם תוספתא- מותר לרסק לתוך משקה. שבירת חתיכה- ב"י
ופסק בשוע
השלג והברד, אין מרסקין אותם, דהיינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך כוס של יין או מים והוא נימוח מאליו ואינו חושש; וכן אם הניחם בחמה או כנגד המדורה ונפשרו, מותרים.

נתינה לתוך מים קל משבירה בידו-מב, הפשרה כנגד מדורה-מב, דעת הרמא מסימן שיח ס'טז דעת שוע בנולד-שעצ
בחישת סוכר- לא מרסקת אלא מזרזת המסתו.
התזת מים על סבון- סימן שכו י' אסר הרמא לרחוף ידיו בבורית ובשאר חלב שנימוח על ידיו והוי נולד. מב- דמי לריסוק שלג וברד, מא-מותר כי גזרת זבו רק היכן שעומדין למימיהן, אבל גם לרמא יהיה מותר במתיז כיון שאינו ניכר. יש אסרו משום ממחק, יש אסרו משום משיר שער.

טעמו של שוע- יביא (ד,כח,ט)-כמו הרמבם דהגזירה היא שמא יסחוט, וראיתו מזה ששוע הביא דין זה בהלכות סחיטת פרות.
בחישת קרח במים- כהח (נט)-דעת שוע לאסור ריסוק אפילו בתוך מים, ולכן מזהיר בסע' י"א. לויח (נח)- כנ"ל ומוכיח מדיוק השוע "והוא נימוח מאליו". וכן ילקוי (ג,כו).
להמיס סוכר בכוס- כהח (ס)-אין לרסק סוכר במים בכף, אלא לצורך אורחים, ואם ממיס ע"י שמנענע מותר, ולרסקו יבש מותר דאוכל הוא. ציא (ו,לד) וילקוי (ג,לה)-מקילים.

עשית סודה-שות מהרש"ם דן בחששות הבאים:1.מוליד.2.מיחזי כמבשל.3.מכב"ט.4.עובדין דחול. יביא( ג,כא,ה)-דוחה כל החששות. ציא (ז,כד,ד)-אוסר בגלל עשית הנקב במיכל, אולם כל האחרונים חולקים ומתירים.

סעיף י
בראשונים (ראביה,מרדכי , שבה"ל ) – מותר לשבור קרח כדי ליטול מים שתחתיו
ופסק בשוע
מותר לשבר הקרח כדי ליטול מים מתחתיו.
מתי אסור בריסוק קרח-מב עפ"י ב"י, באר או נהר-מא , חלקו האחרונים והכריע המב.

לצורך מצוה- (כהח (סה)-בא"ח פסק לאסור למעט הטובלים לצורך מצוה, או לנטילה, או לצמא.
עשיית קוביות קרח- החששות: 1. שמא יבוא לסחוט פרות- כיון שלא עושה בידים יש להתיר. 2.מצד נולד- הרמא כתב שלצורך שבת נהגו להקל (שיח).וכן ששכ(י,הערה יד)-שייך נולד רק אם הנולד חשוב יותר ממה שהיה וקרח גרוע ביחס למים ודמי לסוחט תפוח דאין המשקה חשיב נולד.  3.מוליד- ודוחה הציא דמוליד שיך דווקא בדבר של קיימא כגון מים משלג. 4.בונה- לא שיך כיון דאיסור בונה הוא בגבינה כאשר מקבץ חלק אל חלק עד שנעשה גוף אחד משא"כ במים שהם גוף אחד.
ולסיכום: ציא( ו,לד), יביא (ג,כא,ה),יחוד (א,לט,פט), אורלצ (ב,לב,ג)-העלו להקל ובמיוחד לעת הצורך. ששכ (י,ד)-אין להתיר אלא לצורך גדול.

כהח (סט)-צריך להחמיר כמו מרן ולא כמא.

סעיף יא
תוס' נא: להיזהר שמא לרחוץ ידיים בשלג וברד כי א"א שלא ירסק הברד
ופסק בשוע
צריך ליזהר, בחורף, שלא יטול ידיו במים שיש בהם שלג או ברד; ואם יטול, יזהר שלא
ידחקם בין ידיו, שלא יהא מרסק.
שע"ש- מקל בניחותא, האם לכוע-מא וחולק עליו הבהל.

סעיף יב
בעל התרומות- אסור לשפשף ידיים במלח בשבת לפי שהוא נימוח והוי נולד
ופסק בשוע
יש ליזהר שלא ישפשף ידיו במלח.
טז- הטעם, נתינת מלח למים ושפשופם, יחס מים-מלח.

כהח (עג)-אסור לשפשף כלי במלח, כי המלח נמחה כשחופף החזקה, אבל אם נתן מים עד שנימוח מאליו מותר להדיח הכלים באותם המים.
סבון- כהח (עד)-אוסר משום אב מלאכה של  ממרח ומוחק והוי פ"ר דניח"ל.
לפזר מלח על שלג- ילקוי (ג,כד)-מתיר למרות שגורם להפשרתו כיון שאין כוונתו למים וגם אינו מעשה סחיטה בידיים. ששכ (כה,הערה מט)-מתיר עפי מב סק מ"א, ובמיוחד שיש חשש להחלקת ב"א. ובסימן שיח סק ק"ז שכתב שי להתיר בעת הצורך.
האם שלג מוקצה- ששכ (טז,מד)-אסור לעשות  בובות שלג או כדורים, אולם השלג אינו מוקצה אף אם ירד בשבת, לפי סימן שלח מב סק ל שאין על גשם איסור מוקצה או נולדויכול לרחוץ ואף לשתות ממנו, וה"ה אם ראוי למאכל בהמה, אולם קשה מסימן שא סק ל"ב.

סעיף יג
הר"מ מרוטנבורג התיר להטיל מי רגלים בשלג משום שדומה לדריסת הרגלים ואילו הראש היה נזהר בהטלת שתן כי בהטלת שתן ,השלג ודאי נימוח.
ופסק בשוע
דורס שלג ברגליו ואינו חושש.
מדוע לא גזרו-טז, טעם הגרא שדומה לסע' י'.

סעיף יד
ראה לעיל ופסק בשוע
הר"מ מרוטנבורג מתיר להטיל מי רגלים בשלג, והרא"ש היה נזהר.
מא מחמיר כראש כי כאן חמור מסע' ט, טז-אע"פ שיש ראיה לאסור מדין חימום ידים ע"י מדורה ,כאן א"א להיזהר. מב-טוב להיזהר.
להשתין על זרעים- כהח (לא)-מותר

סעיף טו
שבת מח. רבה ור' זירא אקלעו לבי ריש גלותא.. הדר חזייא דפרס דסתודר אפומיה דכוביה ואנח נטלא עלויה, נזהיה רבה.. חזייה דקמעצר ליה, א"ל מ"ש מפרוונקא א"ל התם לא קפיד הכא קפיד עילויה.
הסביר הב"י כרשי ורמבם מתי לא קפיד
ר' ירוחם-החילוק הוא בין בגד שלובש לבגד שלא לובש
ופסק בשוע
אסור לפרוס סודר ע"פ החבית וליתן ע"ג הכלי שדולים בו, שמא יבא לידי סחיטה; אבל
בגד העשוי לפרוס עליו, מותר שאינו חושש עליו לסוחטו.
מהו החשש, האם מדובר בחבית מלאה-רעק, איך להימנע מאוהל.

האם שיך בסחיטת בגד משום מפרק-כהח (פו)-בגד שנשרה במשקים שאינם מלבנים אסור לסחטו משום איסור מפרק שהוא תולדת דש, ובלבד שצריך למשקים, אולם אם אין צריך למשקים ואינו סוחט אלא לנקות הבגד אין זה דישה כיון שמלאכת דישה הוא צריך לתבואה שאותה הוא מפרק מן השבולים, אולם עכ"פ יש בזה איסור דרבנן. ולכן לא גזרו על שרית בגד במשקים שאינם מלבנים, שמא  יסחוט לצורך המשקים כי המשקים אינם נחשבים ואין דרך לעשות כן.

נשפך מים או שאר משקים- כהח (פז)-אין לתת בגד כדי שיספוג את המשקה, כל עוד מתכוון להציל את המשקה מחשש שמא יסחוט בשבת ולכן אסור אף אם עושה כן ע"מ לסחטו במוצ"ש. אבל אם אין חושב על המשקה מותר לקנח ולא גוזרים שמא יסחט כיון שמשליך את המשקה לאיבוד ואין איסור דאו' ומ"מ אסור לסחוט. ואם נשפכו מים אסור לקנח בבגד שמקפיד עליו מחשש שמא יסחט ויתחייב משום מלבן. אולם בסע' (קט)-כתב שאם הבגד מלוכלך יש לומר דאף בשאר משקין הוי ליבון.

סעיף טז
שבת קמא. אמר רבא לא ליהדק אינש אודרא בפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה
ופסק בשוע
אסור להדק מוכין בפי פך שיש משקין, משום סחיטה
מא-האם מדובר במוכין יבשים, מוכין העשויים לכך, האם יש נפק"מ לסוג המשקה-מב.

סעיף יז
אבי העזרי- ספוג אין מקנחין בו אא"כ יש בו בית אחיזה
משנה שבת קמג. ספוג אם יש לו בית אחיזה העשוי מעורמקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו.
רשי-כשאין בית אחיזה הוא נסחט כשאוחזין בו, וכשיש בית אחיזה לא בהכרח נסחט. ראבד-אמנם נסחט ודאי אלא הוי כצלוחית מים שמריק ממנה.
ופסק בשוע
ספוג, אין מקנחין בו אא"כ יש בו בית אחיזה, גזירה שמא יסחוט.
זיהוי הספוג-מב, מא נשאר בצ"ע כי מצד אחד מותר ומצד שני הוי פ"ר וע"כ תיקן הגרא את לשון שו"ע.
מא מקשה על הראבד ממגבת ומתרץ. קינוח בספוג יבש-הסתפקות בהל.

קנוח בספוג יבש- כהח (צג)-אסור מחשש שיתמלא ויסחט.
ספוג מתכת וניילון- מנחי (ג,מט)-אוסר בספוג ניילון. ששכ (יב,ו)-מותר בחומר סינטטי אם הזיפים מופרדים ואינם צפופים ואפילו כשהם רטובים. אורלצ (ב,לד,ב)-מתיר.

סעיף יח- פ"ר דלנ"ל בדאורייתא
תוס' כתובות ו. "האי"- רק בכבשים התירו דכמו אוכלא דאיפרת ואין שם משקין עליהם ולפז" כל סחיטה ,אפילו לאיבוד חשיב משאצל"ג.
אבל יש שביארו לפי שיטת הערוך שטעם ההיתר משום דהוי פ"ר דנ"ל ואין היתר מיוחד בסחיטה לאיבוד.
ולמח' הנ"ל נפק"מ בבירור המח' אודות המסוכרייא.
שבת קי"א. א"ר שימי בר חייא משמיה דרב האי מסוכרייא דנזייתא אסור להדוקיה ביומא טבא.
האם ר"ש מסכים-מח'  רשי  והערוך. ר' ירוחם-הנוהג בפקק פשתן. כלבו-היתר אם ברזא ארוכה, רן-כיון שאינו צריך למשקין הנסחטין אין סחיטה זו דומה לדש ודומה לסחיטת כבשין לגופן.
האם שייך ליבון--- רן-ליבון שיך בבגד המתלבן ובמשקים המלבנים משא"כ במסוכרייא.
ומסקנת הרן שאין כאן איסור מדאו' אלא יש איסור מדרבנן הנובע מזה שנסחטין משקים ששיך בהם דרך סחיטה-לבדוק
רמבם-(ט,יא) סוחט את הבגד עד שיוציא המים ה"ז תולדת מכבס.
   (כב,טו)- הסוחט כסות חיב משום  מלבן ולפיכך אסור לדחוק צטלית או מוך בפי האשישה וכיוצא בה לסתמה שמא יבוא לידי סחיטה.
ומסיק הב"י שמזה שלא פי' שמדובר במים מוכח שבשאר משקין נמי מיחייב הסוחט את הבגד משום מלבן.
מקורות נוספים
רמבן, רשבא בשם ר"ת- כל שהולך לאיבוד אין שם מפרק עליו.
מ"מ (שכ, כג)- יש  הסוברים שהסוחט לאיבוד אינו בכלל מלאכת דש. והמא הבין במ"מ שסובר שמותר לכתחילה. אבל הרן הבין במ"מ שסובר שאסור משום גזרה.

חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדפנה שמוציאין בו היין, יש מי שמתיר אע"פ שא"א שלא יסחוט, והוא שלא יהא תחתיו כלי; דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו, הוי פסיק רישא (פי' איסור נמשך בהכרח מדבר מה כמו המות הנמשך בהכרח מהתזת הראש) דלא ניחא ליה, ומותר. וחלקו עליו, ואמרו דאע"ג דלא ניחא ליה, כיון דפסיק רישא הוא, אסור. והעולם נוהגים היתר בדבר, ויש ללמד עליהם זכות, דכיון שהברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת, מותר מידי דהוי אספוג (פירש הערוך ספוג הוא על ראש דג אחד גדול שבים, ובשעה שמרים ראשו להסתכל בעולם יורד אותו הספוג על עיניו ואינו רואה כלום ולולי זה לא היתה ספינה נצולת מפניו) שיש לו בית אחיזה; ולפי שאין טענה זו חזקה, ויש לגמגם בה, טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית בשעה שפוקקים הנקב (וע"ל סי' ש"א עוד מדיני סחיטה).

היכן נמצא הנקב, הגדרת לא ניחא ליה- בהל, הסבר המ"א לשיטת התוס', שאר איסורי תורה לענין פ"ר דנ"ל-דעת הראש, מא-כשיש ברזא מותר להניח כלי וחולק עליו בשעצ ופסק כטז שצריך תרתי לטיבותא.
דעת השוע עצמו-בהל (והסכים לזה לויח (נט)). חבית של מים, יין לבן-טז, גרירת משקין ממפה לכף-טז ובהל מקל. גרירת משקים ממפה בחזקה –מב, גרירת משקין צובעין, ליבון בשאר משקין-בהל, סחיטת שער ועור- רמבם,
מקורות נוספים לפ"ר
שבת קג.התולש עולשין.., תוס' חולקים ממפיס מורסא וגם ממחט ליטול הקוץ,
זהירות בסחיטת שפם-כהח (קי)-לאחר שתיה יש להיזהר מסחיטת השפם, ואין להתיר מפני כבוד הבריות כמו שהתירו בקינוח האף , ואלה שלא נזהרים סומכים על הרשבא שאין איסור סחיטה במשקים שהולכים לאיבוד, ומ"מ יש להשתמש במגבת דהוי כלאחר יד. וב(קיא)- יש להיזהר להתנגב בשבת במגבת גדולה שמיוחדת לכך ואינו מקפיד אם תהיה רטובה, ויש להתנגב בנחת ואע"ג שהשער נסחט מכ"מ סחיטת שער הוא איסור דרבנן וכן המים הולכים לאיבוד והוי סחיטה כלאחר יד.

סעיף יט
בעל היראים-ראוי לכל בר ישראל שאוכל תותים או שאר פרות צובעים שיזהר שלא יגע ביגיו הצבועות בבגדיו או במפה דהוה ליה תולדת צובע ואם כן יצא דם מן המכב אסור לתת עליה בגד, אבל אם צובע פתו במשקה פרות לית לן בה, דאין זה צביעה באוכלין.
שבה"ל- לפי הנ"ל אפשר לתת כרכות לתוך מאכל כי אין צביעה באוכלין.
ופסק בשוע
ליתן כרכום בתבשיל, מותר ואין לחוש לו משום צובע, דאין צביעה באוכלין.
נשמת אדם מקשה דכן מצאנו צביעה באוכלין ותירוץ  בהל.  קשה משעצ (שיח ה) שחשש לתת תה לתוך מים, יין אדום לתוך לבן-מב, עשית מראה במאכל שעומד למכירה-מב, צביעת מים בסממנים-מב.

צביעה באוכלים ובמשקין- כהח (קיג)-דווקא באוכל אין צביעה אבל המשקה יד צביעה. וכן באח (פקודי,ג). ששכ (יא,לח)-אין איסור כל עוד לא מתכוון לצביעת המאכל אלא רק לתיקון  או שיפור טעמו, ולכן מותר לתת תמצית תה למים וכן פטל. ונכון להימנע מלתת חומר צובע, אף שנאכל עם האוכל, אם כל מטרתו היא לצביעה וכ"ש שאין לתת צבע אם הכוונה היא רק ליפותו, כגון לצבוע מים העומדים לקישוט, ומכ"מ גם בדרך המותרת עדיף אם יכניס קודם הפטל ואח"כ ימזוג המים. אורלצ (ב,מז,כד)-אין צריך להיזהר בצביעה של תה וחולק על הבאח (ב,פקודי,ג) משום שכל שאינו עושה כעין הצבע מותר. ילקוי (כ,ט)-אין לחוש במשקין משום צביעה והמחמיר תעב, וטעמו דדעת שוע להתיר אפילו כוונתו לצביעה. מנוחא(ג,יג,ח)-אין למזוג יין אדום ליין לבן לשם קידוש כיון שהתיקון אינו לצורך שתיה אלא לצורך קידוש.

סעיף כ
עפ"י יראים הנ"ל
ופסק בשוע
יש מי שאומר שהאוכל תותים או שאר פירות הצבועים, צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה, משום צובע, אבל אם צובע פתו במשקה הפירות, לית לן בה, דאין צביעה באוכלין.

מא מביא דעת הרדבז דהוי חומרא יתרה וחולק עליו ומביא ראייה (שב,י) , מב מקל  היכן שאפשר דהוי דרך לכלוך, קינוח בבגד אדום-מא וחולק עליו המב. לאיזו דעה בסע' יח חשש השוע, מתי שיך לצביעת הגוף.
דני צביעה
אורך מינימלי, צביעת ברזל, נתינת דיו וסממנים-לש, צביעת נוזל בצבע-מח' רמבם וראבד.

קנוח שפתים לאחר אכילת תותים- ילקוי (ג,ה)-טוב להחמיר אם יכול לשטוף במים טרם הקינוח ובמקום הצורך יש להקל.
להניח בגד על פצע מדמם- כהח (קך)-אסור לתת בגד על פצע מדמם, עפ"י ב"י, וכן פסק בשכח סע' מ"ח. ומכ"מ כשהוא דחוק יש להקל. לויח (צב)-להקל בעת הצורך והמחמיר תעב.
לרחוץ כתב שעל ידו- כהח (קכה)-מותר לרחוץ בתנאי שיטול עליהם רביעית בבת אחת וינגבם או יעמידם ברוח ויתנגבו.
צביעת מי הניאגרה- שות קנין תורה (ב,סז)- אסור משום שאין כוונה לשתות המים. ששכ (כג,יד)-מותר לכניס חומר מחטא, אלא יש להימנע מכזה שצובע את המים. ציא (יד,מז)-אפילו המחמירים בצביעה מודים שמותר כיון שכל הכוונה לתת ריח טוב במים, וצביעה ממילא באה, וכן אין צביעה בידיים, אלא ע"י לחיצת הכפתור. אורלצ (א,כט)-לא שיך להחמיר אלא אם המים הצבועים ראוים לצבוע דבר אחר, משא"כ כאן, וכן דאין קיום בצביעה כי המים הצבועים נשטפיםו כן זה פ"ר דל"נ באיסור דרבנן בכח שני. ילקוי (ג,יב)- אין בזה ממחק כיון דהוא פ"ר ע"י גרמא.
משקפים שמשנים צבעם- אגמ (ג,מה)-אין בזה איסור צובע דהא לא נצבע כלום, כיון שהמראה הראשון חוזר, ולא מתקן מנא, כיון דכך הוא עשוי להתכסות בשמש ולהתגלות בצל.

שולחן ערוך אורח חיים סימן שלא

סעיף א



עושים כל צרכי מילה  בשבת; מוהלין  ופורעין  ומוצצין ונותנין עליו  כמון.




סעיף ב
כל זמן שלא סילק ידו מן המילה  חוזר  אפילו על ציצין שאינם מעכבין; סילק ידו, אינו חוזר אלא על ציצין  המעכבין. ואלו הם המעכבין, בשר החופה  אפי' רוב גובה של עטרה במקום א'.





סעיף ג
בן ח',   אם גמרו שערו וצפרניו, מלין אותו בשבת; ואם לא גמרו, אפי' אם הוא  ספק בן ז' ספק בן ח', אין מלין אותו בשבת. ואין צריך לומר בן ח' ודאי. ואם הוא  בן שבע ודאי, אפי' לא גמרו שערו וצפרניו מלין אותו ( ועיין בי"ד סי' רס"ו).





סעיף ד
מילה שלא בזמנה  אינה דוחה שבת.





סעיף ה
אנדרוגינוס  ונולד   בין השמשות   ונולד כשהוא מהול  ויוצא דופן וכותית שילדה ואח"כ נתגיירה ומי שיש לו   שתי ערלות  אין מילתן דוחה שבת.




סעיף ו
מכשירי מילה שאפשר לעשותם מערב שבת אינם דוחים את השבת; לפיכך אם לא הביא   איזמל למילה מערב שבת לא יביאנו בשבת,  אפי' במקום שאין בו אלא איסור דרבנן, שהעמידו חכמים דבריהם במקום כרת. ולומר לעכו"ם לעשותם, אם הוא דבר שאם עשהו ישראל אין בו איסור אלא מדרבנן,  אומר לאינו יהודי ועושהו. ואם הוא דבר שאסור לישראל לעשותו מן התורה,  לא יאמר לאינו יהודי לעשותו. (  ועיין לעיל סי' ש"ז).





סעיף ז
לא היה לו  כמון שחוק מע"ש,  לא ישחקנו אלא לועס בשיניו. אם לא עירב מאתמול יין ושמן  ליתן עליה,    לא יערבם היום אלא יתן  כל א' לבדו.






סעיף ח
אין עושין לה    חלוק אלא כורך עליה סמרטוט;  ואם אין לו, כורך על אצבעו דרך מלבוש, לשנות מדרך הוצאה בחול, ומביא דרך   חצר אחרת אפי' לא נשתתפו יחד.








סעיף ט
בזמן חכמי הגמ' אם לא היו רוחצים את הולד לפני המילה ולאחר המילה וביום שלישי למילה במים חמין היה מסוכן; לפיכך נזקקו לכתוב משפטו כשחל להיות בשבת; והאידנא  לא נהגו ברחיצה כלל, ודינו לרחוץ בשבת, אם רצו, כדין רחיצת כל אדם. הגה:   ובמדינות אלו  נוהגים לרחצו לפני המילה בחמין שהוחמו מאתמול, ולאחר המילה במוצאי שבת. וכן אם היה יום ג' למילתו בשבת, ורואים שיש צורך לרחצו,  מכינים חמין מבעוד יום ורוחצים אותו בשבת. וכל זה מן הסתם, אבל אם רואים שיש לחוש לסכנה אם לא ירחצו אותו אחר המילה, בודאי מותר לרחצו  ולחלל עליו שבת מידי דהוי אשאר חולה שיש בו סכנה.







סעיף י
אדם  שלא מל מעולם  לא ימול  בשבת, אבל אם מל כבר פעם אחת  מותר למול בשבת  אפילו אם הוא אבי הבן. הגה: ועיין עוד דיני מילה בטור יורה דעה סי' רס"ו.

סימן שלז
יום חמישי ו' אייר תש"ס

סעיף א
שבת כב. שמואל אמר הלכה כר' שמעון בגרירה… דתניא ר"ש אומר גורר אדם מיטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ (כט:)
ראש ריף ורמבם- (א,ה)- אין הבדל בין ספסל גדול או קטן
רא"מ- דווקא גדולים מותר דלא אפשר אבל קטנים אסור אע"פ שיש רצפת שיש, כיון שאפשר להרימם.
רוקח- אסור בגדולים מאוד דהוי פ"ר ואפילו בשיש.
טור גם לר"ש יש פ"ר אע"פ שלא מתכוון לעשותו- שבת עה. הא אביי ורבא דאמרי תרוויהו מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות.
האם מדובר בדבר שאין מתכוון במלאכה דאו' או דרבנן
שבת מו: ר"ש אומר גורר.. ,כל היכא דכי מיכון איכא איסור דאו', כי לא מיכוון גזר ר" מדרבנן. כל היכא דכי מיכוין איכא איסור דרבנן, כי לא מיכוין  שרי ר"ש לכתחילה. מתיב רבא מוכרי כסות מוכרים כדרכם ובלבד שלא יתכוון בחמה מפני החמה.. ומסקנת הגמ' דגם באיסור תורה הולכים אחר הכוונה.
חופר דהוא תולדת חורש אסור מהתורה דווקא בכלי חפירה  ולכן גרירת כסא וספסל אפילו במתכוון היא לא איסור דאו'
היתר שטיפת בית בשבת
צה: אמימר שרא זילחא במחוזא, אמר טעמא, מאי אמור רבנן, דילמא אתי לאשווי גומות, הכא ליכא גומות
רבא תוספאה אשכחיה לרבינ אדקא מצטער מן הבלא.. א"ל לא סבר מר .. הרוצה לרבץ את ביתו בשבת מביא עריבה מלאה מים ורוחץ פניו בזוית זו  ורגליו בזוית זו ונמצא כל הבית מתרבץ מאליו.
ומסקנת הגמ' שכיון שסוברים כר"ש מותר אפילו לכתחילה
פסק שוע
דבר שאין מתכוין, מותר, והוא שלא יהא פסיק רישיה. הלכך גורר אדם מטה, כסא וספסל, בין גדולים בין קטנים, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. ומותר לרבץ הבית, כיון שאינו מתכוין להשוות גומות אלא שלא יעלה האבק.
מתי חיב משום חורש ומתי משום בונה-רמבם. הגדרת דבר שאין מתכוין-מב. הגדרת פ"ר-מב. דעת השוע- האם לאיסור דרבנן או דאור'- מסקנת השעצ. גרירת רהיטים כבדים על שיש-מא, שעצ מקל כשכל העיר מרוצפת 1.חופר כלאחר יד 2.מקלקל 3.אינו מכון והוי פ"ר דנ"ל באיסור דרבנן ומוכיח מדעת רמא בפ"ר דלנ"ל-שטז ס"ג 4.אף ברהיטים יש לצרף דעת התוס' (כט:) במקרה שכל העיר מרוצפת. לתת מים על קרקע לא מרוצף כשיש גומות-שעצ.











סעיף ב
טאטוא בבית לא מרוצף
שבת צה. תוס'- בה"ג התיר לטאטא בטאטא העשוי כפות תמרים עפ"י מסקנת הגמ'. תוס' מוכיחים כי מטאטא הוא כלי שמלאכתו לאיסור וא"כ אסור לטלטל. ר"י- אסור לטאטא כי מזיז העפר ממקומו.
ריף-מותר לטלטל מטאטא מחמה לצל דהוי כלי שמלאכתו להתר דהא קי"ל כר"ש בדבר שאין מתכוון.
א"ז ,רן – טאטוא גורם להזזת מוקצה, אולם הוי מן הצד, ומכבוד שבת התירו.
ר' ירוחם- נהגו לאסור ובשם מהר"ם מרוטנבורג- אין למחות בגויה המכבדת את הבית.
האגור- אסור במטאטא כי ר"ש מודה בפ"ר ומותר ע"י בגד או מטלית. ב"י מקשה-מאי שנא ורמא מחלק שמותר בדברים קלים וכן שבמטאטא יש קיסמין הנשברים.
ספר התרומה- מןתר לרבץ אף שלא מרוצף ואסור לכבד אף במרוצף.

טאטוא בבית מרוצף
מסקנת ב"י מרשי (קכד:) שאיסור כיבוד הבית נובע מאשווי גומות דאף לר"ש יש פ"ר אבל בבית מרוצף מותר.
רמבם (כא,ג)-אסור לכבד את הקרקע שמא ישוה גומות אא"כ היה רצוף באבנים. ה"ה –רמבם סובר כרשי.
האוסרים- טור בשם ר"י ,ראש- 1.אשווי גומות בחריצין 2. גזרה אטו לא מרוצף (היכן שחלק מן העיר לא מרוצף)
הג"מ- שולחן ןתיבה מותר לכבד מן הפרורים, כי אין הפרורים מיוחדים ולא שיך למיגזר.
רן בשם ראבד- מותר לטאטא דווקא 1. הבית עבר טאטוא קודם 2. לא נפל בו דבר האסור בטלטול כגון קליפות רימונים ואגוזים.
רשבא- מותר לטאטא הכל מדין גרף של רעי.
לענין הלכה- בבית לא מרוצף-כריף ורמבם, והיכן שנהגו להתיר אין למחות. בבית  מרוצף-כרמבם וריף. ורמא מחמיר עפ"י המנהג לאסור ומטעם התרומה
אסור לכבד הבית, אלא אם כן הקרקע מרוצף. ויש מתירין אפי' אינו מרוצף. הגה: ויש מחמירין אפי' במרוצף (טור בשם ר"י, ומרדכי ריש פרק כל הכלים, ור' ירוחם חי"ג וסמ"ג וסה"ת), וכן נוהגין ואין לשנות. מיהו, ע"י עכו"ם מותר (רבינו ירוחם חי"ג), וכן ע"י בגד או מטלית או כנף אווז הקלים ואינו משוה גומת (אגור). ואסור לכבד הבגדים ע"י מכבדות העשויים מקסמים, שלא ישתברו קסמיהם (הגהות אלפסי פרק הזורק).

מב –סיבות האוסרין: 1. מזיז עפר ממקומו. שעצ מתלבט האם אסור מדין מוקצה או מדין עשית גומה ומסקנתו.
2. טעם רשי- השוואת גומות, ואע"פ דאין מתכון הוי פ"ר בדרבנן. (טז סק"ג סובר שמותר בפ"ר דנ"ל).
3. סמג- מתוך טירדה ישוה גומות במתכון. מתכון להשוות גומות ע"י מטאטא-בהל.
סיבות המתירין- 1. אין פ"ר לאשווי גומות ודינו כריבוץ במים. 2. אין חופר כי זה טלטול העפר הקל .3 . מדובר בטלטול מן הצד לצורך שבת. התיחסות לפסק הרמא- האם המנהג נובע מאשווי גומות או מתקנת קדמונים מדין טלטול-נפקמ- מסקנת הבהל. במב ובבהל יש התיחסות לכל אחד מהסיבות להחמיר: גזרה אטו לא מרוצף- אין לגזור אם רוב העיר-בהל. אשווי גומות בחריצין- אינו טעם חזק ובמיוחד אם עשו ספונג'ה בע"ש. מצד מוקצה- הוי כגרף של רעי וכן טלטול מן הצד ע"י דבר אחר לצורך שבת. שברית קיסמים- יכול להשתמש בענפי תמר רכים או במברשת. אמירה לגוי בפ"ר דרבנן-רמא. טאטוא בכח במטלית לדעת הרמא- ח"א מקל מטעם של שנוי גדול ושעצ חולק.דין מברשת רכה בקרקע לא מרוצפת-אין להקל וטעמו בשעצ שדרך להשתמש בה בחול וכן הוי זילותא דשבת, ובמרוצף אין בעיה. כנף אווז ומטלית- מחמירים המא וגרא כי זה פ"ר אולם בהל שאין מוחים בידי מי שמקל כרמא. שבירת קיסמים-אסור משום סותר כלי ואע"פ שמקלקל (וגם ברכ"י ומאמ"ר פסקו דאינו פ"ר)יש לגזור  דומיא לגרירת רהיט כבד וגם מיחזי כעובדא דחול וכמזלזל באיסור שבת. ואין למחות במקל בענפי אילן- כיון שיש ראשונים שסוברים שאינו פ"ר.












סעיף ג
שבת מ. א"ר יהודה אמק קמואל מעשה בתלמידו של ר"מ שנכנס אחריו לבית המרחץ וביקש להדיח את הקרקע וא"ל אין מדיחין , לסוך לו את הקרקע א"ל אין סכין.  רשי-אין מדיחין משום אשוי גומות.
תוספתא- אין סכין ואין נופחין ואין מדיחין את הקרקע בי"ט וא"צ לומר בשבת.
ה"ה- והטעם דאע"פ שהתירו כיבוד במרחץ אסרו ההדחה כי אין בה צורך כמו הכיבוד.
פסק שוע
אין סכין את הקרקע, ולא מדיחים אותו, אפילו הוא מרוצף.

צורת הדחת הקרקע וסיבת איסורה-מב. בקרקע מרוצפת-גזרה אטו לא מרוצף-רמבם, ה"ה-לא נחוץ כמו כיבוד, כיבוס-מב.





סעיף ד
שבת קמא. ואמר רבא לא ליצדד אינש כובא דילמא אתי לאשווי גומות
פסק שוע
אסור לצדד חבית על הארץ, דכיון שהיא כבידה יבא להשוות גומות ודאי והוי פסיק רישיה.
מב הסיבות :לתוס-שסוברים דלא הוי פ"ר, ולרשי- שסובר דהוי פ"ר. להטות חבית לשפוך ממנה-בהג. הטית חבית בקרקע מרוצפת-תו"ש מתיר ,פמג אוסר ושעצ מקל אם כל בתי עיר מרוצפים.

לא ברור למה החמיר שוע הרי 1.חופר כלאחר יד, מקלקל, אינו מכוין, פ"ר דנ"ל, וכם התיר בסע' א' לגבי רהיטפ כבדים וכל זה עדין באיסור דרבנן

שולחן ערוך אורח חיים סימן של

סעיף א
יולדת היא כחולה שיש בו סכנה   ומחללין עליה השבת לכל מה שצריכה; קוראין לה חכמה  ממקום למקום, ומילדין (אותה),  ומדליקין לה   נר  אפי' היא  סומא; ומ"מ בכל מה שיכולין לשנות   משנין, כגון אם צריכים  להביא לה כלי מביאו לה חברתה  תלוי בשערה, וכן כל כיוצא בזה.




סעיף ב
  כותית  אין מילדין אותה בשבת, אפי' בדבר  שאין בו חילול שבת.





סעיף ג
נקראת יולדת, לחלל עליה שבת, משתשב על המשבר או משעה שהדם שותת ויורד או משעה שחברותיה נושאות אותה בזרועותיה שאין בה כח להלוך,  כיון שנראה  א' מאלו מחללין עליה את השבת.




סעיף ד
כל   שלשה ימים  הראשונים  אפילו  אמרה אינה צריכה  מחללין עליה את השבת;  משלשה ועד ז', אמרה: אינה צריכה,  אין מחללין;  מכאן ואילך אפילו אמרה: צריכה אני, אין מחללין עליה אלא הרי היא עד שלשים יום  כחולה שאין בו סכנה.




סעיף ה
היושבת על המשבר ומתה, מביאין סכין בשבת  אפי' דרך רשות הרבים, וקורעים בטנה ומוציאין הולד  שמא ימצא חי. הגה: ומה שאין נוהגין עכשיו כן אפילו בחול,  משום  דאין בקיאין במיתת האם בקרוב כל כך שאפשר לולד לחיות (איסור והיתר).




סעיף ו
עושין  מדורה ליולדת    כל שלשים יום, ואפילו בתקופת תמוז. (ואם מותרים אחרים להתחמם כנגד המדורה ע"ל סי' רע"ו).




סעיף ז
הולד שנולד  עושין לו  כל צרכיו  ומרחיצין אותו   ומולחין אותו  וטומנין השליא  כדי שיחם הולד  וחותכים את הטבור; והני מילי בנולד לט' או לז',  אבל נולד לח'   או ספק בן ז' או בן ח',  אין מחללין עליו  אלא אם כן גמרו שערו וצפרניו.




סעיף ח
נולד לח',   או ספק בן ז' או בן ח', שלא גמרו שערו וצפרניו, אסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני צער החלב שמצערה; וכן היא בעצמה יכולה   להוציא בידה החלב המצער אותה.



סעיף ט
 מיישרים אברי הולד שנתפרקו  מחמת צער הלידה.




סעיף י
מותר לכרכו בבגדיו    שלא יתעקמו איבריו.




סעיף יא
אם נפלה ערלת גרון הולד,  מותר לשום אצבע לתוך פיו ולסלק הערלה למקומה אע"פ שפעמים שמקיא.

שמה-שינון

סעיף א-דין 4 רשויות
סוגי רשויות שבת והגדרותיהן- בריתא שבת
רשויות מדאו'-רה"ר גמורה- סרטיא גדולה, פלטיא גדולה, מבואות מפולשים.
דשויות מדרבנן- כרמלית- ים בקעה איסטוונית, דיון בגמ' לגבי מדבר. מ"פ.
פסק שוע
ארבע רשויות לשבת; רשות היחיד ורשות הרבים, כרמלית (פי' רך מל לא לח ולא יבש אלא בינוני הכא נמי לא רשות היחיד לפי שאין לו מחיצות, ולא רשות הרבים שאינו דומה לדגלי מדבר דלאו להלוכא דרבים עבידא, רש"י) ומקום פטור.

סעיף ב-דין רה"י
מס' מחצות ע"מ שיחשב כרה"י-דשי- 4 מחיצות , ברמבם סתירה, יישוב ה"ה-שהתר טלטול ב-ג' מחיצות ד"ת, הכוונה שזה כרמלית, ומהתורה מותר לטלטל שם, אבל גם הרמבם מסכים, שמהתורה אין זה רה"י גמורה. חולקים על רמבם ורשי- תוס' רשבא וראבד- ב-ג' מחיצות הוי רה"י, לחייב הזורק לתוכו.
ב"י-לכו"ע אין ב-ג' מחיצות דין רהי לענין טלטול.
רהי מדאו' אך לא מדרבנן- ז' אמר עולא
וכן ברמבם (טז,יא)-אע"פ שהיא רה"י לחייבב הזורק לתוכה.
דין עיר בעלת דלתות ננעלות, האם דינה ככרמלית, או כרהי , כגון ירושלים- בערובין קא. משמע לפי מח' חכמים ור"מ לגבי שוק של פטמים שעיר שדלתותיה ננעלות יש לה דין כרמילת, שהרי הגמ' הגדירה את ירושלים, כחצר של רבים שלר ערבו.
אולם רמבם (יד,א)-הגדיר זאת כרהי, ומתרץ ב"י שאם יש דיורין רבים, כמו ירושלים שאינה מעורבת, אף שדלתותיה ננעלוץ, אין לטלטל בה מבית לחצר, וע"כ קראו חה כרמלית בגלל הדמיון לענין טלטול, אבל באמת כיון שמוקפת חומה, וכשדלתותיה נעולות הוי רה"י.
דין מפולש- 2 פתחים זה כנגד זה, באופן שהמדינה מפולשת משער לשער, והדרך בין 2 הפתיחם עונה על תנאי רה"ר.
דין סהר, דיר, חצר- רמבם( יד,א)-אם הוקפו לדירה- רה"י. וכן דעת רשי אודות פסים לביראות, שניתן להגדילם כמה שרוצים הואיל ומקיפים דירה, היינו תשמיש השתיה.
תל המתלקט- שבת (ק,א)-בגמ' נאמר שאם זרק על תל המתלקט חייב.
פסק שוע פרטי רה"י, ורמא חולק לגבי צלע רהי
איזהו רה"י, מקום המוקף מחיצות גבוהות עשרה טפחים ויש בו ד' טפחים על ד' טפחים או יותר, וכן חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה על ארבעה. וכן תל גבוה עשרה ורחב ארבעה על ארבעה. הגה: י"א דבעינן באלו ארבעה על ארבעה הן ואלכסונן, וכמו שיתבאר לקמן סי' שמ"ט (הגהות אשירי פ"ק דשבת ותוס' עירובין דף נ"א).
מקור לחייב על הוצאה-" ויצו משה ויעבירו" –רמבם. האם עובי מחיצות מצטרץ לשיעור 4*4 –מח' ראשונים-רמבם סובר שלא ורשי סובר שכן- ומב עושה פשרה, שאם יש בעובי המחיצות כדי להניח דף, מצטרף.
דין המניח על מחית הרשות- כדין המניח ברשות. האם חלל שבתוך המחיצות נחשה כרהי-מב. אחרונים דוחים הראמ לענין צלע רהי אולם מקבלים לענין טלטול ברהר.

סעיף ג-דין כתלים כדין רשות אותם הם מקיפים.
שבת      -לאחרים הם עושים לעצמן לא כ"ש"
שבת צט: הזורק ונח על כותל ברה"ר חייב
פסק שוע
כתלים המקיפים רשות היחיד, על גביהם רשות היחיד אפילו אינם רחבים ד'.

סעיף ד-דין חורי רהי
שבת ז: לומדים מדין בית שבתוכו 9 טפחים, שאסור לטלטל בו אבל אם חקק בקרקע 4*4*1 מותר לטלטל בכולו מדין חורי רהי, כיון שהם תשמישים של רהי.
פסק שוע כנל ורמא מוסיף שדין חור בכותל רהי, הפתוח לרהר, נידון לפי מידותיו
חורים שבכתלי רשות היחיד שכלפי רשות היחיד, הם רשות היחיד. הגה: ואם הם כלפי חוץ ואינם עוברים כלפי פנים, נדונים לפי גבהן ורחבן, כמו שיתבאר סי' זה סעיף י"ג (ב"י בשם הרשב"א והמגיד).
דין חורים מפולשים בגדר רהי- פסקו האחרונים שהן לשוע והן לראמ דינם כרהי, בנגוד לדעת התוס הסוברים שאין חיוב אא"כ גדלם 4*4.
דין חורים מפולשים מרהי לרהר שגבהם פחות מי"ט- משמע בשוע ורמא שאין נפקמ לגובה החור מעל הקרקע, אולם הגרא סובר שאם פחות מי"ט אין ניתן להחשיבם כרהי, אלא כתשמשי של רהר, וע"כ יש לתת להם דין של רה"ר.

סעיף ה- אויר רהי
שבת ח. הזורק על קנה ברהי הגבוה 100 אמה חייב
ספק שוע
אויר רשות היחיד הוא רשות היחיד עד לרקיע.

סעיף ו- כלי בגודל רהי
שבת ח. אביי פוטר הזורק כוורת לרהר אם יש בגודלה 4*4*10
פסק שוע
אפי' כלי כגון תיבה או מגדל או כוורת, אם יש לרבע בו ארבעה על ארבעה והוא גבוה עשרה, הוי רשות היחיד.
אם הקוטר 8/5 יש בו כדי לרבע 4*4. נפקמ בדין כלי בעל קוטר כנ"ל אלא שנמוך מי"ט, באם מחובר לקרקע או לא.

סעיף ז- פרטי רהר
מדאו'- שבת צט. לומדים דרוחב דגלי מדבר 16 אמה, בגובה 10 טפחים  כגטבה עגלות.
דין 60 רבוא- הגמ' בערובין דנה אם אפשר לערב ברהר.ורשי מפרש דני רהר: רוחב, עיר המצויין בה 60 רבוא, שאין בה חומה ור"ה מכוון מפתח לפתח.
ראש- היום לא מוי 60 רבוא.
אולם רמבם( יד,א)-משמיט דין 60 רבוא כיון שאין לו רמז בגמ' וע"כ אינו תנאי עיקרי.
פסק שוע בסתם כרמבם ואת רשי כי"א
איזהו רשות הרבים, רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה ואינם מקורים ואין להם חומה, ואפי' יש להם חומה אם הם מפולשים משער לשער (ואין דלתותיו נעולות בלילה) (טור) הוי רשות הרבים. ויש אומרים שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום אינו רשות הרבים.
,מבוי מפולש, דרך מפולשת, ודרך מעיר לעיר שיש בה רבים, אולם פחות מ-16 אמות-דין כרמלית- רמבם.
דרך מפולשת בעיר בעל תחומה, האם נחשב כרהי דווקא בנעילת דלתות או גם כשיש אפשרות לנעילה בשוע מובאות 2 דעות ומשמע שרמא פוסק כדעת סתם בשוע שרק נעילה בפועל נותנת דין רהי.
אם רק דלת אחת ממעלת בלילה- מב מצדד שאין נחשב רהר.
דרך התרחבת מעל 16 אמות- גם שם יש דין רהר, והראיה שגם צדדי רהר יש לה דין רהר אלא משום שלא נח תשמישתיה נתנו לה דין כרמלית. ואה"נ גם שוק רחב, וכן יערות סמוכים לדרך רהר ,מאחר ורבים יורדים מן הדרך ופונים לתוכם.
מדוע אין מתחשבים במספר הכולל של בנ"י במדבר- תוס- כיון שמתחשבים רק במספר המפורש בתורה.
הוכחות המ ששוע פסק כרמבם  ואל כרשי- רנ"ב- אסור לחיט לצאת המחטו, ש"ה- אסור לבהמה לצאת לרהר. שצ"ב-עיר יחיד שהפכה לרבי- כשיטת הרמבם. ויש לישב סתירה מסימן ש"ג- לגבי תכשיטי נשים-שזו דעת המקילין ואין דעת שוע כן. ומסכם מב- דבעל נפש יחמיר על עצמו משום שברור ששוע לא פסק כרשי. וע"כ אין לסמוך על ערוב של צוה"פ וצריך דלתות ממש.
קושיות על המקילין כרשי-1 .מדוע הגמ' לא הזכירה דין זה. 2.האם חכמים ביטלו מ"ע עבור דבר לא מצוי.
האם צריכים 60 רבוא עוברים-מב תמה על לשון שוע, דהראשונים כתבו דוקא דמצויים בה 60 רבוא. ובהל מביא פקושים שונים: 1. אפשרות שיכנסו בה. 2.צריך 60 רבוא דוקא לעיר אבל לדרך שבין ערים א"צ, כי כל שהולכין בה רבים ,דינה כרהר. 3.אם יש יש מקום ל-60 רבוא,עפי מקושש.
מלאכת הוצאה- מלאכה גרועה. ונפק"מ לענין גזרות. האם כיום יש פלטיא. מח' הראשונים אם צריך מפולש בפלטיא.
האם רבים מבטלים מחיצתא- בגמ' ערובים משמע שמקום מוקף מחיצות אינו יכול להיות רהר "דלא אתו רבים ומטלי מחיצתא" ומשמע שאנגליה היא רהי- ומתרצים- תוס-מחיצה בידי שמיים נתבטלת ע"י רבי. ריטבא-רבים מבטלים כשאין אדם רואה המחיצות.
מי מצטרף ל60 רבוא- מהתורה משמע דוקא גברים בני 20 עד 60, אולם תוס סוברים שיש ללמוד רק המספר ולא ההרכב, וע"ג יש לצרף גם גוי וכן סובר רשי. אולם בתשובת הרי"ד- משמע דדוקא ישראל.
האם מכוניות מצטרפות ל60 רבוא- 1.דינם כרהי ,וגם יוצרות לבוד עם הכביש.2. הנוסעים הרהי ולא הרהר. 3.דגלי מדבר הלכו ברגל. 4. כביש הוא לא מקום להולכי רגל.
דרכים ראשיות- י"א שגם תנאי של 60 רבוא לא שייך בדרך ראשית, כי אלו דרכים המסורות לכל העולם, ולא לאנשי עיר מסוימת. ועכ"פ ברור שלא שייך שם דין מפולש.

סעיף ח-מבוי הקצר בחלקו מ-16 אמה
ה"ה-עדיין מרי רהר כיון שא"ש לרהר להתלקט במלקט. אולם אין בה"ה עד כמה יכול לפחות.
יש 2 צורת מבוי: 1.לאורך רהר. 2.מאונך בין 2 רהר.-אם נפחת השני אין דינו כרהר.
דרך מקורה- שבת צח. אם מעביר ברהר מקורה פטור לפי שאין דומה לדגלי מדבר. וכן פסק הרמבם.
דין מדבר- משמע בגמ' שמדבר הוא רהר דווקא כשישראל מצויין שם. וה"ה נשאר בצ"ע על רמבם שפסק שדינם כרהר.
פסק שוע כנל
מבואות הרחבים ט"ז אמה ומתקצרים בקצתן ואין בהם ט"ז אמה, י"א שאם ארכן לאורך רשות הרבים הרי הם רשות הרבים.
שעצ- אפילו מתקצר המבוי מ-י' אמות מקרי רהר, אם המבוי הוא לאורך רהר.

סעיף ט-מבואות מפולשים לרהר ורחבם י"ג אמות ושליש
דעת הראש- כיון שרבים בוקעין בו ו-2 עברין מפולשים לרהר- דינו כרהר.
פסק שוע כראש
מבואות הרחבים י"ג אמות ושליש ושני ראשיהם מפולשים לרשות הרבים שהוא רחב ט"ז, יש אומרים שהוא רשות הרבים.
ראש מקל ביחס לה"ה בסע' ח', וסובר שאסור למבוי לפחות מהמידה הנ"ל דאז לא ניחא לעבור שם.
דעת שוע- לכאורה כיון שלא הביא מח' חזיתית בין ה"ה לראש, משמע ששניהם מדברים במקרים שונים:  1.מבוי לאורך רהר 2.מבוי מאונך, ולכאורה הראש מדבר במקרה 2, אולם בהל דוחה שהרי מקור הראש בתוס' שסוברים להדיא כך גם במבוי לאורך רהר.
דרך בין 2 ערים , אשר מסתימת בתוך העיר לתוך מבוי-דין המבוי כרהר, כיון שרבים הולכים מרהר לתוכו.

סעיף י- דין גבהים שונים ברהר
דין לבוד- דין מ"פ, עמוד שגבהו ט' טפחים- מח' רשונים אם בין ט' ל-י' או דוקא ט' (רמבם)
רוחב העמוד- מח' ראשונים אם דוקא 4*4 או קצק מזה. האם צריך שיכתפו עליו בפועל- מח' ראשונים
האם חוקקין להשלים- הגמ' מביאה מקרה בו דרק למעלה מי"ט ןנח בחור, האם חוקקין להשלים- מח' תנאים ונפסק כחכמים.
ספק שוע
כל דבר שהוא ברשות הרבים אם אינו גבוה (שלשה) טפחים, אפי' הם קוצים או צואה שאין רבים דורסין עליהם, חשובים כקרקע והוי רשות הרבים; ואם הוא גבוה שלש, ומשלש עד תשעה ולא תשעה בכלל אם הוא רחב ארבע על ארבע, הוי כרמלית; ואם אינו רחב ארבע על ארבע, הוי מקום פטור; ואם הוא גבוה ט' טפחים מצומצמים ורבים מכתפים עליו, הוי ר"ר אפילו אינו רחב ארבעה; ויש מי שאומר דהוא הדין לגבוה מתשעה ועד עשרה ורבים מכתפים עליו, הוי רשות הרבים אפי' אינו רחב ארבעה; ומעשרה ולמעלה, אם הוא רחב ארבעה הוי רה"י; ואם לאו, הוי מקום פטור אפי' אם יש בו מקום כדי לחוק להשלימו לארבעה.
שעצ- יש לחוש לרמבם שאף אם רק ראוי לכתף דינו כרהר. מב פוסק כרמבם דוקא ט' טפיחים ולא מעל לזה.

סעיף יא-דין גומה ט' טפחים ברהר
שבת ח. האם גומה ט' טפחים ברהר דינה כעמוד. רבא חולק על אביי וסובר שלא, משום שתשמיש ע"י דחק לא מקרי תשמיש.
פסק שוע
גומא ברשות הרבים אם אינה עמוקה שלש הוי ר"ה. משלש עד עשרה, אם רחבה ארבעה הוי כרמלית; ואם לאו, הוי מקום פטור; ואם היא עמוקה עשרה, הוי רה"י והוא שתהא רחבה ארבעה.
כיצד ממעטין מחיצות- דין מים, פרות- מח' ראשונים האם אפשר למעט בפרות הראויות למאכל או שבטלה דעתו. ולכוע אם דעתו לפנותן יש איסור דרבנן לזרוק משהו לשם.

סעיף יב-אויר רהר
משנה הזורק מעל י"ט כזורק באויר
פסק שוע
רשות הרבים אינה תופסת אלא עד עשרה, אבל למעלה מעשרה הוי מקום פטור.

סעיף יג- חורים בכתלים הפונים לרהר
שבתז: מח' אביי ורבא האם לדמות לדין חורי רהי  ונפסק כרבא דדין חורים אלו לפי גדלם.
דין חורים אלו תחת י"ט- רן-דינם כרהר אפילו גדוילם 4*4.
חורים מפולשין לרהי- דינם כרהי
פסק שוע כנל
חורים שבכתלים כלפי רשות הרבים, אם הם גבוהים למעלה משלשה, אינם כרשות הרבים, אלא נדונים לפי מדותיהם.

סעיף יד- דני כרמלית
סוגי כרמלית- ים, בקעה, איסטוונית- כל שגבוהים 4*4 ואינם גבוהים י"ט.
קרן זוית סמוכה לרהר- 1. זוית של בית במפגש 2דרכים.  2.זוית בית הדוקרת את רהר.
צדי רהר-  מח' בגמ' אם בין העמודים או  בין האצטבאות- מ"ד דיצטבא הוי כרמלית, סובר דעמודים הם רהר.
רמבם –אצטבא היא כרמלית ובין העמודים רהר, כי רבים דורסים בה.
מבאות שיש בהם ג' מחיצות- לרמבם דינה כרמלית (ויש פוסקים שסוברים שמי שזורק לתוכה חייב) ואם שם לחי היא הופכת לרהי גמורה. אבל קורה בלבד, אין מחשיב לרהי לחייב הזורק, כי קורה לא מועילה כמו לחי, אלא רק להיכר, ומכ"מ מועיל בקורה לטלטל.
רהר שיש עליה תקרה- שבת צח- המעביר ברהר מקורה פטור לפי שאינה דומה לדגלי מדבר.
רשות מוקפת מחיצות שאין בגבהן י"ט- בית שאין בו י"ט וחקק ועשאו י"ט וכו'
פסק שוע סוגי הכרמליתאבל השמיט דין בין העמודים
איזה הוא כרמלית, מקום שאין הלוך לרבים כגון ים ובקעה ואצטוונית ואצטבא (פירוש אצטוונית מקום שלפני החנויות שיושבים שם הסוחרים, ואצטבא הוא מקום שמניחין עליו פרקמטיא) שלפני העמודים ברשות הרבים, והיא רחבה ארבעה וגבוה משלשה ועד עשרה, וקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים (וכגון מבואות שיש להן שלש מחיצות ואין להם לחי או קורה ברביעית) (טור), ורשות הרבים שהיא מקורה, ותל שיש בו ארבע על ארבע ואינו גבוה עשרה, וכן חריץ שהוא ארבעה על ארבעה ואינו עמוק עשרה.
מדוע נהרות הם כרמלית ולא רהי- מא-אין מחיצות מתלקטות י"ט מתוך 4 אמות.  2. מאירי- מחיצות שבאורך הנהר מרוחקות אחת מהשניה אינם מצטרפות לתחום רהי. ונפקמ לנהר שמחיצותיו תלולות.
רקק מים ברהר פחות מ-י"ט ואין ברחבו 4*4 –רהר.
רקק מים ברהר 10*4*4 –מח' האחרונים, דיש סוברים דדינו כרמלית, כמו ים, אולם פמגחולק כיון שזה עומד בתנאי  רהי מדאו', אלא שחכמים שויוהו כרמלית לחומרא, שלא יוציא מתוכה.. ושעצ מעיר כיל פי מאירי אין זה כלל רהי כי אין המחיצות נראות.
דין הים- בהל מסביר כי אע"פ שיש בים מקומות בו הוא 4*4*10 הוא רהי דאו' , מכ"מ חכמים שויוהו כקרפף שלא הוקף לדירה.
דעת שוע בדין הבין העמודים- מב מסיק כי שוע סובר כרמבם, אולם אחרונים פסקו דדינו ככרמלית כי אין הילוך נוח.
סעיף טו- חורי רהי
שבת   -בית שחקק בו 4*4 והשלימו לי"ט מותר לטלטל בכולו
מדוע חקיקה מועילה בבית כנ"ל ולא בסוכה-ראש. והמשותף שצריךשיהיו מחיצות פנימיות י"ט.
פסק שוע
בית שאין תוכו עשרה וקרויו משלימו לעשרה יש בו ארבע על ארבע, תוכו כרמלית ועל גבו רשות היחיד. ואם חוקק בו ארבע על ארבע, אפי' באמצע רחוק מן הכתלים, נעשה כולו רשות היחיד.
אם אין המחיצות החיוצוניות שיעור י"ט- כיצד תועיל החקיקה. א"ר חולק על הראש וסבר שאם יש במחיצה החיצונית י"ט זה מצטרף לחקיקה לעשות רהי. דין בית שמבחוץ הוי רהר ומבפנים כרמלית- האם המוציא מתוכו חייב, או פטור, ונפקמ אם ט' טפחים זה רהי מדאו ורק חכמים החמירו .-, ומשאיר דין זה בספק.

סעיף טז- דין גוד אסיק ודין מרפסות
משנה בערובין גג גדול מוך לגג קטן, גדול מותר בטלטול והקטן אסור בטלטול, וכן חצר גדולה שנפרצה לחצר קטנה- הגדולה מותרת וקטנה אסורה משום שהקטנה היא כפתח של הגדולה
והעקרון הוא שבגגות הנל יש מחיצות ולכאורה הם רהי, אלא שהחיבור בין 2 השטחים, הוי כפתח לגבי השטח הגדול, ולכן מותר לטלטל בו, אולם לגבי השטח הקטן, הוי כחסר מחיצה רביעית, ואין יכול לטלטל בו, ודינו ככרמילת.
והגמ' מסיקב דיש צורך ב-2דוגמאות אלו כמו שבחצר, צריך שהמחיצות יהיו ניכרות, כך גם בגג צריך שהמחיצות יהיו ניכרות, ולא באופן שהגג יעבור אותם.
הראש מסיק: א.גג בית בולט מקירות הבית –דינו כרמילת. 2. חלון 4*4 הפתוח לגג, עושה הגג כחורי רהי..3. זיזין הבולטים מהקיר דינם ככרמלית אם יש בהם 4*4, ואם פתוח להם פתח 4*4 דינם כחורי רהי.
פסק שוע מסקנות הראש
גג הבולט על מחיצות הבית בענין שאין מחיצות הבית ניכרות לעומד על הגג, הוי כרמלית ואפי' הוא גבוה ורחב הרבה; ואם חלון פתוח לו מן הבית הוי כרה"י. וכן זיזין הבולטים מן הכותל ויש בהם ד' על ד', הוי כרמלית אלא אם כן חלון הבית פתוח להם.
קריטריון ניכרות- לאדם העומד על הגג. שיעור בליטת הגג- מא- 4 טפיחם ואילו פמג – כל שהוא. ולדינא פוסק בהל כמא כיון שהגרא מפקפק בדין כרמלית מעל י"ט.

סעיף יז –שאין חורי כרמלית
ערובין פז. בגמ' משמע דאין חורין לכרמלית
פסק שוע שאין חורין לכרמלית, אלא נידונים לפי מימדיהם

חורי כרמלית אינם ככרמלית, אלא הם נדונים לפי גבהם ורחבם.
דוגמאות לחורי כרמלית- 1. בכותל-של בית הסמוך לבקעה, אם החורים שאינם .פולשים. כל חור שגבהו עד ג"ט דינו ככרמלית מכח לבוד.
דין נהרות-אם עמוקים י"ט ומתלקטים מתוך 4 אמות= משמשים כמחיצה.
דין נהרות המתיבשים בקיץ, ותמלאים סחף, באופן שאין במחיצה י"ט- אסור לטלטל גם כשיש י"ט ומשמשים כמחיצה גזרה אטו הסחף.
נהר קופא בחורף והופך לקרח-טז אוסר לטלטל כל השנה, ואין לסמוך עליהם כמחיצות, אולם מב מקל כאחרונים, שבשאר ימות השנה מותר לסמוך עליהם כמחיצות.
האם ים משמש כמחיצה- אם גבוה י"ט  בשפתו משמש כמחיצה, לדעת שוע, אולם רמא חולק ואוסר כיון שחוששים לקלקול המחיצה.
אי גדול מבית סאתיים- אין ים משמש כמחיצה, כי צריך הקפה לדירה, וכן סובר החזוא- ש-60רבוא מבטלים מחיצה עשוי בידי שמים.

סעיף יח- דני כרמלית
שבת ז. אין כרמלית פחותה מ 4*4
האם יש כרמלית מעל י"ט- בגמק א"ר ששת שאין כרמלית מעל י"ט, כדי שלא יהיה חומרא יותר מרהר.
מהיכן מודדים י"ט בים- מח' בשבת ק' לענין שאיבת מים מנהר לספינה, ע"י שימוש בזיז בולט, האם מודדים מהקרקעית, וא"כ אויר הוי מ"פ, או במודדים משפת המים, כיון שמים נחשבים כקרקע סמוכה.
האם יש מ"פ בכרמלית- כגון בור עמוק 100 ואין בו 4*4- רמבם טור- צמא מין את מינו וניעור ולכן אין מ"פ. ואילו רשבא- יש מ"פ  דכרמלית לא עדיפה מרהר.
פסק שוע שמודדין משפת המים ורמק פסק שאין חור יכול להיות מ"פ בכרמלית
גדר כרמלית שלא יהא פחות מארבעה על ארבעה ואינה תופסת אלא עד עשרה, ולמעלה מעשרה הוי מקום פטור, וימים ונחלים ממיא משחינן הלכך הנוטל מהם מעל פני המים עד עשרה באויר, הוי כרמלית; למעלה מעשרה באויר, הוי מקום פטור. הגה: בור העומד בכרמלית אפי' עמוק מאה אמה הוי כרמלית, אלא אם כן הוא רחב ארבעה על ארבעה, דאין מקום פטור בכרמלית, כמו שנתבאר בסמוך.
עמוד בכרמלית גבוה 100 ואין בו 4*4- אין אומרים מצא מין את מינו.
מצב בו יש מ"פ בכרמילת- כאשר המ"פ מצוי בכותל שמקיף את הכרמילת, אבל אם הכרמלית מקיפה המ"פ- דינו ככרמלית.
סעיף יט-דין מ"פ
שבת ז. כי אתא אבין אמר ר' יוחנן אין כרמלית פחות מ-4*4. ומפרש רשי דהוי מ"פ, אם גבוה מעל ג"ט.
מ"פ שהוא חריץ- רמבם (יד,ז)- חריץ שאין בו 4*4 ועמוק יותר מ-ג' טפחים. אם ברהר- חולק לו רשות ואם בכרמלית- מח' רמבם ורשבא. וברה"י0 אינו חולק לו רשות לכו"ע.
כל המצוי ברהי דינו כרהי- כיון שדרך היחיד לבנות עליה על עליה, ואויר רהי עולה עד לרקיע.
עמוד ברהר גבוה י"ט ורחב 4*4, ונעץ בו ידת בגובה מעל ג|"ט- מח' רמבם וראבד, ורמבם סובר שכיון שהיתד מאפשרת שימוש, נמצא שהיא ממעטת מגובה י"ט, ודין העמוד כרמלית וראבד חולק.
פסק שוע דין דינ מ"פ ורמא הביא המח' האם יש מ"פ בכרמלית לגבי עמוד  
מקום פטור הוא מקום שאין בו ד' על ד', וגבוה משלשה ולמעלה עד לרקיע; או חריץ שאין בו ד' על ד' ועמוק יותר משלשה. וכן המחיצות הגבוהות משלשה ולמעלה ואין ביניהם ארבעה על ארבעה. הגה: וכל זה דוקא בעומד ברשות הרבים, אבל בכרמלית אמרינן: מצא מין את מינו וניעור, ודינו ככרמלית (ר"ן פרק כיצד משתתפין והגהות מרדכי פרק ט"ו דשבת) (טור וב"י בשם רמב"ם). ויש חולקים ואומרים דאין חילוק בין רשות הרבים לכרמלית (רש"י ומ"מ פי"ד בשם רשב"א), אבל אם עומד ברשות היחיד לכולי עלמא דינו כרשות היחיד (ב"י).
מב מכריע שהלכה שאין מפ בכרמלית ובבהל מובא שבשעת הדחק ניתן לסמוך על רשי  ורשבא.

שמו- דני ערובין מן התורה

סעיף א -איסור הוצאה מהתורה
שבת ו.אם הכניס והוציא בשוגג חיב חטאת ובמזיד ענוש כרת ונסקל
העברה בין רשויות דאו'  דרך מקום פטור- שבת ו. אדם עומד על איסקופא ונותן  ונוטל ממ"פ לרהי וכן עם רהר ובלבד שלא יעביר מעני לעשיר. ואם נתו שלשתם פטורים.
רשי-גזרינן שמא יבוא להוציא להדיא מרהי לרהר.
העברה בין רשויות דאו' דרך כרמלית- שבת ה: קיימת מח' תנאים לגבי המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו בהליכה. בן עזאי פוטר, ות"ק מחייב. ומודה בן עזאי  בזורק –שחייב. ונפקמ, האם הליכה דרך כרמלית מקרי גם הנחה בו ואז אין עקירה מרהי  והנחה ברהר, וכן סובר בן עזאי, או שהליכה רצופה אינה כוללת בתוכה גם עצירה ולכן חייב –כת"ק, על הוצאה מדאו'. ר' יוחנן פסק הלכה כבן עזאי בזריקה.
ריף- פסק כר' יוחנן, והקשו עליו, שהרי המוציא מרהי  לרהר דרך מ"פ, חייב, ומסביר הב"י שגם ריף סובר כת"ק אלא שסובר שבן עזאי מודה לת"ק כאשר זורק, כיון דלכו"ע אין הנחה בכרמלית, ואין מח' בינו לבין רמבם וראש שפסקו כת"ק.
הוצאה למ"פ ע"מ להחליף רשויות דרבנן- ערובין ברייתא בנושא אמת המים, ונסתפקה הגמ' במימרא מעל ג"ט אסור, מתחת ג"ט מותר, וקיימת בגמ' מספר אוקימתות ליישוב הבעיה והם :
1. דימי בשם ר' יוחנן-הבריתא עוסקת בהחלפה בי רשויות דרבנן, ומותר להחילף דרך מ"פ
2. רבינא- אין הבריתא מדברת בהחלפה ומימילא א" ללמוד שמותר להחליף בין רשויות דרבנן דרך מ"פ.
ריף ורמבם פסקו להתיק כדין שואב אדם מים לתוך הספינה, ומטעפם שאין עושין גזרה לגזרה  ורז"ה וראבד פסקו כרבינא
כיצד מחליפים למתירין-דווקא מעל הכותל שכן חורי הכותל מקרי חורי רהי.
טלטול בחצר שלא נעשה בה ערוב- מבית לבית אסור. אולם כלים ששבתו בחצר מותר לטלטלם בכל החצר.
פסק שוע המח' לגבי החלפה
מן התורה אין חייב אלא במוציא, ומכניס, וזורק,  ומושיט מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד;  וחכמים אסרו מכרמלית לרשות היחיד או לרשות הרבים, או מהם לכרמלית; אבל מקום פטור,  מותר להוציא ולהכניס ממנו לרשות היחיד ולרשות הרבים, ומהם לתוכו.  אבל העומד ברשות היחיד ומוציא, או מכניס או מושיט וזורק, לרשות הרבים דרך מקום פטור או איפכא,  חייב.  וכן לא יעמוד אדם על מקום פטור  ויקח חפץ מיד מי שעומד ברשות הרבים ויתננו למי שעומד ברשות היחיד, או איפכא.  ולהחליף דרך מקום פטור  ברשויות דרבנן,  יש אוסרים  ויש מתירים (ע"ל סימן שע"ב סעיף ו').
כיצד יש מ"פ בכרמלית- לסוברים שמצא מין את מינו מדובר במ"פ שאין בו 4*4 ,אבל יש בו יותר מ-י"ט. ולסוברים דיש מ"פ בכרמלית אפילו פחות מי"ט.
איסור דרבנן להוציא מרהי לרהי- שוע שסו, א'- חצר  שהרבה בתים פתוחים לתוכו אסרו חכמים לטלטל    מבתיהם לחצר עד שיערבו, דהיינו שגובים פת מכל בית ובית ונותנים אותו בא' מבתי החצרות,  שע"י כך אנו רואים כאילו כולם דרים באותו הבית  וכאילו כל החצר מיוחד לאותו בית. ונפקמ לחדר מדרגות, לרחוב עיר מוקף גדר או צוה"פ.






סעיף ב- טלטול ד"א
רהר- שבת ו. –המעביר חפץ  מתחילת ארבע לסוף ארבע- חייב. ואיסור זה הלמ"מ  "4 אמות ברהר גמרא גמירי לה"
טלטול בכרמלית- שבת ו. כרמלית אין נושאין ונותנין לתוכה ואם נשא ונתו פטור.
העברה מכרמלי לכרמלית- מרדכי- מותר ובלבד שלא יעביר בסה"כ  4אמות.
פסק שוע
מן התורה אין חייב אלא  במעביר ד' אמות ברשות הרבים; וחכמים אסרו להעביר ד' אמות  בכרמלית. וים ובקעה,  תרי גווני כרמלית נינהו ומותר לטלטל מזו לזו תוך ד' אמות.
להתחיב בטלטול ד"א ברהר צריך עשירה והנחה ברהר. חייב על העברה בכיסו. (שא,ז) הוצאה כלאחר יד בכרמלית- איסור דרבנן אף שהוא תרי דרבנן (שא,לג).









סעיף ג-
דין קרפף יותר מבית סאתים- שבת ז.- אמר עולא א"ר יוחנן קרפף יותר מב"ס שלא הוקף לדירה ואפילו כור או כוריים, הזורק לתוכו חייב, מ"ט מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין.
איסור לטלטל בקרפף הנ"ל- ערובין סז: אין מטלטלין בו אלא ד' אמות
ובגמ' חכמים שויוהו ככרמלית דלא מיחלף ברהר, ולפיכך התירו טלטול מכרמילת אליו וכן טלטול מכרמלית לכרמלית.
דין איסקופא- בגמ' אחרים אומרים איסקופא משמשמת 2 רשויות, כשפתח פתוח- רהי, כשפתח סגור- רהר. בגמ' יש מס' אוקימתות  לנ"ל: איסקופא הניתרת בלחי 2.ניתרת בקורה3 . ב-2 קורות
האם איסקופא דהיום מקרי רהי- משמע במרדכי כי כאשר התינוק מביא מפתח דרך רהר מותר לקחת ממנו ולפתוח הדלת אע"פ שיש משקוף 4*4 אולם לאחר שנפתח, עליו להסיר את המפתח, טרם פתיחת הדלת כי מהפתח ולפנים הוא רהי.
אולם הגהות אשרי- סובר שיש להחמיר בכל החומרות 1. דאין באיסקופא 4*4 ואין היא רהי,  ולכן אסור להכניס מאיסקופא לבית 2.יש בה 4*4 והיא רהי  ולכן אסור להכניס מרהר אליה.
פסק שוע דין קרפף הגדול ודני כרמלית ורמא הביא דין המרדכי והגהות אשרי
 קרפף (פי' מקום שמוקף מחיצות בלא קרוי כמו חצר)  יותר מבית סאתים  שלא הוקף לדירה  אסרו חכמים לטלטל בו אלא תוך ארבע אמות,   ומותר להוציא ממנו לכרמלית אחר כגון בקעה העוברת לפניו. הגה:  ולכן מותר ליקח מפתח מכרמלית שלפני גינה  לפתוח ולנעול ולהחזיר המפתח אליו (טור), ובלבד  שלא יהא ביניהם אסקופה שהיא רשות היחיד, כגון  שהיא גבוה עשרה ורחבה ארבעה, או שיש לה     שני מחיצות מן הצדדין  שהם רחבים ארבע   ומשקוף עליה רחבה ארבע, דאז הוי רשות היחיד אע"פ  שאינה גבוה עשרה.  מיהו אסור להכניס  מאסקופה לרה"י או איפכא,  דחיישינן שמא לא יהיה התקרה ארבע, ואז אם אין האסקופה גבוה שלש יש לה   הדין שלפניה;  ואפילו אם גבוה שלש, מאחר שכל רשויות שלנו הם כרמלית אמרינן מצא מין את מינו וניעור, כמו שנתבאר סימן שמ"ה.  וכן אם התקרה רחבה הרבה ואין לה מחיצות מן הצדדים,  דינה כרשות שלפניה.   וכן בגגין שלנו  הבולטין לפני הבתים, דינם כרשות שלפניהם (הגהות מרדכי פ"ק דשבת).

שיעור ב"ס-70אמה ו-4 טפחים ושיעור אצבע.
מקום מגודר בג' דפנות- מדאו' הוי כרמלית ורבנן שויוהו כרמלית.
איסקופא יכולה להיות רהי- ב2 אופנים- 1 4*4*10  2.2 מחיצות ומשקוף 4*4 –גוד אחית.
איסקופא יכולה להיות כרמלית-. 4*4  אולם פחות מ-י"ט, או מ"פ אלא שמצא מין את מינו,לפוסקים שאין רהר היום.
איסקופא שאינה גבוהה ג"ט-דינה כרשות שלפניה, אולם אם יש מחיצולאיסקופא, ולפניה רהר, דעת הגרא שהיא כרמךית כיון שאין מחיצות ברהר, אולם מא סובר שדינה כרהר.
פתח ביהכנ"ס הפונה לצד הרחוב-  יש לקחת מפתח מהגוי, כששניהם באותה רשות, ואין לפתוח הדלת אלא עד שיסיר המפתח, ממנה כי יתכן שלמשקוף דין כרמלית. ומומלץ להשתשמש במבוא.
דין שטח שתחת מרפסות-דינם כרשות שלפניהם, ובד"כ דינם ככרמלית, כיון שהקרוי שויה כרמלית.
תיקון טלטול להתיר הוצאה מבית לשטח תחת המרפסת- ע"י נתינת מחיצות מ-2 עברי המרפסת , ועמודים מלפניה ליצור צוה"פ. וכן בתנאי שיש ערוב חצרות, וטז חולק כי סובר כרמבם שאין צוה"פ מועילה הרהר, ובהל מקל.
אין אומרים גוד אחית בתקרה משופעת- בהל
עד כמה נחשב שטח מגודר כרהי מדאו- ערובין סז: ואפילו כור ואפילו כוריים. והגמ' שואלת וא"כ בבל דינה כרהי כי מוקפת ע"י הפרת- ומתרצת הגמ' דמחיצות רחוקות לא נקראות מחיצה.
דעת התוס'- מחיצות רחוקות לא מהוים מחיצה אם עשויות בידי שמים, אולם אם עשויות בידי אדם יחשב כמחיצה.
ריטבא- אם המחיצות נראות למי שעומד במרכז השטח –מקרי מחיצות.  והנפקמ לשטח  מגודר בידי אדם אולם מחיצות לא נראות.
רמבן- כמו תוס' אלא הנפקמ אם עוברים שם רהר.
כיצד יכולה רהי להיות מורכבת מ-2 מחיצות וגג- מא מקשה, הרי גוד אחית אומרים רק כאשר יש מחיצות בצורת גם , ומתרץ בהל שמכיון שלסוברים שאין רהר היום, ניתן להקל.

שמז- על איזה הוצאה חייב מן התורה

סעיף א
פסק שוע
מן התורה אינו חייב  אלא  כשעוקר חפץ מרשות היחיד והניחו ברשות הרבים, או איפכא, אבל פשט ידו לפנים, וחפץ בידו,  ונטלו חבירו העומד בפנים, או שפשט ידו   לחוץ וחפץ בידו ונטלו חבירו העומד בחוץ, שזה עקר וזה הניח, שניהם פטורים  אבל אסור לעשות כן מדרבנן. ואם פשט ידו לפנים וחפץ בידו והניחו   לתוך יד חבירו העומד בפנים, או שפשט ידו לפנים ונטל חפץ מתוך יד חבירו העומד בפנים   והוציאו לחוץ, שנמצא שהעומד בחוץ לבדו עקר והניח, הוא חייב וחבירו  פטור  אבל אסור, ואפי' אם העומד בחוץ הוא א"י, אסור מפני שהוא כנותנו על מנת להוציא. והוא הדין להוציא ידו לחוץ   והניחו ביד חבירו העומד בחוץ,  או שנטל מיד חבירו העומד בחוץ, והכניס בפנים, שהעומד בפנים חייב שהוא עקר והניח, והעומד בחוץ פטור אבל אסור.
פטור על אי עשית מלאכה בשלמות- " מעם הארץ בעשותה" –ולא מקצתה.
חפץ המונח בכיס- כמונח בידו.
ידו של אדם חשובה כמקום 4*4.
עומד ברהי והושיט ידו תחת לג"ט ברהר- מח' ראשונים אם מקרי הנחה.
איסור לבע"ב משום  לפני עיור לא תתן מכשול- כגון שהעני הכניס ידו לרהי ונטל מיד בע"ב. ואם יכול העני לקחת בעצמו עובר בע"ב משום " מסייע ידי עוברי עברה". וחייב למחות.
אסור לתת למומר ולעכו"ם- כלי שאינו עושה מלאכת היתר בשבת, ומדרכי שלום מותר.
לאו דלפני עיור שייך אף בגוי- ולכן אסור לתת לגוי אבר מן החי, אם אין הגוי יכול להשיגו לבד.
איסור לומר בהצלחה לעובר עברה- ואפילו גוי.
עקר מרהי והניח ביד חברו ברהר מעל י"ט- מח' האם הניח במ"פ- ופטור, או שידו של אדם בתר גופו –וחייב.
זורק מרהר לרהר דרך רהי- פטור.  2 אמות ברהר אחת מצטרפות ל-2 אמות ברהר שניה לחייב.
מושיט ממרפסת למרפסת מעל י"ט- חייב, אם מרפסות מצויות מצד אחד שכן דרך הלויים להושיט.
הרמת דבר צף ממים לא מקרי עקירה לכם אם נטל דבר שצף, פטור כי לא היה מונח.
גוי בבית וישראל בחוץ- אסור שגוי יקח מישראל, משום מחזי שנותן לו ע"מ שיכניס.

שמח – דין המושיט מרשות לרשות

סעיף א-
דין יד אדם- בגמ' שבת פשוט לאביי שאין יד אדם רהי או רהר ממשנה ראשונה. ומסיק שיד האי כרמילת.
ובג' יש סתירה בין 2 ברייתות, האחת אומרת שמי שהוציא לחצר אחרת יכול להחזיר ואילו השניה אוסרת.ומסקהנת הגמ' שמותר להחזיר לאות חצר בה עמד , כיון שלא נעשתה מחשבתו ואסור לו להחזיר לחצר אחרת. ודוחה הגמ' אפשרות ללמוד מכאן שמותר לרדות פת כדי שלא יעבור על דאו'.
וקיימת מח' רשי ותוס מדוע א"א ללמוד פתרון לבעיה הנל.ונפק"מ שלרשי אם הוציא בשבת זה תלוי אם הוציא בשוגג או במזיד, ואם הוציא במזיד גוזרים עליו שלא יכניס כי יכול להשאיר את ידו פשוטה כל השבת, ואילו תוס סוברים שחילוק זה הוא רק אם הוציא מבע"י ,שאז אינו יתחייב אף אם ישמוט הפרות, אולם אם הוציא בשבת בין מזיד בין שוגג, מותר להכניס, שלא יתחייב חטאת.
ב"י- לכוע :1.כשמוציא ידו לרהר- מדובר בי"ט. 2.לא גזרו במוציא ידןו לכרמלית
ספק שוע בסתם כרשי ובדעת י"א את תוס
היה עומד ברשות היחיד והוציא ידו מלאה פירות לרשות הרבים   בתוך עשרה,  בשוגג, מותר להחזירה  לאותו חצר ואסור  להושיטה   לחצר אחר; ואם   במזיד, אסור אפילו להחזירה לאותו חצר.  ויש אומרים דהני מילי  כשהוציא' מבעוד יום, אבל אם הוציאה משחשיכה מותר  להחזירה שמא ישליכם מידו ויבא לידי   חיוב חטאת. במה דברים אמורים כשהוציאה לרשות הרבים,  אבל אם הוציאה לכרמלית    בכל גוונא מותר להחזירה.

הוציא ידו לכרמלית ,האם יכול להעביר לחצר אחרת-מא כתב להתיר ומב חולק.
האם מותר להוציא ידו מרהי לרהר מעל י"ט-בתוס משמע שמותר אולם בהל סובר שיש איסור דרבנן כמי שזורק דבלה מעל י"ט.
אם עקירה לא היתה לשם הוצאה, לא עשה איסור דאו' גם אם הוציא.
אם חלק חפץ עומד מחוץ לרהי, ואחר תוך רהי אין חייבים על הוצאתו
משיכת חפץ וגרירתו ד"א חייב- כי המגלגל עוקר הוא.

שמט- דין ד"א ברהר

סעיף א-דין ד"א ברהר
משנה ערובין- מי שישן בדרך ולא ידע שחשכה חכמים נותנים לו ד"א הואיל ולא נתכוון לקנות לו שביתה. ויש מח' תנאים היכן ממוקמים ד"א אלו, האם הוא עומד באמצען או שיכול לבחור.
מקור ד"א- שבו איש תחתיו. ר"מ אומר גוף=3 + ידיו=1 , ואילו ר 'יהודה אומר כדי יטול חפץמתחת מרגלותיו ומניח תחת מראשותיו. והגמ' אומרת יש נפקמ ביניהם לדין 4 אמות מצומצמות.
קיימת מח' ראשונים מי סובר שיש לו רק ד"א מצומצמות: רשי- ר"י הוא המחמיר ואילו ריף וראש סוברים כי ר"מ היא המחמיר, ואילו לר"י מודדים לפי 4 אמות מרווחות=לפי אמה שלו.
האן מותר לכתחילה לטלטל פחות מד"א ברהר- ראבד- בשעת דחק. ה"ה- מותר.
פסק שוע לענין ד"א ברהר- שיעור מצומצם ואילו ליוצא חוץ לתחום ד"א מרווחות
כל אדם יש לו   ארבע אמות ברשות הרבים שיכול לטלטל בהם. ומודדים לו   באמה שלו,  ואם  אמתו קטנה נותנים לו ארבע אמות בינונית של כל אדם שכל אחת מהן ששה טפחים (וע"ל  סי' שצ"ו).


סעיף ב-בגמ' יש מח' לגבי 2000 אמה האם זה ברדיוס או שמוסיפים לו את הפאות, ונפקמ, האם יש לו ד"א או את האלכסון של ד"א , ומשמע סגמ' שאין חייב אלא עד שמעביר 4 ו8/5 וכן מסביר רשי, וכן פסק הרמבם, ועד 4 אמות מותר, ובין 4 לחיוב, אסור
והראבד חולק שהרי אף פחות מד"א לא התירו אלא בשעת הדחק.
שוע פסק כרשי והביא שיש איסור בין ד"א לחייב כרמבם
ארבע אמות שאמרו,   הן ואלכסונן שנמצא שהם חמשה אמות ושלשה חומשים.  ויש מי שאומר   שמארבע אמות עד חמשה ושלשה חומשים  פטור אבל אסור.
האחרונים- הסכימו כ"יא. יש להקל כשרוצה לטלטל באלכסון ממש. אין חיות אא"כ מעביר כל החפץ ד"א ולא את מקצתו- רמבם.
סעיף ג-ערובין מובא דין המוצא תפילין חוץ לתחום, ומותר אם מעביר אחד לשני עד שמכניסים לעיר. והגמ' דנה בחבית מים של הפקר, האם אפשר באותו אופן ויש מח' תנאים
רמבם פסק כר"י שמותר ואילו רמבן פסק לאסור אף בתפילין משום אוושא מילתא וזילותא דשבת וכ"ש בחבית שהיא דבר רשות.
פסק שוע בדעת סתם את הרמבם ובדעת י"א את הרמבן
מותר לו לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים  וליתנו לחבירו שאצלו בתוך ארבע אמותיו  וחבירו לחבירו שאצלו, אף על פי שהחפץ הולך כמה מילין ברשות הרבים,  ובלבד שלא יוציאנו  חוץ מתחום שלו;  ויש מי שאוסר ( ועיין לעיל סי' ש"א סעיף מ"ב).
לרבים מותר פחות פחות מד"א אולם ליחיד אסור. בהל מחמיר ע"י 2 ב"א. שיש להתכוול שלא לזכות בחפץ שמוצאים כיון שאין לחפץ אלא רגלי בעלים. האחרונים מגנים את המכניסים ס"ת לסיהכ"נ מכרמלית ע"י פחות מד"א- דההציר היא לא להוצאה  מרשות לרשות
העברה מרשות לרשות ע"י גויים- טז מחמיר ובהל מקל משום שבות דשבות במקום מצוה.
טוב להביא הסכין אל הילד מאשר להביא את הילד אל הסכין ע"י גוי משום שאת הסכין א"צ להחזיר ,ואפשר למול בבית.
סעיף ד
ספק שוע
היו שנים, מקצת אמותיו של זה בתוך אמותיו של זה, כגון שיש ביניהם  ו' אמות, מביאין ואוכלין באמצע ובלבד שלא יוציא כל אחד מתוך שלו לתוך של חבירו. היו שלשה  והאמצעי מובלע ביניהם, כגון שבין שנים החיצונים שמנה אמות, האמצעי מותר עם כל אחד מהחיצונים במה שארבע אמותיו מובלעים בתוך שלו, ושנים החיצונים אסורים זה עם זה.

סעיף ה- בתוס' בערובין משמע שגזרו בביה"ש על הילוך פחות מד"א
פסק שוע כתוס מחשש שיוליך ד"א בב"א
 אסור להוליך חפץ  פחות פחות מארבע אמות   ואפילו בין השמשות   ואפילו בכרמלית.
מי שבא בדרך וקידש עליו היום- 1. יתן לגוי, לחמור לשוטהלקטן או חרש, מלטל פחות מד"א.
האם צריך לשבת או למספיק לעמוד- ר' ירוחם סובר שי לשבת ואילו שעצ חולק שעמיד סגי אא"כ מתקן משאו.
מדוע לא מותר כדין שבות ביהש שטרוד ונחזפ- כיון שבקלות בא לדי איסור דאו'.
מדוע גזרו בכרמלית- 1. יבוא להוליך ד"א ברהר. 2.כל שאסרו חכמים ברהר אסרו גם בכרמלית.
לצורך מצוה ובביהש-מקל מב בשעת דחק.
מה חמור יותר, האם טלטול פחות מד"א או הוצאה לרהי לרמלית- בהל מסיים בצ"ע, עפי מקורות סותרים, ונפקמ מה קרוב יותר לאיסור דאו.

שינון- סימן שמ

סעיף א
איסור נטילת צפרנים ותספורת
שבת צד: הנוטל צפרניו זו בזו, או בשיניו, וכן שערו, וכן שפמו, וכן זקנו, וכן הגודלת, וכן הכוחלת, וכן הפוקסת - רבי אליעזר מחייב, וחכמים אוסרין משום שבות.
ומסקנת הגמ'- בכלי לכו"ע חייב וכן אם עושה לאחרים .
רמבם (ט,ח)- פסק כחכמים.
רן בשם ר"ח-פסק כר"א דהוא איסור דאו' ופוסקים לחומרא.
ב"י מקשה על רן-1.לא שיך לומר להחמיר בדאו'  אלא כשיש מי שמתיר לגמרי. 2.-היא גופא המח' האם הוי איסור דאו'.
השיעור להתחייב בליקוט שערות מגופו
שבת צד: וכן שערו כו'. תנא: הנוטל מלא פי הזוג - חייב. וכמה מלא פי הזוג? אמר רב יהודה: שתים. והתניא: ולקרחה שתים! - אימא: וכן לקרחה שתים. תניא נמי הכי: הנוטל מלא פי הזוג בשבת - חייב, וכמה מלא פי הזוג - שתים, רבי אליעזר אומר: אחת. ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות, שאפילו אחת חייב. ודבר זה - אף בחול אסור, משום שנאמר (דברים כב) לא ילבש גבר שמלת אשה.
פסק שוע
אסור ליטול שערו או צפרניו, בין ביד בין בכלי, בין לעצמו בין לאחרים, וחייב על שתי שערות; ומלקט לבנות מתוך שחורות, אפי' באחת, חייב, ודבר זה אפי' בחול אסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה (דברים כב, ה) הגה: ועיין לעיל סוף סימן ש"ג דין סריקה וחפיפה.

הבדל בין יד לכלי-מב. האם יש חיוב על לקיטת שערה אחת ביד-בהל. דין חצי שיעור-גזיזת שערה אחת בכלי –בהל. נטילת צפורן אחת בכלי-א"ר. סדר עדיפויות לאשה של"ט חל בער"ש-מא. ליקוט שערה אחת מתוך שחורות-מב. ליקוט שערה לבנה מתוך שחורות כשיש עוד לבנות-בהל. תאור אב מלאכה של גוזז ושיעורו-מב. טוה על עז ואח"כ גזז=מב. הבדלים בין גזיזה לתלישה- חי-מב, כלי –יד. מדוע גזיזה אינה מלאכה שא"צ לגופה- דעת מא, גרא, ודעת בהל כמו ריבש.
תלישת נוצות מעוף מבושל- כהח (טו)-נוגע באב מלאכה תולש. ששכ-מזהיר. ויביא (ה,ל,ד)-מקל: 1.אין איסור מלאכה כי לא צריך לשער. 2.אין עליהם שם נוצה. אורלצ (אל,יג)-מקל כיון שנתבשל, וכמו שהפשטת העור אין בו משום פושט.
כהח (ב)-ל"ט שחל בער"ש עדיף שגויה תיקח יד הטובלת, ואם א"א, אזי נקרו היטב. וברגלים –עדיף ניקור.
גרוד טיט מצפורן- אורלצ (מז,לד)-אסור לנקות לכלוך תחת צפורן כדי שלא יגרד מהצפורן.
חיכוך בזקן- כהח (ט)-לא יחכך הרבה שמא יתלש, וכן אשה בשערה. ואף החוטם הוי חיטוט פ"ר, ובשרותים יקנח בהרבה מים ובנחת. ואילו יביא (ה,ו,ז)-מתיר דזה תלישה ביד, משאצל"ג, והוי תרי דרבנן.
אסור לגדל שער ארוך- כהח (יט)-משום שזה מעשה הגויים. תלישת שערה מפרוה- יביא (ה,ל)פ"ר דלנ"ל בדרבנן ושרי.

סעיף ב
רמבם (ט,ח)-"הנוטל צפרניו או שערו או שפמו או זקנו ה"ז תולדת גוזז וחיב והוא שיטול בכלי, וכן החותך יבלת מגופו בין ביד בין בכלי פטור בין לו בין לאחר, ומותר לחתוך יבלת במקדש ביד אבל לא בכלי, ואם היתה יבשה חותכה אף בכלי ועובד עבודה".       ה"ה-תמה מ"ש נטילת יבלת בכלי שפטור מנוטל צפרניו בכלי שחייב.
פסק שוע
אסור לחתוך יבלת מגופו, בין ביד בין בכלי, בין לו בין לאחר.
הבדל בין יבלת יבשה ללחה לענין נטילתה בלי או ביד-מב. תלישת ציצין- בכלי או ביד-מא. בהל-לאיזה מלאכה שיך גוזז-רמבם וש"פ –גוזז, ואילו טז משום תולש דעוקר דבר ממקום גידולו ואדם הוא כמחובר לקרקע ובהל מוכיח כי תולש זה דווקא כשעושה כן בדרך חול ובכלי , אבל ביד הוי כלאחד יד. תלישת ציצין משפתיו-בידו. מתי מותר לתלוש ביד במקום צער-בהל.

סעיף ג
שבת עה: ת"ר כתב אות אחת גדולה ויש במקומה לכתוב שתים -פטור, מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתים-חייב. א"ר מנחם ב"ר יוסי זה חומר במוחק מבכותב.
רשי-במשכן היו כותבים בכל קרש אות לזווגן, וכאשר מוחק אות גדולה אינה נחשבת כמלאכה בפ"ע דאינה מלאכה חשובה, אא"כ רוצה לכתוב ויש שם מקום ל2 אותיות.
ראש-אמנם במשכן קרה שכתבו אות אחת בטעות ומחקו כדי לכתוב אות אחרת, ולכאורה יש לחייב גם על מחיקת אות אחת כדי לכתוב אות, אולם לא נראה לחכמים להחמיר במחיקה יותר מכתיבה, ולכן חחשיבים אות אחת שנכתבה בטעות במאן דליתה דמיא. ועיקר החיוב של מחיקה הוא על רצון לכתוב שם.
בתוספתא-מחיקת טיפת דיו או שעוה, ע"מ לכתוב ויש בו מקום לכתוב 2 אותיות- חייב.
רמבם (יא,ט)-
מרדכי- עוגות שיש עליהם אותיות- אף שאי מחיקה דאו' כי  אין זו מחיקה ע"מ לכתוב, מכ"מ יש איסור דרבנן, אולם מותר לקטן כי אין בי"ד מצווין להפרישו, כל עוד לא נותנים ול בידיים.
פסק שוע כתוספתא ורמא פסק כמרדכי
המוחק דיו שעל הקלף או שעוה שעל הפנקס, אם יש במקומו כדי לכתוב ב' אותיות, חייב. הגה: אסור לשבר עוגה שכתב עליה כמין אותיות, אע"פ שאינו מכוין רק לאכילה, דהוי מוחק. (מרדכי פרק כלל גדול).

כתיבה על עצים-מב. ונפקמ בין צחיקת דיו בשורת הכתיבה, לבין שלא בשורה-בהל. הסרת דיו ושעוה מעל אותיות- מח' בח ושבוי ומכריע בהל כבח. הסרת שעוה בידו-מב. הפרדת דפים שנדבקו במקום האותיות-בהל. כתם באמצע הקריאה- פמג מקל לקרא בע"פ ואילו לויח-מחמיר, ודה"ח- כשנמצא בין גברא לגברא להחליף. דין צוחק ע"מ לכתוב בעתיד- מב. דין מחיקה שיש בה תיקון (מחיקת שטר חוב)-בהל, (עקרון בהל-כל קורע ע"מ לתקן דבר-חייב). הסרת כתם לח מספר ע"י מי-מב. שימוש בשעוה לסמן בספר-מב. שבירת אותיות בגוף העוגה-מא מחמיר אולם מב מקל כשאר אחרונים. שבירת אותיות שנכתבו בדבש ומ"פ-כנ"ל. ציורים על עוגה- מא מחמיר דדינו ככתב והוי פ"ר ואילו פמג מקל בפ"ר דרבנן ושעצ מקל היכא דהוא צורך שבת, וכ"ש שזה דרך אכילה. כתיבה על חודי דפים בספר- מא אוסר לפתוח ולסגור וטז מקל, ומב פוסק להקל, ומהיות טוב יחמיר. האם כתיבת ח"ת נחשבת ככתיבה- רשבא סובר שלא ובהל חולק. האם יש היתר מחיקה בדרך אכילה –חזוא חולק על מב. עוגה שיש בה אותיות שלא מגוף העוגה- לויח מקל, אפילו כשששובר בידו, וכן אורלצ, דהוי פ"ר בתרי דרבנן.
אין לעשות ציורם במצת מתוה- כה"ח (לב). מותר לקנח האותיות לעז ואין בזה מוחק כהח (קכ).  פתיחת דלתות אה"ק כשיש בהם אותיות- אורלצ- דינו ככתיבה בחודי הספרים ומותר. הכנת קלף לכתיבה- חיב אם הכין מקום לכתיבת 2 אותיות- כהח (סח). שבירת קליפת ביצים אסורה אם יש בה אותיות- כהח (לד)-אסור. שרטוט כדי לכתוב 2 אותיות –חייב. (רמבם).
סעיף ד
תהד- להיזהר שלא לכתוב במשקין ע"ג השולחן, וכן לא באפר אבל באויר מותר.
פסק שוע כתהד
יש ליזהר שלא לכתוב באצבעו במשקין על השלחן או באפר. אבל מותר לרשום באויר כמין אותיות (תרומת הדשן סי' ס"ג).
התנאים להתחיב משום כותב-מב. כתיבה על : אבק, חול מי תותים-במ ובהל. מים בעלמא-מח'. מי גשמים- לכוע אסור. להראות צורת אותיות באצבע עלנייר-טז. ללמוד אומנות בעיניים-אמ, מב מסייג דדוקא באקראי, מטעם מצא חפצך.
דני מוחק וכותב- תנאים למןחק מדטו-מב. כתיבה על בשרו בדיו- לרמבם חייב, ובהל מוכיח מרשבא שא"צ שהכתב יתקיים לעולם. כתיבה על בע"ח שאין להם עור- שעצ. כותב על מאכל-שעצ. משרט על בשרו- שעצ. קורע על עור- מב. כתב ע"ג כתב-מב. כתיבה באדום על שחור-מב. שחור על אדום-מב. איזה איסור קיים בכתיבת אות גדולה-מב. השלים ספר באות אחת-מב. השלים מילה באות אחת-מב. כתב אות המרמזמ למילה-מב. מחק חטוטרת ח' כדי לקבל 2 ז'-מב. נתכון לכתוב אות וכתב ששתיים-מב. השלים ספר ע"י מחיקת גג ד כדי לקבל ר'-בהל.
כתה 2 אותיות ולא השלים המילה-מב. כתב אות פעמים באופן שלא נכתבה מילה-לרמבם פטור ומב פסק דחיב. אותיות בלי תגין-מב. כתיבת אותיות בלעז-מב. כתיבת 2 סימנים המורים על מספר-מב. כתב 2 אותיות על 2 דפים-מב. כתב אות ועליה אות אחרת-בהל מסתפק.
כתיבה בשמאל, כלאחר יד, ברגלו-מב. איטר בימינו-מב. שולט ב 2 ידיו-מב. שניים המחזיקים את העט-תלוי מי העיקר וימי המסייע-מב. כותב ע"מ לקלקל עור-חיב. מוחק ע"מ לקלקל-פטור.
נפקמ בין ציור בצבעים על קיר לבין ציור על כלי-מב. מחיקה מהצורה-מב. הצמדת אותיות לקיר, והורדתם-מב
מחיקה ושרטוט
שיעור המוחק להתחיב-מב. מוחק 2 אותיות מיותרות בתורה, (שלא ע"מ לכתוב)- חיב.
כלל ח"א- כל מלאכות חיב אדם בן בימינו ובין בשמאלו חוץ מכתיבה. ובשאר איברי הגוף בכל המלאכות פטור.
שיעור להתחיב משום משרטט-מב. וכן שרטוט שעושה לכון את הפעולה על ידו, כגון שרטוט בעץ-חייב. נפקמ לדעת מה אסור מדאו' ומה מדרבנן-מב.
מחיקת כתב שעל ידו בשבת-כהח (כה)-מותר ליטול ידיו ובתנאי שאין צריך לנגבם, וכגון שמטבילם או שופך רביעית בב"א. ילקוי (ה,קט)-מקל לשטוף. אורלצ (מ,ד)-מחמיר לגבי אותיות שאין ליטול ידיו אבל אם לא פ"ר שימחקו, כגון בדיו שלנו –מותר.
הורדת כתם- ששכ (יד,יז)-מותא ביד. צילום במצלמה- ששכ (טז,כו)-ויביא (ד,כ)-כיון שלאחר פיתוח אפשר לראות, לכן נחשב גם הצילום ככתיבה ראשונית.
תחיבת אותיות מכסף בבגד- כהח (נג)-מדובר בתחיבת אותיות מ 2 הצדדים דרך האמצע.
חיבור אותיות כסף בפרוכת- כהח (ד)-ע"י מחט וב 2נקבים וביד שמאל.
משחקי אותיות- משמע במב דדוקא בחיבור וקיבוע אסור, אבל בלי חיבור מותר, וכן התיר אג"מ.
מקרב אותיות בספר קרוע- אגמ (יו"ד, ב, עה)-מתיר . ור' זילבר מחמיר. ששכ (ח,ג9-מקל.
מצייר בקליפות –בקליפה המתקימת חיב ובשאינה מתקימת פטור.
כתיבה כלאח"י- כהח (מד)-כיון שבשמאל פטור, רצוי לשבור עוגה שיש בה כתב ביד שמאל, וכן לפתוח ספר שכתוב בחודי דפיו.
כתיבה במחשב- שה"ל(ו,לז)-איסור דאו'. עפ"י חזוא (לו,א)-לחיצה על כפתור המבצעת פעולה מיד, היא כמעשה ממש.
כתיבה בחלב- כהח(לז)-אם מחמם בשבת , הוי כתיבה מדרבנן. אלא שיש בישול דאו'.
כתיבה הדיו מתנדף- מנח"י (ז,יג)-חיב אם מתקים ליום שבת.
מד חום העשוי כסרט- צי"א (יד,ל)-מותר כשאין לו מדחום רגיל. ומנחי 0ז,כב)-מחמיר. ששכ (מ,ג)-שנוי צבע בלבד מותר, והופעת אותיות אסור אא"כ היו ניכרות מלפני.

סעיף ה
טור-מותר לרשום בצפורן על הספר, כמו שרושמים לסימן לפי שאין זה דבר המתקיים.
פסק שוע
מותר לרשום בצפורן על הספר, כמו שרושמין לסימן, שאין זה דבר המתקיים.
האם מותר לרשום צורת אותיות- מא. סימון ט"ס- פמג מחייב ומב מקל. סימון בנייר רגיל-מב. עשיית סימן אחד בעור- בח משוה משרטט לכותב ולכן על עשיית 2 רישומים חייב, ועל רישום אחד פטור, ושאר אחרונים מקילים, וירא שמיים יחמיר.
לרשום בספר כדי שיזכור- כהח (בן)-מקל בשעת הצורך. לקפל דף- ילקוי (ה,קכח)-מותר כי א"צ לרישום אלא לקיפול , ובקיפול עצמו אין איסור.
סעיף ו
שבת עה. אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: המותח חוט של תפירה בשבת - חייב חטאת. רשי-בגד תפור ע"י חוט ארוך, ונתפרדו 2 החתיכות זו מזו, ומותח ראשי החוט להדק ולחבר זו היא תפירתו וחייב.
הגמ-מתחייב דווקא כשעשה קשר בראש החוט אחרת אין לתפירה קיום.
רמבם- (י,ט)- התופר שתי תפירות חייב, והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט, אבל אם תפר יתר על שתי תפירות אף על פי שלא קשר חייב שהרי מתקיימת התפירה, והמותח חוט של תפירה בשבת חייב מפני שהוא מצרכי התפירה.
ב"י- טעם הרמבם שמתיחת החוט נועדה לשחרר חוט לתפירה ואילו מרשי משמע שזה עצמו תפירה.
פסק שוע
חוט של תפירה שנפתח, אסור למתחו, משום תופר.
2 תפירות ואין קשר בראש החוט-מב. עשית קשר בראש החוט שאינו ש"ק-במ. שעצ- אפשר להתחייב אף כשמותח ואין קשר, כאשר יש עוד תפירות , ומתיחת חוט זה מחברת את החתיכות ביתר יציבות.
עשית ג' תפירות- רמבם. מינימום להתחייב- 2 תפירות וקשר בקצה חוט. ואם עשה קש"ק- חיב גם על קשר. 2 דקירות עם סיכה לחבר אריגים=מב.
הידוק כפתור שנתרופף- ששכ (טו,ח)-אסור, ואף להסירו אסור, וכן להוציא חוטי התפירה, ומותר לטלטל כפתור שנפל, וטב להחמיר. אורלצ (מז,לג)-אסור למתוח חוט כפתור ואין ללפף סביבו. נקרע לו בבגד ואין לו דבר אחר ללבוש, האם אפשר לחבר במחט- מב- אוסר לחבר סיכה ב 2 תכיפות. לויח (קכא)-מותר בסיכה אף ב 3 תכיפות, ואף בסיכת בטחון, כיון שאין כאן חוט, ומביא מחזוא (מועד,קנו)  שמותר לאשה לצאת לרה"ר במחט שאינה נקובה להידוק מפתח חלוקה, כיון שדוקא בחוט אסור, אבל בסיכה, חזותו מוכיחה עליו. אמג (חא"ח,ב,פד)-אף אם עשה בסיכה לקיום מותר. ששכ (טו,ע)-מותר לתחוב סיכה בבגד להצר או לחבר 2 חלקי בגד קרוע, ועדיף לחוש לק"נ שאין לתחוב סיכה ב 2 תכיפות. לעשות מנג'טים- (כהח (חן)-אסור לתחוג מחט ג"פ בשבת, ןפעמים מותר.

סעיף ז
הר"ר פרץ- המהדקים בגדים סביב זרועותיהם ע"י חטו שמותחים אותו ומתהדק, אסור למותחו, אא"כ יהיו הנקבים שהחוט בהם, רחבים קצת ומתוקנים בתפירה בעגול.
שבה"ל-א.תופר שיך רק כאשר מהדק ורוצה בהידוקו תמיד. אבל באופן זמני אין שיך תופר ולכן מותר להדק בית הכפפה על הזרוע, אבל אם אין נקבים, אלא שתפר שם חוט מסביב, יש במתיחתו משום תופר אף שהוא באופן זמני.
ב.בדגים עם קרסים ולולאות מותר לחברם כאשר כל החלקים מחוברים לבגד.
בעל יראים- מתיחת חוט שלפעמים נמלך להשאירו כך לעולם-אסור.
פסק שוע
אותם שמהדקים הבגדים סביב זרועותיהם על ידי החוט שמותחין אותו ומתהדק, אסור למתחו אלא אם כן יהיו הנקבים רחבים קצת ומתוקנים בתפירה בעיגול.

מדוע בנקבים רחבים אין נקרא תופר-מא. הידוק חוט בצורה רופפת-מא. מדוע בחורים המתוקנים בתפירה אין שייך תופר-מב. מתי אין אומרים שיש בעית טלטול מחט-מב.
סעיף ח
שבת מח. רב חסדא שרא לאהדורי אודרא לבי סדיא בשבתא. איתיביה רב חנן בר חסדא לרב חסדא: מתירין בית הצואר בשבת אבל לא פותחין, ואין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת! - לא קשיא, הא - בחדתי, הא - בעתיקי. תניא נמי הכי: אין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת. נשרו - מחזירין אותן בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב.
פסק שוע
מוכין שנפלו מן הכסת, מותר להחזירם אבל אסור ליתנם בתחלה בכסת.

פרוש מוכין-רשי. נפקמ בין החזרת מוכין שהיו בכר לבין נתינת חדשים- לרשי- הוי מתקן מנא, ולרמבם אסור שמא יתפור, ומב מכריע כרשי.
להעביר מכר לכר- כהח (עא)-אסור. נפוח אויר בכריות וכדור-ששכ (טז,ח)-מותר רק כשאין צריך לקשור, וכן ע"י משאבה. יסודי ישורון-(ד,ער)-אם נפחו בחול הוי ישן ומותר. מנחי (ו,ל)-אסור דזה לא אותו אויר. אורלצ (מב,ד)-אוסר כל סוג בלון וכדור.

סעיף ט

שבת עג: אמר רבא: האי מאן דכניף מילחא ממלחתא - חייב משום מעמר. אביי אמר: אין עימור אלא בגידולי קרקע.
רמבם ראש- פסקו כאביי, ומעיר ב"י שאביי ג"כ מודה דיש בזה איסור דרבנן.

פסק שוע
אסור לקבץ מלח ממשרפות המלח, שדומה למעמר, וכן אסור לקבץ כל דבר ממקום גידולו.
מהם 2 תנאים למעמר דאו'- מב. מתי הוי איסור דרבנן- מב. פרות שנתפזרו שלא במקום גידולם- מב (ואילו בסימן שלה אוסר לאסוף פרות שנתפזרו בחצר משום עובדין דחול)
איסוף פרות בפרדס- הדיעור להתחייב תלוי במטרה-מב.

פרות שנתפזרו בבית ויש טירחה לאוספם- ר' זילבר אוסר מדין עובדין דחול.
סעיף י
רמבם (ח,ו)- המקבץ דבילה ועשה ממנה עגול או שנקב תאנים והכניס החבל בהן עד שנתקבצו גוף אחד, הרי זה תולדת מעמר וחייב וכן כל כיוצא בזה.
פסק שוע
המקבץ דבילה ועשה ממנה עיגול, או שנקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו גוף אחד, הרי זה תולדת מעמר וחייב, וכן כל כיוצא בזה.

תנאים להתחייב במעמר-מב. פרות שדרך לחברם מבלי לעשות ערמה-מב. נפקמ אם קבצם במקום גידולם או בבית-מא, ומחמיר נשמת אדם, ומב מכריע כמא. מדוע אין לחייבו משום בונה- מא.
שיעור להתחייב- כהח (לח)-שיעור כפי דרצה לעשות או לי מה שהעולם נוהג.
לחבר מרגליות בעגול- כהח (ף)-מרגליות הם ג"ק ואסור.
אורלצ (מז,יח)-אין להתיר לילדים להשחיל מחרוזת בשבת אא"כ יש רגילות לפרקה תמיד ובלבד שלא יקשרו. שביתת השבת (מעמר)-מרגליות הם ג"ק ושייך בהם מעמר אולם בזכוכית או בעצם אין בזה מעמר.
סעיף יא

רמבם (כא,יז)- ורה ובורר מאבות מלאכות הן לפיכך אף על פי שמותר למלול מלילות בראשי אצבעותיו, כשהוא מנפח מנפח בידו אחת בכל כחו, אבל לא בקנון ולא בתמחוי גזרה שמא ינפה בנפה ובכברה שהוא חייב, והמשמר שמרים תולדת בורר או מרקד הוא, לפיכך אף על פי שמותר לסנן יין צלול או מים צלולין בסודרין או בכפיפה מצרית, לא יעשה גומה בסודר שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא לשמר במשמרת, וכן אסור לתלות את המשמרת כדרך שהוא עושה בחול שמא יבא לשמר, וכן המחבץ תולדת בורר הוא, לפיכך אע"פ שנותנין שומשמין ואגוזים לדבש לא יחבצם בידו.
פסק שוע
אף על פי שנותנים שומשמין ואגוזים לדבש, לא יחבצם בידו.
ממה נובע האיסור-מא.

סעיף יב
זבחים צד: זרק פשתן למים - חייב.
רמבם (ח,טז)- והמרקד כגרוגרת חייב. הלש כגרוגרת חייב והמגבל את העפר הרי זה תולדת לש, וכמה שיעורו כדי לעשות פי כור של צורפי זהב, ואין גיבול באפר ולא בחול הגס ולא במורסן ולא בכיוצא בהן, והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהן במים חייב משום לש, מפני שהן מתערבין ונתלין זה בזה. +/השגת הראב"ד/ ואין גבול באפר ולא בחול. א"א כמדומה אני שטעה בזה שהוא סבור שאם נתן בהם מים וגבלן שאינו חייב משום לישה כמו שהוא חייב בזרע שומשמין וזרע פשתן, וזהו שבוש גדול שלא אמרו אפר אינו בר גיבול אלא שאינו מחוסר גיבול ובנתינת מים לבדה חייב.+
פסק שוע

הנותן זרע פשתן או שומשמין וכיוצא בהם במים, חייב משום לש מפני שמתערבים ונתלים זה בזה.




סעיף יג
ביצה לב משנה אין שוברים את החרס ואין חותכין את הנייר לצלות בו מליח וכו'
ובגמ'- מ"ט משום דקא מתקן מנא
רשי-שוברים חרסים ושורים אותם במים, ומניחים ע"ג אסכלה רותחת כדי שהדג לא ישרף.
רמבם (כג,ו)- אין חותכין שפופרת של קנה מפני שהוא כמתקן כלי, היתה חתוכה אף על פי שאינה מתוקנת מותר להכניסה בנקב החבית בשבת להוציא ממנה יין ואין חוששין שמא יתקן, ואסור להניח עלה של הדס וכיוצא בו בתוך הנקב של חבית כדי שיקלח את היין מפני שהוא כעושה מרזב בשבת, ואין שוברין את החרס ואין קורעין את הנייר מפני שהוא כמתקן כלי.
פסק שוע כלשון רמבם
אין שוברים החרס ואין קורעין הנייר, מפני שהוא כמתקן כלי.
האם יש איסור דאו'-מב. מתי חיב גם משום מחתך-מב. קריעת נייר לקנוח-מב. הבדלים בין קורע ע"מ לתקן לבין מתקן מנא-בהל. פותח בית צואר-לרמבם ולרשי.
פתיחת אגרות ומעטפות
אגרת סגורה בחותם-קריעת ניר סביב החותם. קריעת החותם. כיצד לפתוח בצורך גדול.
פתיחת מכתב המצוי במעטפה- בהל. אולם לשיטצ רשי בשיטת ר"י יש בזה איסור תורה.
קריעת ניר טואלט בשנוי-אורלצ (ב,מ,ו)-כיון שזו מלאכה שעיקרה דאו', אסור בשנוי אף שלא החריצים. מנוחא (כג,טז,י)-מותר בשנוי כי האיסור מדרבנן, וכלאחר יד מותר. חלק"י –כלאח"י ע"י מרפק. ששכ (כג,טז)-בשעה"ד כלאח"י, ועדיף לקנח הניר מכתבים. ילקוי (ה,קמו)-בשעה"ד מותר בשנוי גדול כגון בשמאל או במרפק, רגל.
פתיחת מכתב- אורלצ (מא,ה)-אם קורע מעטפה דרך השחתה מותר כדין פתיחת שקית חלב. וח"ד- נכון להחמיר ע"י גוי.



סעיף יד
רמבם (י, יא)- המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו הרי זה תולדת תופר וחייב, וכן המפרק ניירות דבוקין או עורות דבוקין ולא נתכוין לקלקל בלבד הרי זה תולדת קורע וחייב.
פסק שוע כרמבם
המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו, הרי זה תולדת תופר וחייב; וכן המפרק ניירות דבוקים או עורות דבוקים ולא נתכוין לקלקל בלבד, הרי זה תולדת קורע וחייב.
דין תופר-שיעור להתחיב-מב. שיעור מדביק לחיוב-מב. תיאור מלאכת תופר-בהל.
דין קורע- כונה לקלקל-במ. קורע לתועלת-מב. קריעת דיבוק\ חיבור שלא נעשו לשם קיום-מא. נ]קמ בין חיבור דפים ע"י שעוה במקום האותיות ללא במקום האותיות-מא. קריעת דפיךם שלא נחתכו בכריכה-בהל. בגד שנסתבך בקוצים-מב. לבישת בגדים חדשים-מב. שבירת אגוזים במטלית-מב. האם בעינן שיעור אחיד לאב מלאכה ולתולדה-בהל, מציין נפקמ בין בין טוחן, דיבוק, מפרק וקורע. האם מתחייב דווקא בקורע ע"מ לתפור-בהל מעיר בשם נשמת אדם על סתירה בשוע בין שמ ובין שיז, שלד –מסקנת הבהל.
שימוש בטיטולים- פתיחת המדבקה, הדבקה על הילד, קריעת המדבקה, הדבקה לצורך זריקה.

שולחן ערוך אורח חיים סימן שמו

סעיף א
איסור הוצאה מדאו'- שבת ו. אם הכניס והוציא בשוגג חייב חטאת והמזיד ענוש כרת ושנקל.
הוצאה ממ"פ ע"מ להחליף בין רשויות דוא'- שבת ו. עומד אדם על איסקופא ונותן לעני ולוקח ממנו , וכן נותן לבע"ב ונוטל ממנו ובלבד שלא יעביר מאחד לשני ואם נתם שלשת ם פטורים
רשי-גזרינן שמא יבוא להוציא להדיא מרהר לרהי.
מן התורה אין חייב אלא במוציא, ומכניס, וזורק,  ומושיט מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד;  וחכמים אסרו מכרמלית לרשות היחיד או לרשות הרבים, או מהם לכרמלית; אבל מקום פטור,  מותר להוציא ולהכניס ממנו לרשות היחיד ולרשות הרבים, ומהם לתוכו.  אבל העומד ברשות היחיד ומוציא, או מכניס או מושיט וזורק, לרשות הרבים דרך מקום פטור או איפכא,  חייב.  וכן לא יעמוד אדם על מקום פטור  ויקח חפץ מיד מי שעומד ברשות הרבים ויתננו למי שעומד ברשות היחיד, או איפכא.  ולהחליף דרך מקום פטור  ברשויות דרבנן,  יש אוסרים  ויש מתירים (ע"ל סימן שע"ב סעיף ו').

סעיף ב
מן התורה אין חייב אלא  במעביר ד' אמות ברשות הרבים; וחכמים אסרו להעביר ד' אמות  בכרמלית. וים ובקעה,  תרי גווני כרמלית נינהו ומותר לטלטל מזו לזו תוך ד' אמות.

סעיף ג
 קרפף (פי' מקום שמוקף מחיצות בלא קרוי כמו חצר)  יותר מבית סאתים  שלא הוקף לדירה  אסרו חכמים לטלטל בו אלא תוך ארבע אמות,   ומותר להוציא ממנו לכרמלית אחר כגון בקעה העוברת לפניו. הגה:  ולכן מותר ליקח מפתח מכרמלית שלפני גינה  לפתוח ולנעול ולהחזיר המפתח אליו (טור), ובלבד  שלא יהא ביניהם אסקופה שהיא רשות היחיד, כגון  שהיא גבוה עשרה ורחבה ארבעה, או שיש לה     שני מחיצות מן הצדדין  שהם רחבים ארבע   ומשקוף עליה רחבה ארבע, דאז הוי רשות היחיד אע"פ  שאינה גבוה עשרה.  מיהו אסור להכניס  מאסקופה לרה"י או איפכא,  דחיישינן שמא לא יהיה התקרה ארבע, ואז אם אין האסקופה גבוה שלש יש לה   הדין שלפניה;  ואפילו אם גבוה שלש, מאחר שכל רשויות שלנו הם כרמלית אמרינן מצא מין את מינו וניעור, כמו שנתבאר סימן שמ"ה.  וכן אם התקרה רחבה הרבה ואין לה מחיצות מן הצדדים,  דינה כרשות שלפניה.   וכן בגגין שלנו  הבולטין לפני הבתים, דינם כרשות שלפניהם (הגהות מרדכי פ"ק דשבת).

שנח- דין איזה מקומות נקראים מוקפים לדירה

סעיף א-
דין קרפף שלא הוקף לדירה-קרפף יותר מב"ס.... 70אמה ו4 טפחים= 5000*1 אמה.
וכן נפסק כר"י שאין השטח חייב להיות מרובע אלא כל עוד האורך פחות מפי 2 מהרוחב.
פסק שוע
כל היקף שלא הוקף   לדירה,  כגון גנות ופרדסים   ובורגנים  שאינם עשוים אלא לשמור בתוכן,  אסרו חכמים לטלטל בתוכה יותר מד' אמות אם הוא יותר מסאתים; אבל אם היא סאתים,  שהוא שיעור ע' אמה  וד' טפחים על ע' אמה וד' טפחים,  מותר לטלטל בכולו  בין שהוא מרובע בין שהוא עגול  או  אריך וקטין,  ובלבד שלא יהא ארכו יותר משנים ברחבו   אמה אחת; ואם הוקף לדירה, אפי' יש בו כמה מילין, מותר לטלטל בכולו. הגה: ועיין לקמן סי' ת"א דין סתם עיירות  אי מוקפות לדירה. וי"א  דסתם קרפיפות שלנו מקרי מוקפות לדירה,  דרגילים לפתוח פתח תחלה ואח"כ להקיף (מרדכי פרק עושין פסין). וי"א עוד דכל קרפף שהוא   סמוך לביתו מקרי הוקף לדירה, כי  דעתיה עלויה (הגהות אשירי פ"ב דעירובין),  ויש חולקין בזה. (ב"י בשם תוספות).

במח'  ב"י ורמא אודות קרפף סמוך לעיר- כשבדעתו להתשמש בו אז מסתמא ההקפה היתה לשם דירה, והאסרין סוברים שאפילו סמוך לביתו לא מועיל אם לא פתח פתח ואח"כ הקיף, ומב סובר להחמיר כב"י.
מה נקרא שימוש אדם –עפי המשנה- פסי ביראות- לשם מים  (ותוס חולקים כי הוי תשמיש ארעי. חצר- חפצי אדם. מוקצה- חפצי דירה.
דיר סהר- אמנם המשנה מונה אותם כמוקפים לדירה ורשי מפרש כי נכנסים דרכן הביתה אולם בהל סובר שאין בזה תשמיש דירה וסובר שכנראה נכנס לשם חליבת הפרה ו מסכם בצ"ע.
סעיף ב- מה נקרא מוקף לדירה
בערובין משמע שרחבה אחרי הבית אין מטלטלטים בה ד"א אא"כ :1. עשה פתח מהבית אליה 2 .הקיף לדירה אבל אם הקיף ואח"כ פתח  דלת לא מועיל.
2. מב- אם חשב בפרוש בשעה שגדר השטח, כדי לבנות דירה, והשטח ישמש את הדירה מועיל.
3. אם בנה בית ואח"כ הקיף וחשב בשעץ היקף שיפתח פתח מהבית לקרפף לשם שימוש הבית מועיל.
כיצד מכשיר שטח שיהיה מוקף לדירה – בגמ' 1.פורף פירצה יותר מ10 אמות ואח"כ גודר לשם דירה.2.אבעיא להו פרץ וגדר אמה עד  שהשלימו ליותר מ 10 אמות – ומסקנת הגמ' להכשיר כי פנים חדשות באו לכאן.
3. דרכי משה בשם תהד- להניח בשניצדדי המחיצה עפר ברוחב 4 טפחים  באופ ן שישאר מהמחיצה פחות מ-10 טפחים, ואז השטח נחשב פרוץ, כי יש דריסת רגל, ואח"כ יפנה העפר., ושה מועיל לשיטת רשי שסובר שעפר מהטל מחיצתא ולא לר"ח וראביה . אמנם קיימת עוד מח' בשיטה זו, האן מועיל ביטול עפר לשבת אחת, שהרי בדעתו לפנותו. המקילים סוברים שמועיל ביטול בפיו ויש חולקים ומב מכריע להקל.
הגרא חולק על היתר שיטה זו מדין "גידוד 5 ומחיצה  5 מועיל" וסובר שעפר שמוסיף רק מצטרף לקיים ולא מבטלו אולם בהל חולק ומתיר כי יש דריסת ב"א, משא"כ שם שסו"ס יש מחיצה של 10 טפחים.
ספק שוע
ומה נקרא מוקף לדירה, זה  שבנה בו בית דירה  או שפתח לו פתח  מביתו   ואח"כ הקיפו.  ואם היה מוקף שלא לשם דירה ורוצה להקיפו לדירה א"צ לפרוץ כולו, אלא  יפרוץ בו פרצה  ביותר מעשרה  ונמצא בית פתוח בו בלא היקף,  ויחזור ויגדור  הפרצה כולה  או אמה היתירה על עשר אמות, והעשר אמות פתח הן, והרי הוא פתוח ולבסוף הוקף. ואם פרץ אמה, וגדרה, וחזר ופרץ אמה אצל מה שגדר, וחזר ועשה כן  עד  שהשלימו לעשרה,  מותר. (עיין ת"ש). הגה:  ואם קשה עליו לפרוץ הכותל,  י"א דיכול להניח עפר אצל הכותל  משני צדדיה  עד שיתמעט הכותל מגובה עשר ורוחב העפר  רחב מארבע  באורך עשר אמות באורך הכותל,  ואם  אין בגובה העפר עשר א"כ הוי כאילו פרץ שם הכותל שלא נשאר שם גבוה עשר למעלה מן העפר דהוי כקרקעית הקרפף,  ואף אם  חוזר ולוקח משם אח"כ העפר,  הואיל ובטלו שם שבת אחת. ויש חולקים  דעפר לא הוי בטול  אא"כ אין עתיד לפנותו לעולם. (ת"ה סי' ס"ה /ע"ה/ הרא"ש פ"ק דסוכה).
4. מב –ממעט מגובה בכותל ע"מ שלא יהיה בו גובה של י"ט לאורך יותר מ 10 אמות, ואח"כ גודר ע"י צוה"פ.
5. מספיק לפרוץ ג"ט סמוכים לקרקע  לאורך יותר מ 10 אמות וכך מבטל מחיצה כי גדיים בוקעים בה.
שטח שאינו נחשב מוקף לדירה- 1 .הקיף השטח מתחילה ואח"כ בנה בית.
2. בנה בית על השטח אבל הקיף אחרי הבית בלי שפתח דלת לקרפף המוקף, ואף אם פתח פתח אח"כ לא מועיל.
3. האם מועיל עשיית חלון כעשיית פתח- פמג  סובר דלא מועיל כי חלון נעשה לאויר ושמש, ואין זה שימוש קבע, אולם בהל נשאר בצ"ע.
-
סעיף ג- התרת תל יותר מב"ס הגבוה 5 טפחים
בגמ' אם עשה מחיצה 5 טפחים על תל טבעי של 5 טפחים, מועיל הואיל ובאוייר מחיצות הוא דר
פסק שוע
תל גבוה עשרה  דינו כקרפף.
שטח יותר מב"ס אין מטמטלין במחיצה שנעשתה מאליה- כיון שלא הוקפה לשם דירה.
סעיף ד- מיעוט קרפף ע"י נטיעת אילנות
בגמ' משמע שא"א למעט קרפף ע"י נטיעת אילנות מאחר וריאלנות מצויים שם להנות בהם ב"א, לעומת זאת אפשר למעט ע"י בנית עמוד 10*4*4.
פסק שוע
קרפף יותר מסאתים שנטע בו אילנות  למעט אוירו,   לא הוי מיעוט. ( אפילו יש בהן גבוה עשרה ורחב ארבעה). (המגיד פי"ו).  והוא הדין  לחופר בו בור.

סעיף ה
יש מח' בגמ' האם עמוד גבוה 10 ורחב בין 3 ל4 ממעט- ונפסק שכן.
כלל ה"ה לגבי מה ממעט הקרפף-  בורות מים 10*4*4 לא ממעטים כי הם משמשים את הגינה, וכן בית כינוס מים.
פסק שוע
בנה בו  עמוד ונתמעט בכך, אם הוא  רחב ג' טפחים  הוי מיעוט.
דבר המיטלטל אינו ממעט לעולם-מב.
סעיף ו- עשית מחיצה לביטול מחיצה
בערובין משמע שאם בונה מחיצה חדשה ומרחיק אותה ד' טפחים מהישנה, מועיל להקף לדירה, אם עשה יותר מ 10 אמות. אלא שנחלקו רבה ורבא אם הרחיק בין 3 ל-4 טפחים האם מועיל. לרבה מועיל כיון שיצא מדין לבוד ואילו לרבא לא מועיל לא מועיל כי אין שם רווח 4 טפיחים.
כיצד מועילה המחיצה החדשה- לראש- כדין מחיצה של חיותר מ 10אמות שבנין חדש סותר מחיצה ישנה. ואילו לרמהם-המחיצה מועילה בדרך של מיעוט שטח הקרפף.
פסק שוע כרבה כי הוא הרב וכטעם הראש
בנה מחיצה   באורך עשר  לפני מחיצה הראשונה לבטלה  שתהיה כמו שאינה   ויהיה מוקף לדירה על ידי השנייה, אם הרחיקה מהראשונה  שלשה טפחים מותר.
יש לפתוח פתח של יותר מ- 10אמות קודם הבניה.
ריטבא- יש להקיף את כל המחיצות ולא מספיק ב-10 אמות.
מחיצה תוך ג' טפחים- דין כמחיצה ישנה כיון שמוסיף על הבנין אולם מועילה למעט השטח, אם אין חלל  כלל בינה לבין המחיצה הישנה .
מרחק מקסימלי לבניית המחיצה החדשה הישנה- פחות מ 10  אמות , כי מעל 10 הוי פרצה ולא פתח.
סעיף ז- האם מועיל עבוי הכתלים למעט שטח
גמ' ערובין טח בו טיט ויכול לעמוד בפ"ע מועיל למעט. ואם אינו יכול לעמוד בפ"ע מח' . רבה סובר שמועיל למעט כי עכ"פ כבר עומד ואילו רבא סובר שלא ממעט כיון שלא עומד בפ"ע.
ספק שוע כרבא אע"פ שהוא התלמיד ונגד 2 מעמודי ההוראה
טח טיט על מחיצות הראשונות  למעט אוירו ונתמעט, אם הטיט עבה שאם תנטל מחיצה הראשונה ראויה לעמוד בפני עצמה,   הוי מיעוט; ואם לאו,  לא הוי מיעוט.
קושי על רמבם שפסק שטיחה מועילה, בעוד שבנית מיצה פחות מג"ט למחיצה הישנה אינה מועילה- מתרץ ה"ה יש לחלק הין אם הטיחה מצטרפת למחיצות או רקשמוקפת ע"י מחיצה ישנה ויש ביניהן חלל
לשיטת שוע על המחיצה להיות י"ט ורחבה מינימום ג"ט  אחרת דינה כעמוד. והאירונים חלקו על שוע דהיה לו לפסוק כמו רבה, דהוא רבו של רבא, ולכן סוברים להקל.
אין טיחה שאינה עומדת בפ"ע יכולה לשמש מחיצה אבל יכולה למעט שטח.
אם בשעת עשית הכותל טח בטיט במטרה להקיף לדירה מועיל אע"פ שאין הטיח יכול לעמוד – כיון שדומה לכותל עב .
סעיף ח- תל בשטח ב"ס
ערובין הרחיק מן התל ד"ט ועשה מחיצה מועיל. ואם הרחיק פחות מג"ט משפת התל, מח' , ונפקמ היא שהאוסר סובר שאין מחיצה על מחיצ מועילה, ולמתיר מויעלה מחיצה על מחיצה. ולכןע אם עשה מחיצה על שפת התל מועיל כין שדר באויר המחיצות.
שוע פסק כראש ורמבם שמחיצה ע"ג מחיצה לא מועיל (אא"כ נבלעה הראשונה), אולם אם בנה על שפתו מועיל.
בנה מחיצות על הראשונה להקיפו על ידם לדירה,  אינו מועיל.  ואם נבלעו התחתונות ונשארו העליונות מאליהם,  ניתר על ידם. אבל תל יותר מסאתים  ועשה מחיצות,  אפי' על שפתו, לדירה,  מועיל שהרי דר  באויר מחיצות שעשה עתה.
עד כמה צריכות המחיצות הראשונות להיבלע ע"מ שיועילו המחיצות החדשות- ברמבם משמע שכל הישנות יבלעו אולם מב מסתפק בלא נשאר בהם י"ט.
מספיק לבנות מחיצה אחת על תל באורך מעל 10 אמות.
סעיף ט- זרעים המבטלים קרפף שהוקף לדירה
זרעים- בערובין מובא בגמ' שקרפף סהוקף לדירה, מתבטל אם נזרע ברובו, וא"א לטלטל בו, כי בזרעים לא גרים אנשים, וכל השטח מהוה גינה. ומסקנת הגמ' שם אף אם מיעוט של קרפף נזרע זרעים יש מח' באם השטח הדרוע הוא ב"ס, דאז נפרץ לחצר ואסור לטלטל בכל החצר, או שדוקא יותר מב"ס אוסר בטלטול אץ כל החצר.
פסק שוע כמקילין
נטיעות- בערובין מובא שאם נטע רובו מותר לטלטל כי דרך לנטוע אילנות להסתופף בצילם.
כיצד נטועים האילנות- ערובין נאמר כי אע"פ שאינם נטועים כאצטבלאות , אף אם נזרע כולו מותר לטלטל.
קרפף יותר מסאתים שהוקף לדירה  ונטע רובו אילנות, אפילו אינם נטועים  שורות שורות  אינם מבטלים הדירה;  אבל אם נזרע רובו   הזרעים מבטלים הדירה  אפי' אין בהם   אלא סאתים.  נזרע מיעוטו,  אם אין בו אלא סאתים  מותר;  יותר מסאתים, אסור.
רוב שטח לענין חומרת זרעים- דוקא מעל 50 %.
האם מותר לטלטל במיעוט שטח שנזרע שמתחת ב"ס- טז פסק לאסור ומב חולק.
סוג טלטל האסור בזרוע  מעל ב"ס- דוקא ממנו לבית או לחצר אבל מותר לטלטל כלים ששבתו בו.
האם זרעים מבטלים היקף לדירה בעיר מוקפת חומה- קיימת מח', ונפקמ היא כח החומה לעומת מחיצות רגילות, ומסקנת בהל שאם אין הזרעים מוקפים חומה כשלעצמם  מותר לטלטל, אבל אם מוקפים חומה בפ"ע, הם מבטלים את ההיקף החומה לגבי השטח הזרוע- ואסור לטלטל בו.
האם תבואה שנקרצרה מבטלת היקף לדירה- הנפקמ היא האם תלוי המציאות הזרעים בפועל , או כל שהיה כאן ביטול זרעים.
סעיף י- זרעים המבטלים חצר ורחבה שהוקף לדירה, מאחורי הבתים
ההתלבטות היא האם חצר היא כקרפף, שזרעים יבטלו היקף לדירה, או אולי כוחם רב כיון שתשמישם גדול יותר לדירה מאשר הקרפף.
הטור מסכם שטוב להחמיר
פסק שוע כטור ויש לחלק בגודל החצר
מי שיש לו גינה בחצירו, אם הוא רוב החצר,  אפילו אין בה  אלא בית סאתים  לא יטלטל   ממנו ומן החצר לבית.  ואם הוא יותר מסאתים, לא יטלטל בה ובחצר  אלא בד' אמות. ואם היא מיעוט החצר,  מה שיש בה יותר מסאתים   אוסר כל החצר. ואם יש בה סאתים או פחות,  אסור להוציא   ממנה לבית.
חצר גדולה מב"ס- רוב זרוע- אסור לטלטל בחצר עצמה כדין כרמילת
מיעוט זרוע- מותר לטלטל במקום הזרעים.
אסור להכניס משטח זרוע לבית (ובשעת דחק מותר)
מותר להכניס משאר השטח שלא נזרע לבית

חצר ב"ס או פחות- רוב זרוע- מותר לטלטל בחצר עצמה
אסור מבית לחצר
מיעוט זרוע- מותר לטלטל הכל
דין זרעים שגדלו מעצמם- אם לא חשובים ולא מקפיד שידרסו שם , לא מבטלים. ואם מחיב אותם אז יש מח' והנפקמ היא האם ביטול זרעים הוא דוקא כשועושה מעשה נטיעה הידיים.
גנות נוי- מח.
דין שדה חרוש ערוגות, ובכל הערוגות יש ב"ס אך לא רוב השדה- מח' האחרונים אם אמרינן שהשביל בין הערוגות מבטל דין לבוד בין הערוגות עצמם.
שדה זרוע בחלק מן השנה- עדיף לכתחילה להקיף כל השנה, ובדיעבד מקילין כל זמן שהשדה לא זרוע.
סעיף יא- האם מים שנכנס, דינם כזרעים או כאילנות
בגמ' משמע שמים שחדרו לקרפף יותר מב"ס שהוקף לדירה חא מבטלים בהתקים בתנאי:
1 ראויים לתשמיש- שתיה או כביסה
2. אין בעומקם י"ט, בשטח של יותר מב"ס, אולם הגמ' דוחה תנאי זה כיון שמדמה לפרות , שכמו שפרות י"ט בכל שטח לא מבטלים, שטח שהוקף  לדירה כך המים, אף אם עמקם יותר מ"יט.
קיימת מח' ראשונים לגבי מים שאין ראויים לתשמיש- האם מבטלים לפי השטח שתופסים ,בדומה לזרעים , או שיש גם להתחשב בעומקם
ראש- אין תלוי כלל בעומק המים ודינם כמו זרעים.
רשי- אף שתופסים חלק ניכר מבשטח בכ"ז לא מבטלים היקף לדירה אם אין בעומקם י"ט מאחר ונחשבים כטיט, ואין טיט חולק רשות לעצמו.
שוע פסק כרשי
קרפף יותר מבית סאתים שהוקף לדירה  ונכנסו בו מים,  אם ראוים לשתייה  אין מבטלין הדירה אפילו אם המקום שנתפשטו שם  יותר מסאתים, ואפילו הם עמוקים הרבה;  ואם אינם ראוים לשתיה   דינם כזרעים,   והוא שיהא בעמקם  עשרה טפחים.

סעיף יב- שקרוי ממעט משטח קרפף
בגמ'  יש מח' לגבי קרפף ג"ס אין שיש בו סאה מקורה, האם אמרינן פי תקרה יורד וסותם, והקרוי מחסרו, או שאויר קרויו לא מחסרו והוי בית ג"ס.ולכוע אם מדובר בתקרת אכסדרה ,התקרה ממעטת השטח, אולם אצלנו מדובר בגמ' באורזילא: 1.תקרה משופעת. 2.כמין גם 3.ערסל של שומרים.
פסק שוע להקל כשפי תקרה יורד
קרפף בית שלשה סאין וקירה ממנו בית סאה,  מותר,  אפילו אם הקירוי משופע.

מדוע פסק שוע שפי תקרה משופעת גוד אחית והלא בשסא ס"ו פסק להחמיר- כאן מדובר באיסור דרבנן ולכן הקילו.

סעיף יג- קרפף שנפרץ במלואו לחצר
בגמ' א"ר זירא קרפף ב"ס שנפרץ במלואו לחצר, אסור לטלטל  בקרפף, כי אויר החצר מייתרו ליותר מב"ס, והגמ' ממסיקה כי לא אויר החצר הוא שמייתרו, שהרי החצר עצמה מותרת הטלטול, אלא אויר המחיצה הוא שמייתרו, והיינו לר"ש שסובר ש-2 רשויות לא אוסרות, אם נפרצו אחת לשניה. וכ"ש שאם חצר נפרצה לקרפף והקרפף מגודר מותר לטלטל כיון שאין 2 רשויות, כי הקרפף מגודר.
ספק שוע דין מחיצות שנפלו
קרפף בית סאתים  מצומצם, וחצר  שנפרצה במילואה זה לזה,  הקרפף אסור מפני   שמקום המחיצה מייתרו  ונעשה יותר על סאתים.
גם חצר יכולה להיאסר בטלטלול אם נפרצה בגודל מעל 10 אמות דהוי פרצה, ואיו עד 10 אמות הוי פתח.
עובי המחיצות שמייתרות הקרפף ליותר מב"ס- לכאורה דווקא אמה, כי אמה מייתרת ב"ס מצומצם, ומשיא בהל בצ"ע כי לא ניתנה מידה בשוע.

סעיף יד-פרדס סמוך לבית
בגמ' מדובר על בוסתן שהיה מוקף בג' מחיצות שלא לדירה. וכותל ביתו היה כותל רביעי, ועשה פתח לפרדס טרם שבנה את הכותל הרביעי, ואח"כ נפל הכותל הרביעי, וא"כ א"א לטלטל בפרדס, כ לא הוקף מעיקרא לדירה. ויש שפירשו שמדובר שהיה הפרדס מוקף מחיצות ואח"כ בנה מחיה נוספת בריחוק  כדחי להכשיר הטלטול.
הג"א- יכול להכניס דברים לביתו אם יעשה 2 גדרות המובילות לתוך ביתו.
פסק שוע
קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה,  ופתח בו פתח  ועשה מחיצה לפניו  יותר מעשרה, והותר ע"י מחיצה זו שעל ידה בטלה מחיצה ראשונה שלא היתה לשם דירה,  ואח"כ נפלה מחיצה אחרונה,   חוזר לאיסורו.

שסב- איזה מחיצה קרויה מחיצה לטלטל

סעיף א- מחיצה שלא ע"מ לדור בה
בערובין מחיצות ארדכלין לא שמיה מחיצה, כיון דלצניעותא לא הוי מחיצה.
רשי- מחיצה זמנית, ולצניעות, ומחרת סותרים אותה, ואין מטרתה להיקף דירה.
האם מחיצות אדרכלין מועילו להקיף שטח פחות מב"ס- רמבם- לא. רשבא- כן.
מחיצה ע"י ענפי אילן- בערובין אילן המיסך על הארץ אם יש לבוד עם הקרקע ובין ענפיו מטלטלין תחתיו.
ובגמ' אין מטלטלין בו אם יותר מב"ס משום שהוא דירה שתשמישה לאויר, שאיהנ נעשית לדירה
ב"י- צריך לקשור הענפים כי איתא בסוכה שמיחיצה שאיהנ עומדת בפני רוח מצויה, אינה מחיצה.
ובערובין- מועיל מחיצת ענפים להקיף שטח עד ב"ס.
פסק שוע
כל מחיצה שלא נעשית לדור בתוכה,  אלא לצניעות   או לשמור מה שיתנו בתוכה או לישב בה  כדי  לשמור השדות,  היא מחיצה לטלטל מה שבתוכה, אבל אינה מחיצה לעשות מה שבתוכה מוקף לדירה אם הוא יותר מב' סאתים. הילכך אילן שענפיו יורדים למטה, אם  אינם גבוהים שלשה מן הארץ  ועיקרן במקום שמחוברין לאילן  הוא גבוה עשרה, חשוב מחיצה  ומותר לטלטל בכולו;  והוא שימלא האויר שבין הענפים בעצים או בקש, ויקשור הענפים שלא ינידם הרוח, שכל מחיצה  שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה, אינה מחיצה.  ודוקא עד בית סאתים,  אבל יותר מבית סאתים, לא,  אפי' נטעו לכך כיון   שאינו עשוי לדור בתוכו אלא להסתופף בצלו לשמור השדות.

דין מחסן יותר מב"ס המשמש לאחסון תבואה- מצד אחד מקורה , אולם מצד שני אינו משמש לדירה, אלא לשמור תבואות, ותלו במח' רשי ורמבם לגבי הגדרת קרפף, דלרשי התנאי אם לא גרים, ואילו לרמבם כיוון שיש תקרה אין זה קרפף, ומכריע בהל כרשי ועכ"פ אם משתמש שם גם יתר צרכי דירתו, הוי בכלל דירת אדם.
סוכת שומר- איהנ בכלל דיר, אא"כ ישן שם גם בלילה.
כשיש אילן 10*4*4  כיול לטלטל אף היכן שאין גבוה י"ט כדין חורי רהי.
אין עצים נטויעם בשורה מהוים מחיצה, כדין מחיצה הנעשיצת מאליה, שאינה מועילה בשטח מעל ב"ס, אולם מועיל אם מילא קש ביניהם, לשם דירה אף אם האילנות לא ניטעו לשם מחיצה.
ובשטח מתחת ב"ס- מועיל.
לשם מה נועדה קשירת הענפים- בשעצ מעיר כי הקשירה נועדה לכאורה שישהיה דין לבוד בין הענפים עצמם, ואף שנשאר בצ"ע על הרמבם שכתב שזה מדין מחיצה שלא תנוע מכ"מ מצריך שאף שעושה מחיצה בביתו צריך לקשור כדי שרוח מצויה לא תנידנו.
סעיף ב- תוספת מחיצה למחיצה קיימת
בגמ' דריש מרימר גידוד 5 ומחיצה 5 מצטרפים
פסק שוע
 תל שגבוה חמשה והשלימו לעשרה,   שעשה עליו מחיצה גבוה חמשה,  חשובה מחיצה  לטלטל  ולכל דבר.
גם חריץ בעומק 5 מועיל כמו תל הגובה 5.
מב מסתפק במקרים הבאים- 1 .תל מתלקט 5 מתוך 2 אמות- האם יש לו דין מחיצהף כיון שניחא ללכת עליו.
2. תל בגובה 2 טפחים זקוף- האם מצטרף לבנית 8 טפחים עליו.
3.בנה מחיצה 5 בריחוק יותר מג"ט מתל- לכאורה הרחקת מחיצה ממחיצה בג"ט ואין מצטרף (שנח ס"ו) או אולי קיר המתלקט 10 טפחים מתוך 4 אמות ,ומסכם בהל להקל.
סעיף ג –מחיצה טבעית, ומחיצה בעומדת מאליה
מחיצה העומדת מאליה-בגמ' יש מח' אביי ורהא לגבי לחי העומד מאליו, האם מועיל לסמוך עליו, ומסקנת הגמ' דדוקש בלחי יש מח' כיון שיש בו חומרא ,שצריך לעשותו להיכר ולכן יש לעשותו בידיים, אבל לגבי מחיצה שנעשתה מאליה, מועילה אף שלא סמכו עליה מבעו"י.
דין מחיצה שנעשתה בשבת בשוגג ובמזיד- בגמ' שי מח' לגבי מי שעשה מחיצה ע"ג מחיצה בין ר"ח לר' ששת. ר"ח אומר שמועיל לענין שבת, אבל לא מועיל לקנות הנכסי הגר, אלא עש שיעדור שם, אבל ר' ששת אמור שגם בשבת לא מועיל. ומסקנת הגמ' שמחיצה שנעשתה בשבת במזיד או בשוגג, אמנם מחייבת את הזורק אליה, כדין זורק לרהי, אבל לענין טלטלו במחיצה, הרי שהמחיצה תועיל אם נעשתה בשוגג, אבל במזיד אין לטלטל בה כלל.
האם האדם שעשה את המחיצה בשוגג יכול לטלטל בה – רשבא- יכול כיון שהיה בשוגג.
רמבם –כל שנתכוון לעשיית המחיצה, אף שהיה בשוגג, אסור לטלטל בה בשבת, ומב שהתירה בגמ' זה כשנעשה בשוגג שלא לדעת המטלטל.
מחיצה שנפלה בשבת והוקמה במזיד- בגמ' מובא לגבי ספינות שהיו קשורות , אולם במסקנת הגמ' נחלקו רשי ותוס'
רשי- אם במזיד אסור לטלטל סבהם. אם בשוגג- מותר לטלטל בהם. וכן פסק הרמבם.
תוס'- החילוק בין מזיד לשוגג הוא דוקא לענין טלטול, שהמחיצה יכולה להתיר ברהר, אבל מחיצות שנפלו בין חצרות, כגון לחלק בין דיורין, והוקמו אף במזיד, מועיל גם לטלטל בהם.
שוע פסק כתוס'
מחיצה העומדת מאליה דהיינו שלא נעשית לשם מחיצה,  כשרה.   מחיצה שנעשית  בשבת, כשרה והני מילי שנעשית בשבת   בשוגג, אבל במזיד הויא מחיצה להחמיר לחייב הזורק מרשות הרבים לתוכה  אבל לא להתיר לטלטל בתוכה. והני מילי  שלא היה שם מחיצה תחלה, אבל היתה שם  והסירה וחזרה ונעשית, אפי' במזיד, חזרה להתירה הראשון.  כגון שנים או שלשה  שהקיפו במחצלאות סביבותיהם ברשות הרבים, והבדילו גם ביניהם במחצלאות  ועירבו יחד, מותרים לטלטל מזה לזה.  נגללו המחצלאות, נאסרו. חזרו ונתפרסו,  אפי' במזיד, חזרו להיתרן הראשון.

האומר לחברו לעשות מחיצה, או שחברו עושהל דעתו, אף במצב שהעושה הוא שוגג, וכגון שלא יודע שאסור- אסור למוטבל הינות כי לדידייה הוי  מזיד, ומשום קנס.
אמירה לגוי לתקן צוה"פ בשבת- רעו ס"ק כ"ה- מותר לומר לגוי לתקן ערוב שנתקלקל בשבת, כדי שלא יבואו רבים, לידי מכשול, וכדאי הוא בעל העיטור לסמוך עליו במלאכה דאו' במקום מצוה דרבים, ועדיף ע"י קשר עניבה.
מקום המוקף מחיצות ובאמצע יש מחיצה המחלקת את השטח- אם נפלה בשבת מותר להמשיך לטלטל כמו שהיה מותר בכניסת השבת, כיון שהותרה הותרה. שסה ס"ז.
ערוב חצרות שהתקלקל או שנאכל בשבת- מותר להמשיך לטלטל בשבת זו, ואף לכתחילה מורת לאכול הערוב, מאחר ומספיק שהיה קיים בער"ש. שסח ס"הסק"א.
האם להודיע לאנשים כי נפלה מחיצה או נקרע ערוב- אם ימשיכו לטלטל, גם כשידעו, אין להודיע.

סעיף ד- ביטול הקפה לדירה ע"י הפיכת הספינה
ברובין מח' רב ושמואל, לגבי שטח המותר בטלטול בספינה, לרב- כל הספינה, ואילו לשמואל רק 4 אמות כיון שסובר שמחיצות שנעשו שלא לשם מחיצה אלא להבריח המים לא מקרי מחיצות.
ספינה הפוכה- א"ר גידל שגם רב מודה שאם כפאה על פיה לשם זיפות, אין לטלטל בה אלא ד"א , אם היא מעל ב"ס כיון שאז לא דרים שם ואין מחיצותיה מקיפות לדירה.
דין ספינה פחות מב"ס שכפאה לזיפות- ב"י מדייק שמותר לטלטל בה
פסק שוע, ורמא פסק שיש לערב בספינה
ספינה, מותר לטלטל בכולה, אפילו היא יותר מבית סאתים, דחשיב' מוקפת לדירה ( וע"ל סי' שס"ו וסוף סימן שפ"ב). כפאה לדור תחתיה, הוי רה"י   אף עליה. כפאה לזופתה,  אין מטלטלין בה  אלא בד' אמות אם הוא יותר מסאתים.

סעיף ה-ממה עושים מחיצה
משנה- בכל עושין לחיין אפילו בדבר שיש בו רוח חיים
מחיצה שתי ומחיצה ערב-בגמ' מקיפין בחבלים, זה למעלה מזה ובלבד שלא יהו בין חבל לחבל ג"ט, ושיעור עובי החבל, הוא טפח, וסה"כ י"ט. וחכמים אומרים שמועילה שתי או ערב גם למחיצת יחיד.
האם צריך לקשור בע"ח המשמשים למחיצה- רמבם (טז,כא)- כן כדי שלא ינודו ובעינן מחיצה שיכולה לעמוד
מחיצת אנשים- בגמ' -נחמיא בריה דר' חנילאי משכתיה שמועתיה ונפק חוץ לתחום ועשו לו מחיצת אנשים ונכנס.
ועוד בגמ'- נאדות מים של רבא היו מושלכים ברהר, ומשרתו ניצל קבוצת אנשים שהקיפו את רבט והביאם לרהי. אבל בשבת אחרת לא התיר לו רבא משום "דהוה ליה לדעת"
רשבא- ואפילו אחד מהם יודע אסור.
מדוע אסור שיגעו שהם מחיצה-ר' יהונתן- כשאינם יודעים שהם מחיצה הוי מחיצה הנעשית בשוגג, ואם יודעים הוי מחיצה הנעשית במזיד.
מרדכי- אם ידעו הם ישמטו ממנו.
מב- משום זלזול בשבת.
ספק שוע
בכל עושים מחיצה,  בכלים ובאוכפות, בין של ערב לבד  כגון של חבלים, או של שתי לבד כגון קנים נעוצים בארץ, ומותרים   עד סאתים  אפי' ליחיד בישוב,  ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו  ובין קנה לחבירו ג"ט; ואפי' בבעלי חיים,  ובלבד  שיהו כפותים,  ואפי' באנשים שעומדים זה אצל זה   בפחות מג', ואפי' כשהם  מהלכים  חשובים מחיצה וביניהם רה"י;   והוא שלא ידעו שהועמדו לשם מחיצה; ואפילו אחת מהם יודע, אסור. ואפי' אם לא הודיעם שעושה מחיצה עתה, אם קרוב הדבר שידעו, כגון שעשה מהם מחיצה פעם אחת   לא יעשה מהם   מחיצה עוד.
אפשר לעשות מחיצה מכלים אף רק לשבת אחת .
מחיצה שתי או ערב אינה מויעלה בשטח מעל ב"ס אלא רק עד ב"ס- כי היא מחיצה גרועה.
אם יש מס' אנשים במקום- יש מח' האם מחשבים לכאו"א שטח של ב"ס. (סימן שס
אם משתמש בבהמות עלי לקשור: 1. שלא יברחו 2.שלא יהיה חלל בין הקרקע לגוף.
האם מספיק במחיצת אנשים יש ביניהם רוחב טפח עפי הכלל עומד כפרוץ מותר-ב"ח- דוקא בבהמות הכלל תופס, כי היא כפותה אבל אדם שלא יודע, שמשמש למחיצה, מסתמא הוא זז. מא-באדל אין לסמוך כלל על כלל זה כי רגלי אדם הם כקנים, ואינם דבוקים ז"ל, אולם בהל מקשה שהרי גם כשהוליכם יש ג"ט מהקרקע.
ומסכם בהל –דוקא בקבוצה גדולה של אנשים אפשר לטלטל מחשש שפרוץ ירבה על העומד.
יוצא דופן, אם לא עושה להתר טלטול אלא לצורך אחר- אם עושה מחיצה בפני מקום שאינו נקי אפשר להעמיד אנשים אף שיודעים שהם מחיצה.
אם השתשמש בקבוצה מסוימת אין לו להשמש בהם בפעם שניה ויש מקילין בשבת אחרת.
יש מחמירים שסוברים שאף בפעם ראשונה אסור אם מרגישים שהם מחיצה, ומה שהתירו בגמ', כי כלל לא עולה על דעתם שהם מחיצה, ורק אח"כ מבינים אולם אם יודעים , כבר מפעם ראשונה אסור.

סעיף ו
ריטבא- אם העמיד אנשים מבלי שידעו, ואח"כ ידעו אין לחשוש.
פסק שוע
אם באו מתחלה שלא לדעת, אע"פ שאחר כך הרגישו, אין לחוש.

סעיף ז- מי מעמיד את האנשים
בגמ'- בני חופה שהכניסו מים מרהר לרהי, ע"י מחיצת ב"א, והודיעו לאנשים שלשם כך הן עומדים, ושמואל הלקה אותם.
רמבם (טז,כג)-מי שצריך להיתר המחיצה לא יעמידה, אלא אדם אחר שלא בידיעת זה שצריך.
אבל רשבא, טור-דוקא האנשים המשמשים למחיצה אסור שידעו.
נפקמ- אם המוטב יודע שהמחיצה עבורו.
מה עדיף, להביא ע"י מחיצת ב"א או ע"י ילדים- שבה"ל- אם אדם צריך לחפץ ברהר, יוליך לשם תינוקות , ואם יביאו מעצמם, שפיר ואם לא, יעשה מחיצת ב"א.
סייגים: 1אסור מבית לבית ללא ערוב
2.דווקא בשת הדחק.
3.שאפילו אחד לא ידע שהועמד לשם מחיצה
4.אסור שהקטן ידש שעושה לצורך אביו, אלא יחישוב שעושה להנאתו.
פסק שוע כרמבם ורמא פסק כשבה"ל
יש מי שאומר   שלא יעמיד אותם אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו,  אלא יעמיד אותם אחר שלא לדעתו. הגה: ואין לעשות מחיצה של בני אדם רק בשעת הצורך ובשעת הדחק. ואם שכח דבר אחד ברשות הרבים, יותר עדיף  להוליך שם  תינוקות שיביאו הדבר בלא מחיצה מלעשות מחיצה של בני אדם ושיביאנו גדול (ב"י בשם שבולי הלקט סמ"ג וס"ה).
מב מוסיף סייגים לגבי קטן- 1. אם קטן יודע שהחפץ של אביו או של חבר של אביו, צריך כל הרואהו למחות
2.ואם עושה להנאתו הוא, צריך אביו לחנכו ולגעור בו ולהפרישו אף בד"ס.
סעיף ח- פרצות במחיצה
במשנה- לא יהו פרצות יתרות על הבנין. כל פירצה שהיא כ-10 אמות מותרת, מפני שהיא כפתח, יתר מכאן אסור.
פרוץ השוה לעומד- מח' בעמ' ונפסק שמותר מהמשנה.
פרוץ מרובה על העומד באופן שאין ג"ט בין העומדים-בגמ' מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחברו ג"ט
רמבם (טז,יז)-בגודל פרצות עד ג"ט כשר אפילו פרוץ מרובה על העומד משום לבוד.
פרוץ כעומד במחיצת שתי וערב- במשנה יש מח' משולששת לגבי עשיית מחיצות מחבלים, רעב, או מקנים, שתי,.
ר' יוסי-כל מחיצה שאינה של שתי וערב, אינה מחיצה
ר' יהודה-מועיל רק לשיירה, אבל לא ליחיד
חכמים- מועיל גם ליחיד
בגמ' – מקשה ר' המנונא, האם גם בערב שייך דין עומד המרובה על הפרוץ , ומסקנת הגמ' שמועיל, ומכ"מ יש להבחין במס' סוגי פיסול: 1.4 טפחים סמוך לקרקע- כי בגדיים בוקיעם בה והיא מחיצה תלויה.
2. ד' טפחים למעלה- כי אויר שמעל החבל ועד הרקיע מצטרף לאויר שתחת החבל ומבטלים את החבל, כי האויר יותר מג"ט.
ובראשונים פשטינן לקולא שגם בערב מועיל ג"ט
לגבי ד"ט באמצע יש מח' ראשונים האם מועיל מרובה העומד על הפרוץ מ-2 רוחות-  תוס'- סוברים שמועיל, ולראשונים אחרים –לא מועיל.
פסק שוע
פרוץ  מרובה על העומד, אסור אלא אם כן כל פרצה מהם  פחותה  מג' טפחים.
דין מרובה על הפרוץ- 2 פרושים במב, והנפקמ האם בפועל צריך שתהיה מחיצה עומדת מרובה על הפרוץ.
לפי פרוש 1 : מודדים סה"כ שטחים במחיצה, ואם יש יותר שטח לא מבונה רואים המחיצה כאן דליתא.
לפי פרוש 2: תוס- מצטרפות 2 חלקי המחיצות, ב-2 צדי הרוח להיות מרובות על הפרוץ, ולא עוד אלא שאף בחלקי המחיצה בצדדים יצטרפו באם בהם העומד מרובה על הפרוץ. ואפילו שבין 2 רוחות המחיצה יש יותר מ-2 המחיצות שבצדדים.
שעצפוסק להקל כתוס' רק כשבפועך יש מחיצות ממש מ-2 עברי הרוח אך לא כשבמחיצה מרובה הפרוץ על העומד, וגם לא ע"י לבוד כיון שיש ראשונים שסוברים שלא מועיל כלל מרובה העומד על הפרוץ ב-2 מחיצות.
במחיצה רביעית א"צ מחיצה כלל אלא סגי בלחי או בצוה"פ.
שיטת הערוך- מודדים מרובה  לעומת הפרוץ בכל המחיצות ולא במחיצה אחת, ואין פוסקים כמוהו אלא בדחק.

סעיף ט
פסק שוע
 פרוץ כעומד, מותר   בין בשתי  בין בערב; ובלבד  שלא יהא במקום א' פרוץ יותר מעשר.  אבל עד עשר אמות מותר, מפני שהיא כפתח.

סעיף י-
בג מ' אם עשה צוה"פ אע"פ שרחב מ 10 אמות – כשר. וכן עוזרת צוה"פ למעט בגובה מבוי ע"מ שלא יהיה גבוה מ-20 אמות.
רשי-רוחב סתם פתחים 10 אמות, ואם יותר מקיר פירצה, לכן יש למעט ע"י הקטנת הפתח ע"י קנים שיעשו כמחיצה או עי" צוה"פ.
ה"ה –כל שיש צוה"פ אפילו פרוץ מרובה על העומד ב 4 מחיצות הרי הם כעומדים.
סייג הרמבם- (טז,טז)- אין מועילה צוה"פ בפתח יותר מ-10 אמות.
עשית צוה"פ ב4 מחיצות –בגמ' מובא שאדם שנעץ 4 קונדסין ב-3 פינות השדה ועשה צוה"פ מעויל לענין כלאיים ולענין שבת.
מדוע לא מועילה צוה"פ בביראות שברהר- ראש מקשה מדוע לא מועיל בהנ"ל ומתרץ 1. טכנית א"ט כי הגמלים ישברו או בגלל שזה קל להישבר 2.מותר דווקא במבוי או בחצר שיש בהם דיורין אבל לא בבקעה.
נפקמ- בקעה שחנתה בה שיירה האם יכולה לעשות מחיצה ע"י צוה"פ.
טור פסק בטעם שני וב"י מעיר כי הוא מחמיר.
פסק שוע כטור והביא דעת הרמבם לגבי צוה"פ מעל 10 אמות
אם עשה צורת פתח,  אפי' לפרצה יתירה מעשר,  מותר. ואפי' לא נעץ אלא ארבע קונדיסין בארבע רוחות ועשה צורת פתח  על גביהן, מותר.  והני מילי בחצר ומבוי שיש בהם דיורין,  אבל בבקעה לא מהני  בשביל הרוחות  על ידי צורת פתח.   ולהרמב"ם אין צורת הפתח מועיל  לפרצה יותר מעשר,  אלא אם כן עומד מרובה על הפרוץ (ואז מהני אפי' בבקעה בכל הרוחות) (ב"י בשם סמ"ג וסמ"ק).
גם לדעת הרמבם מועיל צוה"פ יותר מ-10 אמות אם יש 2 דפנות שלמות. -מב
מב- נכון לחוש לרמבם שאין מועיל צוה"פ בפרצה יותר מ-10 אמות.
האם מועיל צה"פ בבקעה כאשר יש רק אמות פרצה- בהל מדייק מלשון שוע א"א, אבל בהל מקל.
האןם מועיל צוה"פ ברהר בפחות מ-10 אמות- בהל- אין מועיל כיון שאין מערבין ברהר אלא בדלתות.
האם צוה"פ ברהר מחייבת הזורק לתוכה- אין הוכחה לחייב , אבל אם קיימות 2 מחיצות וגם צוה"פ חייב.
סעיף יא
ערובין תנא צוה"פ שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן
מרדכי- ובלבד שהקנה לא יעוף ברוח.
כלבו-כשאין קנה יכול לעשות בחבל
האם הקנה צריך לגעת במזוזות- בגמ' א"ר נחמן אין הקנה צריך לגעת במזוזות, ור' ששת אומר צריכין.
ריף ראש ורמבם פסקו כר' נחמן
מה הרווח שיכול להיות בין הקנה למזוזות- מרדכי- אף מעל ג"ט
רמבם- אפילו כמה אמות, כיון שיש במזוזזות י"ט , ה"ז צוה"פ.
שהקנה צריך להיות מכוון כנגד המזוזות- ב"י –ואפילו פחות מטחפ שלא מכוון לא מקרי צוה"פ כי לא עבדי אינש פתח כזה.
חיבר קנה עליון לצדי המזוזות- בערובים א"ר חסדאצוה"פ שעשאה מן הצד, לא עשה כלום, משום שלא דומה לפתח, כיון  שבפתח רגיל במשקוף ניתן על 2 המזוזות.
הקנים צריכים להיות חזקים, וגם שיהיה ציר להיכר- א"ר חסדא צוה"פ צריכה שתהא בריאה כדי להעמיד בה דלת של קש ,וכן צריך שם ציר, שתהיה ראויה לדלת.
הרמבם –השמיט דין ציר. וב"י- מסכם דכן עמא דבר, שאין נוהגים בציר.
פסק שוע
מהו צורת פתח,   קנה מכאן וקנה מכאן   וקנה על גביהן,  אפי' אינו נוגע בהן אלא שיש ביניהם כמה אמות, ובלבד שיהא גובה הקנים שמכאן ומכאן י"ט   ויהיו מכוונים כנגד קנה העליון. ואם חיבר הקנה העליון לשני הקנים, או לא' מהן   מן הצד,  לא מהני. וצריך שיהיו הקנים שבצדדים חזקים לקבל דלת כל שהוא, אפילו של קש או של קנים; אבל קנה שעל גבן סגי בכל שהוא,  ואפילו  גמי מהני.
צוה"פ המונחת בשיפוע- מועיל ורעק מסתפק במשופע הרבה.
קנים שאינם שוים בגבהם –מועיל כל עוד משקוף עובר מעליהם, כדי שיתקים גוד אחית.
משקוף מן הצד- הטז מקל אולם כל האחרונים מחמירים, ומכ"מ מועיל לתחוב קנה אחר תחת המשקוף בתנאי ששולף הקנה האחר, מפני הרואים, ולפי"ז אין להכשיר חוטי חשמל ע"י העמדת חביות תחתם, ויש שסוברים שאם מניח חבית ליד בעמוד הפסול מועיל.
משקוף תקוע בקצה הקנה באופן שהקנה עובר אותו בגבהו-פמג מחמיר, אבל מוסיף המב שאם עשה חריץ כדי להכניס בו את הקנה מויעל. וכן מועיל אם נעץ מסמר וקשר בו חבל באופן שהחבל על הקנה.
כרך חבל סביב ראשי הקנים באופן שהכריכה מצויה מעל ראש הקנים- מועיל.
חוטי טלגרף- שו,מ מקל כיון שמה שפוסל מפני הרואים זה דווקא, אם חושבים שכך יש לעשות צוה"פ, טבל בחוטי טלגרף, אין מטרתם לשמש כצוה"פ, ואין פסול בעובר מן הצד.
חוזק צוה"פ- לכוע הקנים צריכים לעמוד בפני רוח , כי מחיצה שהרוח מזיזה אינה מחיצה. אולם לגבי המשקוף יש מח'- המקילין סוברים שאף שצריך להיות מהודק היטב מכ"מ אם רוח מנידה אותו כשר, כל עוד לא ניטל, והמחימירם  סוברים שאסור שהרוח תזיז, וכן מעיר שעצ שאם החבל קיבל "בטן" יש לתקן כיון שבאותו מקום נחשב כפירצה.

סעיף יב- דין מבוי בעל משקוף קמור
ערובין- כיפה – ר"מ מחייב במזוזה וחכמים פוטרים, כי למעלה בעיגול הוא צר ואין שם רוחב 4*4  ואין פתח פחות מ 4*4. ושוים שאם ברגלים יש י"ט שחיב במזוזה.
רשבא- גם מבוי שיש בראשו כיפה, יש לו דין פתח לענין חיוב במזוזה, ולענין צוה"פ , אם יש במזוזות י"ט .
פסק שוע כרשבא
כיפה (פי' שער העשוי ככיפה, רש"י), אם יש ברגליה, דהיינו  קודם שהתחיל להתעגל, י' טפחים, מותרת משום צורת פתח.

מב מזכיר כי לא מוסיפים את מקום העגול לי"ט.

שסו – דין ערוב לחצר שהרבה בני אדם דרים בו

סעיף א
חצר  שהרבה בתים פתוחים לתוכו אסרו חכמים לטלטל    מבתיהם לחצר עד שיערבו, דהיינו שגובים פת מכל בית ובית ונותנים אותו בא' מבתי החצרות,  שע"י כך אנו רואים כאילו כולם דרים באותו הבית  וכאילו כל החצר מיוחד לאותו בית.

סעיף ב
יושבי אוהלים או סוכות,   או מחנה  שהקיפוהו מחיצה,  אין מטלטלין מאהל לאהל  עד שיערבו כולם;   אבל  שיירא  שהקיפוה מחיצה, אין צריכים לערב  לפי שכולם מעורבים ואין אותם אוהלים קבועים להם. הגה:    בתים שבספינה  צריכים עירוב אע"פ  שיש לספינה  מחיצות,   ואם אין לספינה מחיצות   אסור לטלטל בספינה רק בארבע אמות (ב"י בשם שבולי לקט). ועיין לקמן סוף סי' שפ"ב וסי' ת"ה סעיף ז'.

סעיף ג
הבית שמניחים בו העירוב  א"צ ליתן פת.  ואין צריך שיהיה בעירוב שוה פרוטה. ואין מניחים אותו בחצר, אלא בבית שראוי לדירה,   לאפוקי בית שער, אכסדרה  ומרפסת. וצריך שיהא בו    ד' אמות על ד' אמות.  ואפילו הוא של קטן. ואם  רגילים ליתנו תמיד בבית ידוע   אין להם לשנותו   וליתנו בבית אחר,  מפני דרכי שלום.   ואפילו קטן יכול לגבות העירוב ולקבצו. הגה: והמנהג בזמן הזה להניח העירוב בבית הכנסת. וכן נהגו הקדמונים.   ונראה לי הטעם, דעירובין שלנו יש להם דין שיתוף  ואין צריך להניח  בבית דירה. וע' לקמן סי' שפ"ו ושפ"ז.

סעיף ד
צריך ליתן כל העירוב   בכלי א', ואם חלקו ונתנו בשני כלים אינו עירוב אלא אם  נתמלא הא', ואז מותר; והוא שיהיו שני הכלים  בבית א'.

סעיף ה
צריך  שלא יקפיד  שום א' מהם על עירובו אם יאכלנו חבירו,  ואם מקפיד אינו עירוב; לכך צריך ליזהר שלא לערב בדבר  שתיקן לצורך השבת.

סעיף ו
אין מערבין   בפרוסה, אפי' היא גדולה הרבה, אבל בשלימה, אפי' קטנה מאד מערבין, ובלבד שיהא בהם כל כך  שיהא בהם כשיעור. ומיהו אם נוטל ממנו   כדי חלת נחתום, שהוא א' ממ"ח, מערבין בה אפי' לא היתה טבולה לחלה.  ואם נפרסה וחיברה בקיסם, שהכניס הקצה הא' בתוך הפת והקצה השני בתוך הפרוסה,  אם אינו ניכר שנפרסה, מערבין בה. הגה: ויש שפירשו הא דאין מערבין רק בפת שלם  היינו שכל העירוב ביחד יהיה פת שלם; ולכן נהגו לקבץ  מכל בית ובית מעט קמח,  ועושין חלה אחת שלימה ומערבין בה (המגיד והגהות הראב"ד פ"א מהל' עירובין). וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו.  וצריך ליזהר שיהא בחלה השיעור המפורש לקמן סי' שס"ח סעיף ג'.  ואע"פ שנשתייר מן הקמח ולא נעשה מכולו חלה, אפ"ה הוי עירוב  דלא גרע מאילו אחד מזכה לכולם  ואדעתא דהכי נתנו קמחם מתחלה, כן נראה לי.

סעיף ז
אם אחד מזכה לכולם  יכול לערב בפרוסה.

סעיף ח
מערבין   בפת אורז ועדשים, אבל לא בפת דוחן.

סעיף ט
אם אחד מבני החצר רוצה ליתן פת  בשביל כולם שפיר דמי,  ובלבד שיזכנו להם  על ידי אחר, וכשזוכה בו  צריך להגביהו מן הקרקע  טפח, וצריך לזכות לכל בני החצר או המבוי  ולכל מי שיתוסף מיום זה ואילך;  וי"א שאע"פ שלא יזכה בפירוש למתוספים עליהם, לב ב"ד מתנה עליהם. ואם נתוספו דיורין לאחר שנתמעט העירוב מן השיעור,   צריך להוסיף מחמתן.

סעיף י
כשמזכה להם ע"י אחר לא יזכה  על ידי בנו ובתו הקטנים, אפילו אם אינם סמוכים על שלחנו,  ולא ע"י עבדו ושפחתו הכנענים; אבל מזכה הוא ע"י בנו ובתו הגדולים,   אפי' סמוכים על שלחנו,  וע"י עבדו ושפחתו העברים,  אפי' הם  קטנים,   וע"י אשתו אף על פי שהוא מעלה לה מזונות  ואפילו אין לה בית בחצר.  ויש אומרים שאינו מזכה  ע"י בנו ובתו הסמוכים על שלחנו, אפילו הם גדולים, ולא ע"י בתו, אפילו אינה סמוכה על שלחנו,  כל זמן שלא בגרה, ולא ע"י אשתו  שמעלה לה מזונות  או שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך   ואפילו יש לה בית בחצר; אבל מזכה ע"י בנו שאינו סמוך על שלחנו,  אפילו הוא קטן, וע"י בתו  שבגרה ואינה סמוכה על שלחנו, וע"י אשתו  שאינו מעלה לה מזונות, אפילו אין לה בית בחצר. ולכתחלה טוב לחוש לדברי שניהם היכא דאפשר. הגה: ובדיעבד סומכין  על דברי המיקל בערוב. וכן גדול  שיש לו אשה, אע"פ שסמוך על שלחן אביו, מזכין על ידו (הגהות אשירי והגהות סמ"ג וכל בו). ואפילו לכתחלה.  ואינו צריך להודיע לאותם שזיכה להם קודם השבת, אלא אם מודיעם בשבת מותר לטלטל (כל בו).

סעיף יא
בני חבורה שהיו מסובין לאכול וקדש עליהם היום,  הפת שעל השלחן סומכין עליה משום עירוב; והוא שמסובין בבית שהוא מקום הראוי להניח שם עירוב,  אבל בחצר, לא. ( וה"ה אם יש להם פת בשותפות בא' מן הבתים  סומכין עליו משום עירוב).

סעיף יב
אפוטרופוס של קטן  יכול לערב בעדו.

סעיף יג
מצוה לחזור  אחר עירובי חצרות.

סעיף יד
 מברך   על מצות עירוב.

סעיף טו
אימתי מברך,  בשעה  שמקבץ אותו מבני החצר, או   בשעה שמזכה להם, ואומר: בהדין עירובא יהא שרא לן לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר, ומן החצר לבתים, ומבית לבית  לכל הבתים שבחצר. ואם גבו העירוב   ולא ברכו עליו, אין הברכה מעכבת ומותרים לטלטל.

שפב – אם דירת אינו יהודי מעכבת בערובו

סעיף א
הדר עם העכו"ם בחצר   אינו אוסר עליו, עד שיהיו שני ישראלים דרים   בשני בתים  ואוסרים זה על זה,   אז העכו"ם אוסר עליהם.   ואינו מועיל שיבטל העכו"ם רשותו,  אלא  צריך שישכירו  ממנו. הגה: ישראל שהשכיר או השאיל ביתו לעכו"ם,  אינו אוסר עליו  דלא השכיר או השאיל לו ביתו כדי שיאסור עליו (המגיד פרק ב').  אבל אם הבית של א"י, ושכרו ישראל ממנו  ועכו"ם דר  בבית עמו, אין שכירות הבית מועיל לענין שכירות העירוב (א"ז).  ישראל שהשאיל או השכיר בית לחבירו (במקום שדרים א"י)  אע"פ שיש לו תפיסה בבית  לא מהני וצריכים לשכור מעכו"ם (ב"י בשם מצאתי כתוב).

סעיף ב
אם בטלו הישראלים רשותם   לאחד מהם כדי שיחשב כיחידי אצל הא"י,  אינו מועיל.

סעיף ג
אם אין לעכו"ם דריסת רגל על הישראלים, אינו אוסר; כגון, שתי חצרות  הפתוחות זו לזו  ואין להם דריסת רגל זה על זה, ובחצר א' דר עכו"ם ובחצר א' דרים ב' ישראלים או יותר,  מכניסין ומוציאין מחצר זו לחצר זו בשבת   דרך חלון  שביניהם   ואין צריך לשכור מהא"י.

סעיף ד
השוכר מן העכו"ם סתם, מועיל וא"צ לפרש לו שהוא להתיר הטלטול,  וא"צ לכתוב שום כתיבה על השכירות.

סעיף ה
שוכרין מעכו"ם  אפילו בפחות משוה פרוטה. ומותר לשכור ממנו  בשבת (מרדכי ריש פרק הדר). (וע"ל סימן שפ"ג).

סעיף ו
 כל זמן שאין העכו"ם חוזר בו, מועיל השכירות  ואפילו לזמן מרובה. ואינו יכול לחזור משכירתו   עד שיחזור הדמים (ב"י בשם רש"י פרק הדר).

סעיף ז
אם שכרו מהעכו"ם לזמן ידוע,  לכשיכלה הזמן צריך לחזור ולשכור שנית  וצריך לחזור ולערב,  דאין עירוב ראשון חוזר וניעור.

סעיף ח
אם שכרו מהעכו"ם  לזמן ידוע,  ובתוך הזמן השכיר העכו"ם דירתו לאחר, די בשכירות הראשון.

סעיף ט
חמשה חדרים בחצר אחד, שוכר מהעכו"ם   בשביל כולם.

סעיף י
אם שכרו ממנו  בעל כרחו, אינו מועיל, אף ע"פ שהיה רגיל להשכיר מקודם.

סעיף יא
אבל מאשתו   או משכירו ולקיטו, שוכרים  אע"פ שהוא מוחה. (ושכירו  של שכירו ולקיטו של בעל הבית, הוא כשכיר בעל הבית עצמו), (ריב"ש סי' תכ"ז).

סעיף יב
אם אינו רוצה להשכיר, יתקרב לו  א' מבני החצר עד שישאיל לו רשותו שיהא לו רשות   להניח בו שום דבר,  דהוה ליה כשכירו ולקיטו,  ומשכיר שלא מדעת העכו"ם. ויש אומרים  שאינו צריך להשכיר,  אלא  נותן עירובו ודיו.

סעיף יג
אם ייחד לו מקום בבית שמשאיל לו,  כיון שאינו כשלוחו בכל הבית,   לא מהני.

סעיף יד
שכרו משכירו ולקיטו לזמן,  אע"פ שסילקו תוך הזמן מהיות שכירו ולקיטו,  מותרים עד תום הזמן. אבל אם שכרו ממנו סתם,  כיון שסילקו נתבטל השכירות. הגה: וה"ה אם שכרו   מגזבר המלך  ונסתלק לגמרי מן המלך; אבל אם לא סלקו רק מן הגזברות,  ועדיין אוכל פרס המלך, עדיין מקרי  שכירו ולקיטו  ויוכל לשכור ממנו ולכן גם שכירות הראשון עדיין קיים. (ב"י בשם תשובת רשב"א).

סעיף טו
אם ישראל ועכו"ם דרים בבית א', צריך לשכור מהעכו"ם ולערב עם הישראל. הגה:   אם יש לכל א' דירה בפני עצמו. וה"ה שני (עכו"ם) הדרים  בכה"ג בבית אחד צריך לשכור (משניהם). (ב"י בשם הג"א).

סעיף טז
אם יש לעכו"ם ה' שכירים או לקיטים ישראלים  דרים בביתו,    אין דירתם חשובה דירה שיאסרו  זה על זה ( דשכירות של עכו"ם אינו אוסר אם שכרו  מבעל הבית) (בית יוסף).

סעיף יז
שתי חצירות  זו לפנים מזו, ישראל ועכו"ם בפנימית, וישראל בחיצונה, או שישראל ואינו יהודי בחיצונה וישראל בפנימית, ואפילו אינו יהודי בפנימית  ושני ישראלים בחיצונה,   אוסר.   ויש מי שאומר שאפילו א"י בפנימית וישראל א' בחיצונה, אוסר.

סעיף יח
עכו"ם שהשכיר ביתו לחבירו עכו"ם, אם נשאר לו שום תפיסה בבית,  שיש לו רשות להניח שם שום כלים, יכולים לשכור ממנו; ואם לא נשאר לו שום תפיסה, אם יכול המשכיר  לסלק השוכר תוך זמנו,  יכולים לשכור ממנו; ואם לאו אינו מועיל אלא אם כן ישכרו מהשוכר. הגה:  וה"ה איש א'  שיש לו תפיסה בבית, יכולין לשכור ממנו, דלא גרע משכירו ולקיטו (ב"י בשם ריב"ש סי' תכ"ז).

סעיף יט
חצר  שישראל ועכו"ם דרים בה,  ובית א' של ישראל אצל ביתו של זה  ואינו פתוח לחצר וחלונות ביניהם,  אינו יכול לערב עמו דרך החלון שביניהם  כדי להוציא כליו דרך בית שכנו הפתוח לחצר.  אבל אם פתח פתוח ביניהם, מותר.  ויש מי שאומר דאף אם פתח פתוח ביניהם, אסור.

סעיף כ
חצר  שישראל וא"י שרוים בה, והיו חלונות פתוחות מבית ישראל זה לבית ישראל זה ועשו  עירוב דרך חלונות, אף ע"פ שהם מותרים  להוציא מבית לבית דרך חלונות  הרי הם אסורים להוציא  מבית לבית דרך פתחים, מפני העכו"ם, עד שישכיר. הגה: ספינה שיש בה ישראלים רבים   ויש להם בתים מיוחדים, צריכים לערב ולשכור רשות  מן העכו"ם בעל הספינה   או  להבליעו בשכר הספינה (ב"י בשם שבולי לקט). וע"ל סי' שס"ו ס"ב.

תח-שינון

סעיף א
הקלה בדני תחומין כיון שהם דרבנן-  בגמ'- לא אמרו חכמים להקל על דברי תורה אלא ךלהחמיר על ד"ת , ותחומין דרבנן.
רשי- כיון שמהתורה אין איסורי תחומין, אזלינן בהו לקולא.
נתינת ערוב בסוף 2000 אמה – הנותן ערובו בעיבורה של עיר, לא שעה דבר, נתנו חוץ לעיבור, אפילו אמה אחת , מה שנשכר הוא מפסיד.
עיבורה של עיר= אחד מן הבתים העומד תוך 70אמה ושיריים.
דין מניח ערובו חוץ לתחום של עיר-גמ'- המניח ערובו חוץ לתחום אינו ערוב
האם מותר לטלטל בכל העיר כאשר כלתה מידת 2000 בתוך העיר- מח' ראשונים-רמבם – אם כלתה מידת 2000 בתוך מדינה, אין מהלך את כולה, אלא רק עד סוף מידת 2000, ומסביר ב"י כיון שגילה דעתו שרוצה בצד אחד ,לא איכפת לו מהצד השני.
אבל טור- מסביר ברשי כי אין הכוונה שלא יכול ללכת עד סוף עירו, שהרי אז לא יוכל ללכת לביתו, וע"כ מפרש שהכוונה שחוץ לעיר באמת לא יכול ללכת ,אבל בתוך העיר ילך כמה שירצה.
האם באמת מורידים לא ד"א כאשר העיר נבלעת בתוך מידת 2000- רמבם-כן. ר' יהונתן- לא, כי העיר כלל אינה מן החשבון.
הליכה לרוחב העיר- ר' יהונתן- אם כלתה מידתו בתוך העיר, אינו יכול ללכת לרוחב העיר אלא 4 אמות, בין בימין בין בשמאל.
דעה חולקת-כמו שאם כלו לו 2000 בתוך העיר יכול ללכת את כל העיר, כך גם לרוחב העיר, חכול ללכת עד השערים.
פסק שוע:  כשכלתה מידתו לאורך- שוע- כרמבם , ואילו רמא חולק כטור.
כשכלתה מידתו העיר כמה ילך לרוחב- שוע- כרמבם- עד מקום תחומו.
רמא- גם בצפ' וגם בדר' יש לו 2000
אחרונים- כל העיר אא"כ מקום נתינת ערובו, גדול יותר.
( מותר לערב עירובי תחומין ולקנות שביתה סוף התחום, ולכן) מי  שיצא מהעיר בע"ש והניח מזון שתי סעודות    רחוק מהעיר בתוך התחום  וקבע שביתתו שם,  אע"פ שחזר לעיר ולן בביתו, נחשוב אותו כאילו שבת במקום שהניח בו השתי סעודות,  וזהו הנקרא עירובי תחומין. ויש לו להלך ממקום עירובו למחר אלפים אמה לכל רוח.  לפיכך, כשהוא מהלך ממקום עירובו למחר אלפים אמה כנגד העיר, אינו מהלך בעיר אלא עד סוף מדתו; ואם היתה העיר מובלעת בתוך מדתו, תחשב העיר כולה כד"א וישלים מדתו חוצה לה. כיצד, הרי שהניח את עירובו ברחוק אלף אמה מביתו שבעיר לרוח מזרח, נמצא מהלך למחר ממקום עירובו אלפים אמה למזרח, ומהלך ממקום עירובו אלפים אמה למערב, אלף שמן העירוב עד ביתו ואלף אמה מביתו בתוך העיר, ואינו מהלך בעיר אלא  עד סוף האלף, ואם היה מביתו עד סוף העיר  פחות מאלף אפילו אמה אחת, שנמצאת מדתו כלתה חוץ לעיר, תחשב המדינה כולה כארבע אמות ויהלך חוצה לה תתקצ"ו אמה תשלום האלפים. לפיכך, אם הניח עירובו בריחוק אלפים אמה  מביתו שבעיר, הפסיד את כל העיר ונמצא מהלך מביתו עד עירובו אלפים אמה, ואינו מהלך מביתו בעיר לרוח מערב אפילו אמה אחת. הגה:  ויש אומרים דאפילו כלתה מדתו באמצע העיר,  מהלך בכל העיר כולה אבל לא חוצה לה,  ויש להקל. (טור הגהות מיימוני פ' כ"ז מה"ש בשם סמ"ק ורש"י). ואם כלתה מדתו בסוף העיר, ואע"ג דעדיין עיבור לפני העיר, כל העיר כד"א, דלא אמרינן עיבור של העיר כעיר  להחמיר (המגיד פכ"ז מה' שבת). כל מקום שהניח עירוב תחומין ויש לו אלפים לכל רוח, אסור לו לילך  לצפון ולדרום רק  נגד רוחב מקום שקנה בו שביתה; ואם אינו רק ארבע אמות, כגון  שאין העירוב ברשות היחיד, אסור לו לילך לכל רוח אלפים רק   ברוחב ארבע אמותיו עם זויותיהן,  כדלעיל סימן שצ"ח סעיף ב'.    ומ"מ אם כלתה המדה  סוף העיר, וכולה כארבע אמותיו, מותר לילך כל רחבה   ויש לו אלפים חוץ לעיר  לצפון ולדרום  אע"פ שאין לו רוחב כל כך נגד המקום שקנה בו עירוב (הר"ר יהונתן).
ערוב=מזון 2 סעודות.
צורת הערוב-להניח ביהש ערובו, או ע"י שליח, לשם קנית שביתה, ואז הוא נחשב כשובת שם.
האם מותר לעשות ערוב לכתחילה-משמע בשוע דזה דוקא דיעבד, אולם רמא מסביר כי גם לכתחילהמותר אם זה לדבר מצוה, ומכ"מ דיעבד מועיל גם לדבר רשות.
מתנאי הערוב- שיניחו תוך תחום שאליו יכול ללכת מביתו ביהש.
מה דין הניח ערובו 2000 מהתחום, אולם מהתחום ועד הבית יש 1000 אמה- יש מח' בדעת שוע-  מא –כל עוד הוא בתחום העיר לא איכפת לן מהמרחק שהוא הולך בתוך העיר.
עו"ש- א"א להניח ערוב במרחק יותר מ 2000 אמה מביתו, ואם מביתו לסוף העיר יש 2000, אין מועיל לו הערוב כלל.
בהל מביא ראיה למא- מהרמבם- דדוקא אם הניח חוץ לתחום, אינו ערוב, ומשמע שאם הניח תוך התחום, הוי ערוב, אף שמידת 2000 מערובו כלתה לפני ביתו.
בהל מביא ראיה לעו"ש- אם לן בביתו והלך בשבת עד למקום ערובו, אינו יכול לפי השוע לחזור לביתו כי כלתה מידת 2000 בתוך העיר ובזה מחמיר שוע.
בהל- מכיע כמא להקל. דהלכה כמקל הערוב. ומכ"מ לרמא אין כלל הבעיה הנ"ל. ובמח' השוע והרמא בזה פסקו האחרונים כשוע כיון שהיא דעת רוב הראשונים. אולם אם לן בביתו אפשר לפסוק כרמא.
אם היה ביהש בביתו ואח"כ לן במקום ערובו- שעצ מחמיר כמחבר, כיון שלא לן בביתו, ואין לו למחרת אלא עד סוף 2000 אם כלתה מידתו בתוך העיר, ובזה אין להקל כרמא.
אם לן המקום ערובו- א"צ שם מזון –מב. שוע תט ס"ז
האם יכול להימלך מערובו, ולהתעלם ממנו- באותה שבת לא, אולם לשאר שבתות –כן.
אם מידת 2000 כלתה בתוך העיר = מידת 2000 כלתה בסוף העיר ממש- לענין שהעיר  נחשבת כ-ד"א, אולם האחרונים החמירו שמקרה השני כי א"א לדקדק, ומכ"מ פסק מב להקל בדחק.
אם כלתה מידת 2000 בתוך בעיר ולא לן בעיר מודה רמא לשוע.
וכן אם כלתה מידת ערובו בתוך עיר אחרת- רמא מודה לשוע שאין לו להתקדך באותה עיר אלא עד שתכלה מידת 2000, אולם אם העיר ביא רהי מותר לטלטל בכל העיר ע"י זריקה.
מידת 2000 כלתה בתוך העיבור- כאן לא אמרינן שעיבורה של עיר כעיר עצמה לענין שהכל יחשב ד"א, אלא העיר נחשבת ד"א, אולם מהעיבור מתחילים למנות למידת 2000.
הליכה לצפון ודרום- רמא תולה במקום שביתתו- אם שבת ברהי- יש לו 2000 לצפון ודרום, בנוסף לרוחב העיר.
אם הניח ערובו  בשדה , יש לו רק ארבע אמות ברוחב ובנוסף עוד 200 לכל רוח.
אם מידת רוחב של תחום הערוב כוללת את רוחב העיר, כמה יכול ללכת ברוחב-רמא- יכול ללכת את כל העירועוד 2000 מהשערים.
אולם מא חולק וסובר כי יש לו רק את העיר.
אם מידת רוחב של תחום ערובו  פגעה בתוך העיר- רמא- יכול ללכת את כל העיר. ואילו לשוע יכול ללכת רק עד מידת תחומו.

סעיף ב- עיר שאינה מיושבת אינה נחשבת ד"א
בגמ' יש מח' האם עיר רפאים או עיר חרבה , היינו שאין שם דיורין אבל היא מוקפת חומה, נחשבת כד"א. ת"ק סובר שלא כיון שלא מיושבת אבל ר"א סובר שדינה כמו עיר מיושבת.
ראש ריף ורמבם פסקו כר"א.
מקום מעל ב"ס שהוקף מחיצות שלא לדירה- רמבם- אין נחשבת כד"א.
פסק שוע כרמבם ור'"א.
המניח עירובו  ברשות היחיד, אפילו היתה מדינה גדולה כנינוה   ואפי' עיר חריבה או מערה  הראויה לדיורין, מהלך  את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח.
עיר שאין ראוי לדור בה ,כגון שנפרצו מחיצותיה או מחיצותיה נמוכות –אינה נחשבת כד"א ושטחה נמדד במנין 2000.
מקום שלא הוקף לדירה פחות מב"ס- נחשב כד"א.

סעיף ג
פסק שוע
המניח עירובו בתוך העיר ששבת בה,  לא עשה כלום  אין מודדין ממקום עירובו אלא הרי הוא כבני העיר כולם שיש להם אלפים אמה לכל רוח חוץ לעיר;  וכן אם נתן עירובו במקומות  המצטרפים לעיר שמודדין התחום חוץ מהם, הרי זה כנותנו בתוך העיר.
מב- מקומות במצטרפים לעיר= עיבורה של עיר. ואפילו נתן ערוב באמה האחרונה של העיבור אין לו אלא 2000 אמה חוץ לתחום.

סעיף ד
פסק שוע
נתן עירובו חוץ לתחום,  אינו כלום (ויש לו  תחום מביתו) (מיימוני והמגיד פ"ו מהלכות עירובין).
מב- כיון שלא יכול להגיע לערובו ביה"ש, שהוא זמן קניית ערוב, ואז מודדים לו 2000 מביתו או מתחום ביתו.

שולחן ערוך
סימן תקצ

סעיף א- כמה תקיעות יש לשמוע

כמה תקיעות חייב אדם לשמוע בר"ה, תשע; לפי שנאמר: תרועה ביובל ובר"ה ג' פעמים,
וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חדש
השביעי אחד הן, בין בר"ה בין ביוה"כ של יובל, תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהם:
תר"ת, תר"ת, תר"ת.
(
א) ביובל ובר"ה ג"פ - דכתיב ביוה"כ של יובל והעברת שופר תרועה ובר"ה כתיב שבתון זכרון תרועה יום תרועה יהיה לכם:
(ב) פשוטה לפניה - דכתיב והעברת שופר תרועה משמע העברת קול אחד לפני התרועה [גמרא]:
(ג) ופשוטה לאחריה - דכתיב תעבירו שופר [גמרא]:
(ד) של חודש השביעי וכו' - דגמרינן שביעי שביעי לג"ש נאמר בר"ה בחדש השביעי ונאמר ביובל והעברת שופר תרועה בחודש השביעי

סעיף ב- כמה תקיעות יש לשמוע

תרועה זו האמורה בתורה, נסתפק לנו אם היא היללה שאנו קורים תרועה, או אם היא מה
שאנו קורים שברים, או אם הם שניהם יחד; לפיכך, כדי לצאת ידי ספק צריך לתקוע
תשר"ת ג' פעמים, ותש"ת ג' פעמים, ותר"ת ג' פעמים.

(ה) נסתפק לנו וכו' - מדמתרגמינן תרועה יבבא אלמא שהוא כקול שאדם משמיע כשהוא בוכה ומייליל ועדיין אין אנו יודעין אם הוא כאדם הגונח מלבו כדרך החולה שמשמיע קולות קצרים קול אחר קול ומאריך בהם קצת והוא הנקרא גונח והוא דרך הבוכה בתחלת בכייתו וזהו מה שאנו קורין שברים או כאדם המייליל ומקונן שמשמיע קולות קצרות תכופות זה לזה והוא מה שאנו קורין תרועה או אם הוא שניהם כאחד:
(ו) ותש"ת ג"פ וכו' - ואין יוצא במה שתקע תשר"ת דדילמא כונת התורה על שברים לחוד וקמפסיק בתרועה בין שברים לתקיעה אחרונה לכך חוזר ותוקע שברים לחוד ומחמת זה הטעם צריך לתקוע ג"כ תר"ת ואין יוצא במה שתקע תשר"ת דדלמא כונת התורה על תרועה לחוד והפסיק מתחלה בשברים בין תקיעה לתרועה:



סעיף ג - שיעור הקולות

י"א ששיעור תקיעה כתרועה, ושיעור תרועה כשלשה יבבות דהיינו ג' כחות בעלמא כל שהוא והם נקראין טרומיטין; ולפי זה צריך ליזהר שלא יאריך בשבר כשלשה טרומיטין,

(ז) י"א ששיעור תקיעה כתרועה וכו' - דע דבין י"א הזה ובין י"א שמביא המחבר בסוף דבריו תרווייהו ס"ל דשיעור תקיעה [היינו בין שלפניה ובין שלאחריה] היא כתרועה אלא דמחולקים בשיעור תרועה דלהי"א הזה שיעורו הוא ג' כחות קטנים ולהי"א השני תרועה הוא כשיעור ט' כחות וממילא נ"מ הוא ג"כ לענין שיעור תקיעה:
(ח) שלא יאריך בשבר - ר"ל שבר אחד דהיינו קול אחד לא יאריך כג' טרומיטין דנעשה תקיעה. ובין בשברים של תש"ת ובין בשברים של תשר"ת צריך ליזהר בזה:

וי"א דאין לחוש אם האריך בשברים קצת, ובלבד שלא יאריך יותר מדאי) (וכן נוהגין) (מרדכי והגהות אשירי פי"ט), שאם כן יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה; וצריך להאריך בתקיעה של תשר"ת יותר מבשל תש"ת, ובשל תש"ת יותר מבשל תר"ת; ומיהו אם מאריך הרבה בכל תקיעה אין לחוש, שאין לה שיעור למעלה; וכן בתרועה יכול להאריך בה כמו שירצה; וכן אם מוסיף על ג' שברים ועושה ד' או ה', אין לחוש

(ט) יותר מדאי - בשברים של תשר"ת לא יאריך בשבר אחד כשיעור ג' שברים ותרועה דהא תשר"ת עבדינן מספיקא דשמא תרועה דקרא הוא שניהם יחד וא"כ גם התקיעה צ"ל כשניהם יחד וע"כ אף שהאריך קצת בשברים לית לן בה ובתש"ת לא יאריך בשבר אחד כשיעור ג' שברים מהאי טעמא אבל כשיעור ג' טרומיטין מותר דהא כד עבדינן שברים דהוא ארוך יותר מתרועה דידן הוא מחמת דנסתפק לנו דשמא תרועה הכתוב בתורה הוא שברים דידן וכנ"ל וממילא התקיעה הוא ג"כ ארוך יותר. והמחבר בדעה ראשונה סובר כיון דבסדר
תר"ת התקיעה רק כתרועה ג' כחות קטנים תו אין להאריך בשבר אחד לעשותו כעין זה:
(י) בתקיעה של תשר"ת וכו' - דשמא הוי תרועה שברים ותרועה יחד ר"ל יליל וגנח ושיעור תקיעה הלא הוי כתרועה [ולפי דעה זו די אם נעשה התקיעה של תשר"ת כשיעור י"ב כחות] ובשל תש"ת יותר משל תר"ת דשברים הוא גונח והוא יותר גדול מיליל שהוא תרועה [ושיעור התקיעה די בזה כתשעה כחות] ובשל תר"ת די בתקיעה כשהיא של ג' כחות כמ"ש בריש הסעיף:
(יא) וכן אם מוסיף על ג' שברים - ויש מן הפוסקים שמחמירין בזה ונכון לחוש לדבריהם לכתחלה שלא לעשות יותר מן ג' שברים [אחרונים]:


. וי"א ששיעור יבבא ג' טרומיטין; ושיעור תרועה כשלשה יבבות, שהם ט' טרומיטין; ושיעור תקיעה ג"כ תשעה טרומיטין, כתרועה; ולפי זה אין לחוש אם האריך קצת בשברים; וצריך להאריך בתקיעה של תשר"ת כשיעור י"ב טרומיטין, ומי שלא האריך בתקיעה כשיעור הזה והאריך בשברים, לא קיים מצוה לא כמר ולא כמר.

(ז) י"א ששיעור תקיעה כתרועה וכו' - דע דבין י"א הזה ובין י"א שמביא המחבר בסוף דבריו תרווייהו ס"ל דשיעור תקיעה [היינו בין שלפניה ובין שלאחריה] היא כתרועה אלא דמחולקים בשיעור תרועה דלהי"א הזה שיעורו הוא ג' כחות קטנים ולהי"א השני תרועה הוא כשיעור ט' כחות וממילא נ"מ הוא ג"כ לענין שיעור תקיעה:

(יב) שהם ט' טרומיטין - וכתבו האחרונים דנכון לעשות כן לכתחלה ובדיעבד די בג' כחות כדעה א':
(יג) ושיעור תקיעה ג"כ וכו' - היינו בשל תר"ת [דאלו בשל תש"ת הוא יותר מעט] ונכון לחוש לדעה זו לכתחלה [ובדיעבד די אם עשה אותה כשלשה כחות כדעה הראשונה כ"כ אחרונים] ומש"כ ולפ"ז אין לחוש וכו' ר"ל דכיון דשיעור תקיעה הוא כט' טרומיטין לפחות ממילא יוכל להאריך בשבר אחד מהשברים עד כדי ח' טרומיטין ולא יחשב כתקיעה אבל יזהר שלא יעשה כשיעור ט' טרומיטין דאז פסול אף בדיעבד דנחשב כתקיעה לכו"ע. והנה בתשר"ת היה לנו להקל יותר להאריך בשבר אחד עד י"ח כחות כיון דתרועה שם הוא בסך זה ממילא לא הוי שיעור תקיעה עד י"ח שהוא גניחות ויללות אלא דיש לחוש לבלבול הדעת שפעם אחד יעשה השבר ארוך מחבירו דבתש"ת הלא אסור לעשות כן וכנ"ל ע"כ ישוה אותם בכל מקום שלא יהיה שום שבר ארוך כט' כחות וגם דלדעת הראב"ד כל שבר שהוא כט' כחות נחשב כתקיעה וע"כ יש ליזהר בזה ומ"מ בדיעבד אינו נפסל אם עשה השבר בתשר"ת עד י"ח כחות אבל י"ח פסול אף בדיעבד דשוב נעשה תקיעה לכו"ע. וכתבו האחרונים דלכתחלה יעשה שיעור השלשה שברים כט' כחות ובדיעבד יצא אם האריך כשיעור ו' כחות
או קרוב לזה:
(יד) י"ב טרומיטין - ט"ס וצ"ל י"ח דתרועה הוא ט' טרומיטין וגם שברים לפחות הוא כן וא"כ הוא י"ח וגם יותר מעט דהא שברים ארוכין יותר מעט:
(טו) והאריך בשברים - לאו דוקא דה"ה אם אריכתו בשברים היה שוה עם התקיעה ג"כ לא יצא. והנה בעבור שזה הסעיף רבו פרטיו ויקשה להקורא להבין ממנו פרטיו למעשה וע"כ אכתוב בקיצור איך להתנהג לכתחלה. צריך התוקע ליזהר שיאריך בתקיעות דתשר"ת שכל תקיעה יהיה לפחות כשיעור ח"י כחות ומעט יותר והתקיעות של תש"ת ותר"ת יהיה לפחות כשיעור ט' כחות דבזה יצא לכו"ע שהרי מותר להאריך אפילו יותר מכשיעור וגם יזהר בכל השברים בין בתש"ת ובין בתשר"ת שלא יעשה שום שבר מט' כחות וטוב יותר שלא יעשה בכל שבר רק כשלשה כחות וגם יזהר לכתחלה שיעשה כל תרועה בין של תשר"ת ובין של תר"ת כשיעור ט' כחות:


סעיף ד - הוראות לתוקע

ג' שברים צריך לעשותם בנשימה אחת, אבל ג' שברים ותרועה דתשר"ת י"א שאינו צריך לעשותם בנשימה אחת, והוא שלא ישהה בהפסקה יותר מכדי נשימה
טז) בנשימה אחת - דזה אנו עושין בשביל תרועה הכתוב בתורה ואין להפסיקה לשנים. וכתבו רוב הפוסקים דזהו לעיכובא אפילו בדיעבד:
יז) שא"צ לעשותם בנשימה אחת - דגנוחי וילולי לא עבדי אינשי בנשימה אחת ועיין בב"י וב"ח דבדיעבד גם לדעה זו אם עשה בנשימה אחת יצא אלא דלכתחלה ס"ל דאין נכון לעשותם בנשימה אחת:
וי"א שצריך לעשותם בנשימה אחת;
(יח) וי"א שצריך לעשותם בנשימה אחת - וטעמם דהא מה שאנו עושין שברים תרועה הוא מפני דשמא כונת התורה בתרועה לשתיהן דוקא דאז יוצא ידי תרועה א"כ אין להפסיק ביניהן בנשימה דהוי כמו תרועה שנחלקה לשתים ואינה כלום וע"כ אפילו בדיעבד אם עשה כן מחזירין אותו ומ"מ לא יתקע ש"ת בכח אחד בלתי שום הפסק דבכה"ג לא מיקרי נשימה אחת אלא יפסיק מעט רק שלא יהיה בכדי נשימה בינתיים:

וירא שמים יצא ידי כולם, ובתקיעות דמיושב יעשה בנשימה אחת; ובתקיעות דמעומד יעשה בב' נשימות
.(יט) ובתקיעות דמעומד יעשה בשתי נשימות - אבל איפכא לא ובמקומות שנוהגין לתקוע למלכיות תשר"ת תש"ת תר"ת וכן לזכרונות וכן לשופרות יכול לעשות ג"כ להיפך במיושב בשתי נשימות ובמעומד בנשימה אחת

הגה: והמנהג הפשוט לעשות הכל בב' נשימות, ואין לשנות.
(כ) והמנהג הפשוט וכו' - ובמקומות שנוהגין לעשות בנשימה אחת ג"כ לא ישנו מנהגם. ואפילו לפי מנהגינו אם עשה בנשימה אחת יצא:
(כא) לעשות הכל בשתי נשימות - אך יזהר שלא יפסיק יותר מכדי נשימה כנ"ל וע"כ טוב שיקרא לפניו המקרא שברים תרועה בפעם אחת דאם ימתין התוקע עד שיקרא הקורא לפניו תיבת תרועה עלול מאד שיהיה עי"ז הפסק יותר מכדי נשימה:

סעיף ה
אם תקע תר"ת בנשימה אחת, יצא; ויש מי שאומר שלא יצא.
(
כב) שלא יצא - דאין כאן לא ראש ולא סוף וסברא ראשונה ס"ל כיון דניכר סלקי לכל אחד ואחד ועיין בביאור הגר"א שמסכים לדעה הראשונה

סעיף ו
אם האריך בתקיעה אחרונה של תשר"ת כשיעור ב' תקיעות, כדי שתעלה לשם תקיעה אחרונה של תשר"ת ובשביל הראשונה של תש"ת, לא עלתה לו אלא בשביל תקיעה אחת;

(כג) של תש"ת - המחבר נקט לפי מה שהיו נוהגים במקומו לתקוע בשביל מלכיות תשר"ת ובשביל זכרונות תש"ת כדלקמן בסימן תקצ"ב והתכוין שיעלה לו גם בשביל הראשונה של זכרונות וה"ה לפי מה שנוהגין במדינתינו לתקוע בכל פעם תשר"ת והתכוין באחרונה בשביל הראשונה של זכרונות:
(כד) אלא בשביל תקיעה אחת - דהיינו האחרונה לפי שכל תקיעה צריך להיות בה ראש וסוף ואם נחלק תקיעה זו לשני תקיעות כמו שחשב התוקע אין כאן ראש לתקיעה אחרונה ולא סוף לתקיעה ראשונה ולפיכך אין אנו הולכין כלל אחר מחשבתו בזה אלא אנו חושבין תקיעה זו לתקיעה אחת ארוכה ועולה לו בשביל האחרונה

וי"א שאפילו בשביל אחת לא עלתה לו.
(כה) וי"א שאפילו וכו' - טעמם דאזלינן בתר מחשבתו ומחלקינן התקיעה לשתים וממילא אין לו כלום וכנ"ל ועיין באחרונים שכתבו דלדיעה זו הפסיד כל הבבא דהא הפסיק בקול אחר שהוא שלא כדין וכמש"כ בס"ח וצריך לחזור ולתקוע תשר"ת אכן לדינא אין נ"מ בכל זה דהעיקר כסברא ראשונה [א"ר וביאור הגר"א]:

הגה: ואם תקע תקיעה אחת בין ב' סדרים והתנה שאיזה מן הסדרים הוא הנכון תעלה לו אותה תקיעה, יצא (ב"י).

(כו) תקיעה אחת בין שתי סדרים - ר"ל שתקע תשר"ת ש"ת והתנה בתקיעה אחרונה של תשר"ת שאם זה הסדר הוא הנכון תעלה לו התקיעה בשבילו ואם הסדר של תש"ת הוא הנכון יעלה לו תקיעה בשבילו כי הלא מדין התורה סגי בסדר אחד רק מפני שאין אנו יודעין איזה סדר הוא הנכון אנו תוקעין כולם וכנ"ל בריש הסימן ולכן יצא בדיעבד ע"י תנאו ומ"מ לכתחלה לא רצו חז"ל לתקן כך שיתקע רק תשר"ת ש"ת ר"ת כדי שלא יטעו לומר שאין צריך אלא ש"ת או תרועה תקיעה:


טעויות בתקיעות ומתי צריך לחזור על הסדר








הטעות : תרועה       4 קול בעלמא

תרועה 1 שברים 1

4 – אם טעה בתשר"ת ואחר שתקע ב' שברים טעה והתחיל להריע, אם נזכר מיד יתקע שבר אחר; ואם לא נזכר עד שגמר התרועה שהתחיל בה בטעות, לא הפסיד התקיעה הראשונה שתקע, אלא חוזר ותוקע ג' שברים ומריע ותוקע; (
) שבר אחר - ודי בזה דלא הפסיד סדרו כיון שגם התרועה שייכא עכשיו להשברים ששניהם הם תרועה בתשר"ת לכך חשבינן ליה רק כמו נתקל בשברים שאינו מפסיד השברים עי"ז ועיין בביאור הגר"א שמסיק דדוקא כשהיה בנשימה אחת ואם לא היה בנשימה אחת צריך לחזור ולתקוע ג' שברים ותרועה ויש פוסקים דס"ל דאפילו היה בנשימה אחת ג"כ צריך לחזור ולתקוע ג' שברים ולגמור הסדר כיון שעכ"פ הפסיק באמצע השברים. וראוי לחוש לכתחלה להחמיר כדבריהן:
כח) שגמר התרועה - פי' שעשה ג' כחות דבזה יצא ידי תרועה לדעה ראשונה הנ"ל בס"ג. וטעם החילוק בין גמר ללא גמר הוא דכ"ז שלא נגמר התרועה הוי קול בעלמא ונראה שעדיין עסוק בהשברים שגם התרועה לא גמר וחוזר להשלים השברים משא"כ בגמר התרועה שהוא קול שלם נראה שמתחיל אח"כ שברים אחר ולכך אינו מועיל בהשלמת שבר אחד אלא ג' שברים מחדש ומ"מ התקיעה הראשונה לא הפסיד גם בזה שלא הפסיק בקול אחר שאינו מענינא דשניהם הם מענין תרועה אלא שלא עשה כתיקונו

סדר תש"ת





      תרועה        
סעיף ז
אבל אם אירע בתש"ת או תר"ת, הפסיד גם תקיעה ראשונה.

כט) אירע בתש"ת - היינו שהתחיל בשברים [שבר אחד או שתים] ואח"כ עשה תרועה לא אמרינן דהוא בכלל נתקל וכ"ש אם עשה כל השברים ואח"כ עשה תרועה כיון שהוא שלא מענינא קלקל בזה כל הסדר [וה"ה אם עשה התרועה קודם השברים ואין חילוק בכל זה בין שגמר התרועה או שלא גמר בכל ענין הפסיד התקיעה ראשונה

1   אם הפסיק בתרועה בין תקיעה לשברים
) בין תקיעה לשברים - היינו בתש"ת הכניס תרועה קודם שברים וה"ה אם הכניסו אחר שברים ואפילו אם לא גמר התרועה וכנ"ל. וכן בתשר"ת אם עשה התרועה קודם השברים הפסיד בזה גם תקיעה ראשונה ויש מאחרונים שמקילין בתשר"ת וס"ל דכיון שתרועה שייכא בזה הסדר אלא שהקדימה א"צ לחזור לתקיעה ראשונה אלא גומר שברים תרועה כדרכו תמיד ודיו:


סדר תר"ת




שבר

או תר"ת -ר"ל שהתחיל בתרועה ובאמצע הפסיק והתחיל לעשות שבר אחד והכל כנ"ל לענין תש"ת וה"ה לענין תר"ת דכיון שאין זה שייך כלל לתרועה שבסדר זה הפסיד גם גם תקיעה ראשונה:

או שהפסיק בשברים בין תרועה לתקיעה
 בין תרועה לתקיעה - היינו ג"כ בתר"ת הכניס שברים אחר תרועה וה"ה אם הכניסו קודם תרועה ובכל זה אפילו לא גמר את השברים וכנ"ל. ויש מקומות שדרכן לסיים בסוף תרועה בקול ארוך ועיין בפמ"ג בסק"ב שמפקפק בזה דאולי נחשב זה לשברים וכן יש מבעלי התקיעה שאינם מומחים במלאכה זו וכשעושין תרועה מתחילין בו בקול ארוך ונראה התחלתו כעין שברים גם זה לאו שפיר עבדי


וכן אם הריע ב' תרועות זו אחר זו
   וכן אם הריע ב' תרועות זו אחר זו - דאף ששתיהם מענינא מ"מ כיון שכבר גמר אחת בכשרות תו השניה הויא הפסק ודוקא כשהפסיק ביניהם דאם עשאן בנשימה אחת הויא כתרועה אריכתא וכדלקמיה לענין שברים:

או שתקע אחר התרועה תקיעה כמתעסק שלא לשם תקיעה והפסיק בה בין תרועה לתקיעה
   כמתעסק וכו' - ומ"א מצדד דיש להקל בזה דמתעסק לא חשיב תקיעה כלל והו"ל כאלו שמע קול אחר בנתיים דלא חשיב הפסק עי"ז:


או לאחר שתקע שלשה שברים שתק והפסיק ואח"כ תקע שברים אחרים, ואפילו שבר אחד
   שתק והפסיק וכו' - היינו שהיה בשתי נשימות דאם היה בנשימה אחת נחשב כאחת וכשר דהרי יכול להוסיף כמה שברים כדלעיל בס"ג. וה"ה אם התחיל לתקוע ואין הקול עולה יפה ומתחיל לתקוע שנית נחשבת הכל לתקיעה אחת [אחרונים]:


בכל אלו הוי הפסק והפסיד גם תקיעה ראשונה.
 תקיעה ראשונה - ואם כבר תקע גם תקיעה אחרונה אותה תקיעה עולה לו במקום תקיעה ראשונה וגומר משם ואילך על הסדר. ואם לא נזכר עד שעומד בסימן אחר כגון שעומד בתש"ת ונזכר שטעה בתשר"ת גומר כל הסימן ואח"כ חוזר ותוקע תשר"ת פ"א ואע"ג שהפסיק באמצע הסימן דתשר"ת בקולות אחרות אין בכך כלום כיון שבכל בבא בפ"ע לא היה הפסק בקולות אחרות ודע עוד דבכל זה אפילו תקע בתקיעות דמיושב צריך לחזור ולא נאמר דנסמוך על תקיעות דמעומד דכיון שבירך על אלו צריך לעשותן כהוגן וגם בתקיעות דמעומד צריך לחזור דהם עיקר אבל אם טעה בתקיעות שאחר התפלה אין בכך כלום [מ"א וש"א


: סעיף ט
   אם תקע שני תשר"ת, או שני תש"ת, או שני תר"ת כהוגן וטעה בשלישי, אין צריך      לחזור אלא לאחרון שטעה בו.
    אם תקע בצד הרחב של השופר, לא יצא
. הגה: ואחר שתקעו אומר השליח צבור פסוק אשרי העם יודעי תרועה, ואשרי, ומחזירין הספר למקומו.(
לו) לא יצא - דכתיב והעברת שופר תרועה וקבלו חז"ל דר"ל דרך העברתו כלומר בדרך תמונת גידולו שהאיל מעבירו מחיים בראשו כך צריך לתקוע בו דהיינו במקום הקצר [ח"א בשם הר"ן והריטב"א בסוכה] וגם רמז לדבר מן המצר קראתי יה: